אחור וקדם צרתני- דרכים ביצירת ה'אני'

המאמר עוסק בתהליך בניית ה'אני' מתוך קשר עם ה' ומציאת הניגון האישי של הנשמה.

"אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה"[1]–

דרכים ביצירת האני

דבורה נוב

מאמר זה עוסק בתהליך של יצירת האני ובאפשרות המשך בניית הזהות האישית מתוך הקשר עם ה'. לרוב נבנה האני באופן בסיסי כבר בגיל צעיר מתוך המפגש בין עולמו הפנימי המתהווה לבין הסביבה. עם הזמן והמורכבות הגוברת של החיים (על ביטוייהם החיצוניים והפנימיים) נוצרים באני סדקים רבים. בשלב זה אדם שעובד על עצמו מנסה לחזק, להרחיב ולהעמיק את האני שלו באופן שיוכל להתקיים בצורה אינטגרטיבית ואיתנה דיה מול תהפוכות החיים. מעטים הם אלה שקשובים ליד ההשגחה באופן יותר פנימי, ומבינים את הצורך להיבנות מחדש, אחרת. הכוונה היא לא רק להיבנות שוב באותו האופן - אלא באופן אחר לגמרי. בנייה חדשה זו קשה, כואבת ומאתגרת עד מאד – במקום האינסטינקט לשמר את הקיים דרוש האומץ והכוח לוותר על המוכר ולהיפרד משכבות זהות שליוו אותנו ושאיתם הזדהנו במשך כל חיינו, לטובת זהות אחרת שטיבה טרם נודע. זהות אחרת זו יכולה להיווצר בראש ובראשונה לא מתוך הקשר בין האדם לסביבתו, כמו הזהות הראשונה, אלא בין אדם לאלוקיו. העמידה לפני ה' מעוררת בנו רבדים ועמקים אחרים, ומביאה להתמודדויות אחרות מאלה שהכרנו עד כה. נדמה שדרך זו של בניית אני אינה מוכרת דיה, אף שהיא מהווה אלטרנטיבה משמעותית למצב הקיומי המצוי של פרגמנטציה, קבעונות וארעיות תלושה - מצב הדורש מתח רב בנסיון לשמרו מול גלי האנטרופיה.  ברצוני להציג, ובכך לעזור לסלול, דרך זו של בניית האני מתוך הקשר עם ה', על חלק מההתמודדויות הכרוכות בה.  

שלא כמו מאמרים רבים אחרים, החוקרים את הנושא המוצע ביחס למשנתו של אדם זה או אחר, הדברים המובאים נכתבו מתוך התבוננות פנימית. ישנן התמודדויות רבות העולות מתוך הניסיון לאותנטיות בקשר עם ה'. זהו קשר הלובש ופושט צורה ללא הרף. איזו משמעות יש לאדם פרטי ולזהותו האישית מול האינסוף? אלו תצורות אפשר לצייר על אותם חופים אנושיים בפני הגאות האלוקית הקרבה, אליה משתוקקים וממנה מאויימים כל כך? מה טיבו של קשר עם אשר לא נתפס?

הקשר עם ה' הוא הקשר התמידי היחיד שיש לאדם בחייו. אף בהיות קשר זה נתון לתהפוכות של הסתר וגילוי – הוא אינו חדל להתקיים. ובבואנו ליצור את עצמנו בחיינו, הקשר עם ה' הוא הרקע, התשתית, האופק, המרכז והפסגה של כל התהוות אישית. איך הוויה אינסופית ובלתי נתפסת זו משפיעה ויוצרת איתנו את זהותנו היותר פנימית? מה המשמעות של יצירת עצמנו מתוך קשר זה?

נחקור אפשרות זאת במקומות בהם האישי והכללי נפגשים, בתקווה לפתוח דיאלוג עם דרכים אחרות שנחצבו באופן דומה.

תהליך בניית האני

ננסה להבין יותר את אותה דינאמיקה מורכבת של בניית האני, מתוך הרחבת תיאור הבריאה וההתהוות של האדם. עם בריאתנו הפיח בנו ה' נפיחת חיים,[2] אישית וחמה – היא נשמתנו, 'חלק א-לוה ממעל ממש'.[3] עם נפיחת רוח החיים בנו מתחיל דופק, מקצב ותהודה של חיות הלובשת ופושטת צורה ויוצרת את התנועה והרזונאנס הפנימי של חיינו, את עולמנו הפנימי.  

