הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצהלקראת המש... מש... משנכנס אדר – האם עודדנו את התלמידים ליצור , לשמוח או שעסקנו בעיקר בנתינת גבולות וכללים שאסור לעבור?
האם שמחת אדר היא עבורכם תקופה מרוממת של גדילה או תקופה מאיימת של סכנת אובדן שליטה?
חודש אדר, זו הזדמנות טובה לחשוב על האווירה הנכונה בכתה. האם הלימוד טוב יותר מתוך מסגרת קשוחה או דווקא מתוך שמחה?
הגמרא פותחת בהבדל בין מזמורי תהילים הנפתחים ב'מזמור לדוד' לבין 'לדוד מזמור'-
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיז עמוד א:
לדוד מזמור - מלמד ששרתה עליו שכינה ואחר כך אמר שירה.
מזמור לדוד - מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה.
יש שירה שמגיעה מתוך התרוממות, השראה ושכינה ויש שהשירה היא האמצעי להגיע אליהן.
ובלימוד שלנו - האם השירה, ואווירה שמחה הם ביטוי ללימוד נכון ופורה או הכלי ליצור אותם?
הגמרא בוחרת צד ומעדיפה את השמחה ככלי להשראת שכינה.
ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'.
יצירת שמחה באמצעים חיצוניים יכולה להביא לתהליך פנימי אמתי.
מהם 'כלי הנגינה' שלנו לשינוי האווירה. האמנם ניתן להתחיל בשינוי אווירה חיצוני?
הגמרא ממשיכה בחיפוש אחר מעלת הנגינה ומצטטת פסוק מסיפורו שקשור למפגש בין אלישע ליהורם מלך ישראל. הנביא אלישע 'לא אוהב' בלשון המעטה לפגוש את יהורם מלך ישראל- "וַיֹּ֨אמֶר אֱלִישָׁ֜ע אֶל־מֶ֤לֶךְ יִשְׂרָאֵל֙ מַה־לִּ֣י וָלָ֔ךְ לֵ֚ךְ אֶל־נְבִיאֵ֣י אָבִ֔יךָ וְאֶל־נְבִיאֵ֖י אִמֶּ֑ךָ..." (מלכים ב, ג, יג). אבל למרות כעסו מצליח להינבא עליו לטובה בעזרת הנגינה, "וְעַתָּ֖ה קְחוּ־לִ֣י מְנַגֵּ֑ן וְהָיָה֙ כְּנַגֵּ֣ן הַֽמְנַגֵּ֔ן וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו יַד־ה':" (שם טו)
מהשראת שכינה ללימוד והוראה
אמר רב יהודה אמר רב: וכן לדבר הלכה. אמר רב נחמן: וכן לחלום טוב. (לפתור חלום לטובה)
רב מרחיב את כוחה של השירה והשמחה אפילו ללימוד הלכה. הגמרא מיד תוהה – האמנם אפילו ללימוד הלכה מתאימה אווירה של שיראה ושמחה?
איני(האמנם)? והאמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר - תכוינה, שנאמר שפתותיו שושנים נטפות מור עבר אל תקרי שושנים - אלא ששונים, אל תקרי מור עבר אלא מר עבר!
האמנם לימוד בכלל, ובפרט בהלכה, נכון לו לנבוע מתוך אווירה של שמחה ונגינה - זה נשמע חלומי - אבל מעשית האם תלמידים לא זקוקים לכללים, חוקים ומסגרת? רב עצמו טען שתלמיד צריך לחוש כפיפות -תלמיד ששפתותיו לא טועמות מרירות בלימודו –יכשל.
איך מאזנים בין אווירה של קבלה ליצירתיות. איך מפתחים 'יראת שמים' ואת ההבנה שיש חכמים ממני עם לומד עצמאי ובעל דעה?
הגמרא מיישבת את הסתירה:
- לא קשיא, הא - ברבה, הא - בתלמידא.
הגמרא מחלקת חד משמעית: הרב צריך השראה ושמחה – התלמיד אימה וכניעה.
ואי בעית אימא: הא והא ברבה, ולא קשיא, הא - מקמי דפתח, והא - לבתר דפתח.
גם בתירוץ השני הגמרא מבטלת את השמחה והשירה אצל התלמיד. – ואפילו אצל הרב ההלצה ובדיחה מצטמצמות ומותרות רק בפתיחת השיעור ולא כשהלימוד הממשי התחיל.
כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחו רבנן. ולבסוף יתיב באימתא, ופתח בשמעתא. (רבה לפני שפתח את השיעור לחכמים אמר בדיחות. ולבסוף ישב באימה ופתח בסוגיה).
בסיפור הזה הגמרא למעשה חוזרת בה לגמרי מהטענה ששמחה היא כלי טוב גם ללימוד. רבה פתח בבדיחה רק כדי לפרוק מתח או למשוך תשומת לב. אבל את השיעור עצמו העביר באימה ורצינות.
כיצד מייצרים אווירה טובה שמשרתת את השיעור? האם האווירה צריכה להתאים לתוכן?
סיכום ומחשבות:
הסוגיה פותחת בקביעה של רב ששירה ונגינה טובות ככלי ללימוד אפילו להלכה – אבל לאט מצמצמת אותן אל המורה בלבד ורק כפתיחה לפני תוכן השיעור עצמו.
הדפסה
שיתוף