תהודה פנימית זו מתפשטת ובאה במגע עם הסובב אותנו, ומפגש זה, על כל מורכבותו, יוצר את האני של האדם, את זהותו האישית. הסביבה כוללת  כאן את כל מה שהחיות הפנימית פוגשת: תחילה את הזולת, ועם התפתחות הזהות האישית כוללת הסביבה גם עיבודים פנימיים וביטויים חיצוניים דוגמת אידיאלים, מעשיו של האדם, והמציאות על חוקיה וגילוייה המשתנים. אנו קרואים להיות קשובים ולנסות לחיות באופן מלא ומתחדש את הביטוי האותנטי החד-פעמי של אותה חיות פנימית, אשר מתחדשת ומתפתחת ולובשת פנים רבות ושונות כל כך במהלך החיים. האדם כביטוי אישי וחד פעמי של האינסוף, מנסה להמחיש בחייו את האחדות האלוקית שמבעד להופעותיה המשתנות, דרך יצירת אינטגרציה אישית בין ממדיו השונים: גופו, נפשו ורוחו; גילויי נשמתו; רצונו, מחשבתו ומעשיו; החולף והנצחי שבו, ועוד. אינטגרציה פנימית זו מאפשרת גם ליצור אינטגראציה מקיפה יותר הכוללת את הסביבה ואת כל מהלך חייו.

כאמור, חלק מאותה נפיחת חיים ראשונית מוטמעת באדם פנימה, ומהווה גרעין פנימי חי לאני ולאותנטיות האישית. אך רובה של הנשמה מקיפה את האדם - מגינה, מזינה, תומכת, מלווה ומכוונת אותו בדרכו, יוצרת עבורו שדה אנרגטי המאפשר את התפתחותו ותיקונו. בעוד האינטגרציה הקיומית שעלינו ליצור היא הקשר בין אדם לאלוקיו, נדרשת גם אינטגרציה פנימית לאיחוי ואיזון בין חלקי נשמתו של האדם, כשאלה יכולים לשוב ולחבור אנרגטית דרך ומבעד למרכיבי האדם השונים. לשם כך דרושה עבודה רבה של בירור וזיכוך של כוחות האדם ומידותיו,[א] כשזיכוך זה מאפשר לטבעם הפנימי-אמיתי[ב] להאיר דרכנו ומבעדנו לכדי אחדות מורכבת.

אך הארת הנשמה מבעד ללבושי האדם וכוחותיו דורשת בירור נוסף. לא תמיד אנו מצליחים לזכך את עצמנו כך שנשמתנו תאיר דרכנו בצורה מספיקה,[ג] ולפעמים יד ההשגחה יוצרת מציאויות הנחוות כקשות, שנותנות הרגשה של מוקדי חושך דחוסים. במקרים אלה צריך לזכור שיש דרכים שונות בזיכוך, וכן שעיקר עניין הזיכוך הוא לאפשר את הקשר עם ה'. אף שדרך המלך היא להזדכך כמה שיותר כדי לאפשר לאור ה' להתגלות דרכנו, אפשר שהמציאות מביאה לזיכוך עצמי מסוג אחר, או לזיכוך הקשר עם ה' ולא להזדככות עצמית במובן הרגיל. אדם שסובל מקשיים פיזיים, לדוגמה, אולי לא יצליח להביא את גופו למצב של בהירות ושקיפות מרוב כאב וקשיי תפקוד, אך אפשר שנפשו מזדככת עם היסורים והוא נהיה יותר ענוונתן, למשל. גם אפשר שעצם הקושי שלו לזכך את גופו מביא אותו לברר, ובעקבות כך גם לזכך – את הקשר שלו עם ה', למשל: לייחס יותר חשיבות לממד הרוחני הנצחי ופחות לממד הפיזי החולף. כמו כן אותם מקומות שאנחנו לא מצליחים בינתיים לברר, המוחשים, כאמור, כמעין כתמים כהים - יכולים ליצור קומפוזיציות מדהימות, כשהאור האינסופי מתגלה מסביב ומבעד לאותם כתמי חושך, ובכך יוצר עושר של גוונים וצלליות, מורכבות של מעברים ועומק של יצירת חיים.

כך האני על מורכבותו הולך ומתפתח ומתברר, עד סוף התהודה של אותו גל חיות ראשוני שנוצר במפגש עם הסובב אותו, כלומר – עד למיצוי הכלים שלו. אך אותו אני שהתפתח והתאים לתקופת חייו הראשונה של אדם, נתקל בהמשך חייו במציאות מורכבת ולא מובנת שכבר אין לו כלים להתמודד איתה. המורכבות הכל כך גדולה, הקצב המסחרר והעומס הלא סביר של החיים בימינו - סודקים ומערערים את הזהות האישית הראשונית. שטף החיים לא מותיר את האדם על כנו, והוא מתחיל להתערער, להיסדק, לא מסוגל עוד להכיל את חייו הוא. האדם מתחיל להיות נבוך ונתון למצב של פרגמנטציה ודיסאוריינטציה, שבור ואבוד בתוך עצמו פנימה וביחס לחייו. האני שהוא בנה כבר לא עמיד דיו, והוא נהיה מאויים, הוא מתקשח ומסתגר רגשית בניסיון נואש לשרוד. אך שטף החיים דורש הרבה יותר מיכולת הישרדות סטאטית, ומאמץ היתר הדרוש בניסיון האבוד לשמר את הקיים רק מזרז את ההתמוטטות הקרבה. לא תמיד ההתמוטטות מופיעה ככזאת, והיא לובשת פנים רבות כמו דכאון ויאוש עמוק, עייפות כרונית, מתח קיצוני, חספוס וסגירות רגשית, ציניות, תחלואים שונים ותחושת חוסר סיפוק וחוסר משמעות. תופעות אלה לכאורה אינן תופעות של התמוטטות, ורבים יעדיפו לנסות לחפות על הקיים ולא לראות בהן קושי אמיתי ואימננטי לאני המוגבל, קושי שדורש התמודדות אמיצה מסוג אחר כדי להמשיך להיבנות ולהתעצם בהמשך החיים. אך במבט מעמיק יותר נראה שביטויי הקושי שמנינו מהווים דרכי חיפוי שונות לקריסה ולהתמוטטות של האני מבחינת יכולתו האינטגרטיבית. הקריסה והתפוררות המרכז הפנימי שהיווה אבן שואבת למורכבותו הקיומית מביאה איתה את שלל תופעות הלוואי שהזכרנו, המוכרות היום כל כך, עד שאנו שוכחים שמידת הכאב, הסבל והעיוות שבחיינו אינה הכרחית כלל. ניסיונותינו הנואשים לשפץ את הקיים מפני תהפוכות החיים לא מצליחים ליצור את שינוי הפרדיגמה הדרוש לחיים בריאים ומשמעותיים, והתסכול והיאוש רק הולכים וגוברים עם נסיוננו הכושל להתמודד עם מורכבות החיים באותם כלים מוגבלים שאינם רלוונטיים עוד.

כשאנו מאפשרים לעצמנו לראות את עצמנו ואת חיינו ללא כחל וסרק, בין אם זה מתאפשר מתוך אומץ לב נדיר, בין מתוך שמנגנוני ההגנה שלנו נחלשו עם הזמן או מרוב יאוש, בין מתוך מבט כל כך מנוכר עד שאנו יכולים לראות את עצמו מבחוץ – אנו רואים שאין תוחלת בלהמשיך כך הלאה. בראותנו שהגענו לדרך ללא מוצא אנו ניצבים בפני בחירת עומק: להיכנע ולהרים ידיים או לחפש דרך אלטרנטיבית. החסידות מלמדת דרך באיחוי, 'נשיאת ההפכים' – היא היכולת לאחד קצוות שנראים כסותרים, איחוד שמתאפשר לעתים על ידי עיבוד הקצוות והתמרתם החיובית. וכך לעניין בחירת העומק שהזכרנו – הנכון הוא לחפש אלטרנטיבה מתוך הכנעה עמוקה, הפותחת פתח למה שמעבר להשגתנו ויכולותנו הקודמות.

דרך אלטרנטיבית זו מהווה כאמורשינוי פרדיגמה, והיא כבר לא כרוכה בחיפוש החוצה מתוך קשר עם הסביבה, אותה דרך בה התהוונו לראשונה - אלא בקשב פנימי למימד הנוכחות האלוקית (שמטבע הדברים משפיעה אחר כך גם על הקשרים שלנו עם הסביבה). בשלב זה אנו מתחילים להבין ששבר זה, שהוא חלק טבעי של ההתפתחות האישית והאנושית - אינו אלא קריאה מלמעלה ליצירה עצמית רוחנית, עוצמתית, רחבה ועמוקה יותר.

כך מתאר הראי"ה קוק את הקשב המיוחד הדרוש כדי לקלוט ולהיפתח לממד הרוח:

"מקשיב הוא הגוף[ד]את צלצלי הנשמה ממעל. חש הוא את שפע התעלומה. איך הוא הולך ונוזל, איך הוא מפיץ קרנים מלאי זיו גדול... והוא סופג אל תוכו את התמצית העליונה...

הוא מקשיב וחרד, שומע ומתגבר, יודע הוא שעוד רבות עליו לעבוד, עליו להתאמץ ולהתחזק. עליו להרחיב את גבולי האור והקודש, עליו להתמלא גודל, אמונה, ענווה, גבורה וחיים. ודבר ד' יוודע לו".[4]

הראי"ה קוק מתאר את הקשב המיוחד הדרוש בפני 'שפע התעלומה', ואת העבודה הרבה הדרושה מצידנו כדי להיות מסוגלים להיפתח ולהכיל גילוי כזה. קשב למה שהוא ללא ערך אלינו מצריך ענווה גדולה, לקבל באהבה שאנחנו לא יכולים באמת להבין אלא כמו לחבור ולדעת באופן בלתי אמצעי. עלינו להיות יותר ויותר שקופים כדי לשמוע נאמנה, להיות פתוחים לתקשורת שלא אנו קובעים את חוקיה, שיכולה להופיע בכל רגע ובכל דרך לא צפויה, להיות פתוחים ומפולשים בתכלית. 

לאנשים רבים הקשר עם המימד הפנימי-רוחני אינו חדש, אך לרוב הוא נתפס כעוד ממד, במקרה הטוב כממד משמעותי שמשפיע על חייהם ועל נפשם, אך עדיין לא כנוכחות כל כך חודרת וטוטאלית שהקשר החי איתה ממש יהווה אותנו וייצור אותנו מחדש.

בהמשך הדברים נתייחס לדינאמיקה ראשונית זו שלרוב עולה מתוך הקשר עם ה', וכן נביא כמה דוגמאות של איפיונים לקשר זה, וההתמודדות איתם. אז, כשהדברים יובנו יותר, נתייחס לדינאמיקה בין האני הראשון שנבנה מתוך הקשר עם הסביבה, לאני השני שנבנה מתוך הקשר עם ה'. 

הדינמיקה של ההתהוות

בבואנו לפגוש את ממד הרוח בצורה משמעותית ובלתי-אמצעית דיה כדי לאפשר בניית אני באופן אחר, בראש ובראשונה יעלה עצם המפגש עם נוכחות שהיא לאין-ערוך ביחס אלינו, כמעט ברמה של אינסטינקט – את הרצון להיאבד ו'להיבלע' באינסוף. רצון קמאי זה מוכר ועולה בצורות שונות ומוחש ביתר תוקף בתקופות מעבר בכלל, וכן בתקופות שונות של החיים: בשלבי ההתפתחות הנפשיים המוקדמים, בגיל מבוגר יותר ככוח שיש להתמיר בתהליך האינדווידואציה, לקראת המוות, ובמישור הקולקטיבי כנטייה המצוייה בהתפתחות המיסטיקה הקדומה.  

אלה הן מהופעותיה החיוביות של הנטייה להיאבד. בחסידות מלמדים שלכל דבר יש שורש חיובי, והוא יכול להתעוות למצב 'נפול'. מצבים נפולים של הרצון להיאבד אפשר למצוא למשל בנטייה להתמכרויות, בנטיות אובדניות,[ה] בהרגשת יאוש, ועוד.

כאן המקום להסביר קצת על תהליכי הבירור, הבנה שתשמש אותנו גם בהמשך הדברים (ביחס לקשר בין האני הראשון לשני). מאז האכילה מעץ הדעת טוב ורע, המציאות מופיעה בפנינו מתוך שניות ומורכבות, מתוך ערבוביה של טוב ורע הדורשת בירור. אלא שבירור אמיתי לא יכול להיעשות מגובה העיניים של מה שצריך להתברר, אלא רק ממבט עליון יותר – מהזיקה לעץ החיים, המסמל את עצם החיים על הופעתם הטוטאלית. לכן בירור מקיף ונוקב יותר יכול להיעשות רק עם בניית האני הגבוה, מתוך הקשר עם ה'. עד אז אפשר רק להיעזר בעץ החיים ככיוון, ולומר שכל מה שקרוב אליו יותר הוא מבורר יותר.

בתהליך הבירור אנחנו מכוונים לבחור בחיים[5][ו] ולאמץ לעצמנו את החיות הפנימית החיובית המוטמעת בכל דבר, זו הקרוייה בלשון החסידות 'ניצוץ'. יש להתחבר לחיות הפנימית  של כל דבר, המקיימת אותו, ולהתמיר או להרפות מהיתר (מהצורות הכרוכות בניצוצות אלה). ניצוצות אלה מעורבבים[ז] במציאות מורכבת הכוללת גם 'קליפות', שהן חיצוניות המציאות שתפקידה להגן ולשמר את התוך, אך בפועל הן גם מפריעות להגיע אליופנימה.[ח]

בתהליך הבירור אנו מנסים לבוא במגע עם הניצוץ האלוקי המהווה את הקיום והחיות של כל דבר, לשחרר אותו ובכך לאפשר לו לעלות חזרה למקורו. כשמציאות שלילית מתרוקנת מהניצוץ האלוקי על ידי שחרורו – היא כאילו קורסת אל תוך עצמה ונאבדת. כך שבתהליך הבירור נבחין בחלקים פנימיים שנרצה לאמץ לעצמנו, וישנן קליפות חיצוניות שמהן נרצה להרפות ולהיפרד, ויש את מה שנרצה להתמיר – מה שעדיין נתון תחת השפעתו של עץ הדעת טוב ורע, כל מה שעדיין שרוי בערבוביה.[ט] הערבוביה קיימת כל עוד לא הצלחנו להגיע לבירור ממצה, כזה שיאפשר לכל מה שצריך לעבור התמרה להגיע למקומו האמיתי.

מכאן אפשר להבין את הבירור של המצבים הנפולים של הרצון להיאבד והעבודה איתם: היאוש, למשל, לא ייעלם עד שהחלקים שלו שמקורם בנטייה מיסטית להיאבד באינסוף יימצאו את ביטויים בעבודת הדביקות – היא שורשו החיובי. עד אז נטייה זו להיאבד תמשיך לדפוק בכל דלת שיש לה סיכוי להיכנס דרכה, ותתבטא בין השאר בהרגשת יאוש. העבודה היא בהתמרת היאוש, העלאתו וחזרתו לשורשו החיובי: תשוקת הדביקות, והשאיפה לממד שמעבר (כשכל מה שפחות מכך יתפס כמיאש).     

מתוך דברנו על תהליך הבירור, נחזור להתבונן באותה נטייה קמאית להישאב ולהיאבד בממד הרוח (כלומר, לאבד בו את האני הנפרד שלנו). זוהי נטייה שאנו פוגשים באופן נוגע ומשמעותי בבואנו ליצור את עצמנו מתוך הקשר עם ה'. "מקווה ישראל ה'"[6]– הקשר עם ה' הוא היחידי שמקיף ומכיל אותנו לגמרי, מים חיים שאפשר לטבול בהם ולהיוולד מחדש. וכמו בהלכה, שלהיות מוקף לגמרי במי הטבילה הוא שלב הכרחי שמאפשר את עיקר ההיטהרות, שהוא היציאה מהמים[7]– כך ה'היבלעות' בלא-נודע האלוקי הוא שלב הכרחי לעיקר ההתהוות – שהוא היציאה מהמים, היות לאינדווידואל, היות עצמנו. כדי לא להיות נתונים להישאבות זו לאבדון, אנו צריכים תעצומות נפש אחרות, עוצמתיות דיין כדי לפרוץ הלאה. החיבור לאותה מהות פנימית, אישית וחד-פעמית, בתמיכת כוחות הרוח המקיפים את האדם, יכול להעצים את האדם ולאפשר לו לעבור תהליך אותנטי של אינדווידואציה והתפתחות אישית. תהליך זה של יצירה עצמית מקבל משמעות והרגשה אחרות לגמרי כשהוא מתרחש מתוך המפגש בין הרצון האישי לרצון האלוקי. וכמו שהורה שמח בתהליך ההתפתחות של התינוק שלו, שמחה שפותחת ומלווה את התינוק בדרכו האישית והחד-פעמית, כך ההתהוות מתוך הרצון האלוקי של היותנו, שהביא לבריאתנו – הוא המאפשר והתומך בהיבקעות ממצב ראשוני זה של היבלעות.

המפגש בין הרצון האישי לרצון האלוקי מעצים מאד, ומפעים חיות עצומה הפותחת ומשחררת את הרצון האישי כך שיוכל להכיל את מה שמעבר. כשהרצון האישי והרצון האלוקי נושקים, ניתן לרצון האישי הכוח לברר את מה שמעכב את התפתחותו. ובדוגמה שלנו: כשהרצון האישי להיות אנו עצמנו מהדהד את הרצון האלוקי בכך שנחיה ונגלה את פניו הייחודיים של צלם האלוקים הטמון בנו, ההרגשה שה' רוצה בנו ובחיינו יש בה כדי לברר את היסודות המעכבים את היותינו למה שאנחנו (דוגמת ההרגשה שאיננו ראויים, חוסר אמונה בעצמנו, שנאה עצמית ועוד). בירור אמיתי יכול להתאפשר רק כאשר המקום הרעוע שלי פוגש את מה שהוא ללא ערך לו, את הרצון האלוקי המוחלט שחפץ בי ובקיומי. תחושה זו מכוונת אותנו כמו מגנט, שיוצר עבורנו שדה אנרגטי המאפשר לנו לצמוח ולהתהוות ממקום חיובי נוכח ובלתי מעורער, ובכך לאפשר טראנספורמציה אמיתית.

עם תחילת יצירתנו מתוך הקשר עם ה', ודרך כך גם עם הרצון האלוקי הראשוני בעצם קיומנו – מתקבלת תחושה של מרחב שנפתח עבורנו וחפץ בנו ובצמיחה שלנו, מאפשר אותה ואף תומך בה. מתוך אותה תשתית כללית המאפשרת את עצם קיומנו, אפשר להמשיך להיבנות באופן אישי תוך גילוי של כוחותנו הפרטיים המסויימים. תחושת החום מאפשרת קשב חיובי ומטפח לנטיות השונות שלנו הזוכות עתה ל'תאורה אלוקית', המאירה עליהן ומבעדן ומעידות על מקורן האלוקי. בעל 'מי השילוח', הרבי מאיז'ביצא, מציג מהלך כזה,[8]בהסתמכו על המדרש[9]המתאר את אברהם אבינו "עובר ממקום למקום", ומחפש מיהו המנהיג ולמי אכפת מאותו מקום ('בירה') שראה עולה באש, בידי מי העולם הבוער שאנו חיים בו. במדרש מתואר איך "הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל הבירה...". לא מובא שה' כיבה את השריפה, נתן מענה או נהג באופן המוחש לאברהם כאיכפתי לאותה מציאות של סבל ובעירה. בעל 'מי השילוח' פותח רובד הבנה נוסף לאותו מבט אלוקי ש'הציץ עליו', וכדיוקו: לא 'אליו', לעברו, אלא 'עליו' - האיר על ליבו והעירו. בכך, מתוך חיפושו את ה', ה' השליך עליו אור שאיפשר לו לדעת את עצמו, לחוש את חיפושו ואת בקשת ה' שבליבו כהארת ה' בו, ולהבין שה' העיר את ליבו לכך:

"...ומהרעמות ליבך תוכל לשער אשר בוודאי נמצא בורא... והוא העיר לבך ונפשך לזה. והוא לשון 'עליו' היינו על קושייתו שזה בעצמו הוא תירוץ מספיק לפניו".

התירוץ לקושייה שלו, המענה האמיתי אליו, הוא עצם ההתגלות האלוקית, ולא התשובה וההיענות שציפה לקבל כשחיפש והקשה מי עומד מאחורי כל הבעירה הזאת. עצם החיפוש, השאלה והקושייה כבר מכילים בתוכם בצורה אימננטית את מה שהוא באמת חיפש – את עצם הנוכחות האלוקית ואיך שזו מאירה בו עצמו ובעולמו - בהכל. הבנה זו מאפשרת להיבנות מחדש לפני ה', ולעבור מהמרחב שה' פותח לנו ברצותו בעצם היותנו, לנוכחות החמה והאישית של ה' בנו - בליבנו, בחיפוש שלנו, בקושיות ובקשיים שלנו, בכמיהתנו היותר עמוקה. 

וכך אנו מבינים את המשמעות האימננטית הטמונה בתוך ליבנו פנימה, ומתעוררת בנו תשוקה ועניין להקשיב ללב. הקשב ללב הוא לנסות לחוש מה ה' מאיר בליבנו, להקשיב פנימה ולהבין שמה שרואים הוא מתוך התאורה האלוקית. שה' באהבתו אותנו מראה לנו את עצמנו ודרכינו את נוכחותו המפעימה את ליבנו, מעורר בנו את דרכנובחיים, מאיר דרכנו את עולמו. כל זה הוא חלק מהדיאלוג, וחלק מהשאלה הקיומית שלו אלינו 'איכה'.[10] השאלה 'איכה' מהדהדת תמיד, בצורות שונות, והיא נוכחת בכל מה שאנחנו עוברים: במעבר מהמצב של בנייתי האישית עם ההיסדקות, ההשתדלות, איבוד העצמי כפי שידעתי עד כאן, החיפוש מתוך מחשכי אי הוודאות – לדרך של בניית אני מתוך קשר עם ה' האינסופי, המקיף והשורה בכל, המעיר את ליבי להיות מה שאני. מגע זה מפלח את הבדידות הקיומית שלי באבדי במחשכים לא נודעים ומביאלכדי ריקוד משותף. גם בריקוד זה קיים המימד של להיאבד בה', אך בצורה מבוררת – לא להיבלע לכדי חוסר קיום אלא להיאבד באהבה המעצימה את קיומי. ויש בריקוד גם דינאמיות, אילתור, קשב, חיות, תשוקה, שיתוף ואינדווידואליות. ישנו מרחב אישי ומשותף, משך ודרך. ריקוד זה נהיה אולי סוער במיוחד בהיות האדם מוחש כנתון במרחב גדול, אפשר אף בין שמיים לארץ, בו הוא מיטלטל מקצה לקצה, בין אפסות לאינסוף - "מה אנוש כי תזכרנו... ותחסרהו מעט מאלוקים..."[11]מנעד עצום זה מניע אותנו עד לקצה גבולות היכולת האנושית, מזכיר לנו שאנחנו לא על אדמה יציבה אלא על המים, ברוח סערה,[12][י]רוקדים עם תנועת הגלים והרוח. תנועה ערה זו היא המאפשרת את מלוא ההתהוות שלנו. זהו ריקוד של התמסרות ועוצמתיות כאחת, הכנעה והשתדלות. זהו ריקוד משותף של להיות שותף לבורא.

אפיונים ודרכי בירור בבניית האני השני

בבואנו ליצור את עצמנו מחדש מתוך הקשר עם ה', אנו מתחילים להתמודד עם תהליך ההתהוות האישית שלנו מול ממדי המוחלט האלוקיים. ננסה להשליך אור על חלק מהתמודדויות אלה ודרכי בירורן, כשאלה יוכלו גם לכוון אותנו ביחס לבירורים והתמודדויות נוספים. נתייחס כאן לשלושה מאפיינים של הקשר עם ה': היותו יודע הכל, בעל אהבה אינסופית, והיותו מעבר לזמן. 

שלא כמו במערכות יחסים אחרות, בהן נקודת המוצא היא הלא-נודע (גם ביחס לזולת וגם ביחס לעצמנו), הקשר עם ה' הוא בפני מי שיודע אותנו יותר מכול, אף יותר משאנחנו יודעים את עצמנו.[יא] אין אפשרות להסתתר, אי אפשר ליצור קשר מתוך דימוי עצמי שנבנה על בסיס של מה נבחר לגלות ומה לא - הכל חשוף. 

מצב זה יכול להיות מוחש כמבייש, מביך, משפיל או בדומה לאופן שבו אנו רגילים לחוות את היותנו חשופים. אך אם אנחנו באמת נפתחים לקשר עם ה', שהוא אחר לגמרי מכל קשר אחר שידענו - נבין שההתבוננות שלו בנו היא שונה מכל התבוננות שהכרנו. איננו יודעים מהי אותה פרספקטיבה אלוקית, אך ברור שהיא שונה בתכלית מתפיסתנו אנו, "כי לא מחשבותי מחשבותיכם נאום ה'".[13]לא רק שהכל נודע לו, מה שבמבט יותר פנימי יכול לאפשר לנו לבטוח, להירגע ולהתמסר ליד ההשגחה החמה - אלא שמבטו האינסופי הוא בעל איכות וגוון אחרים: הרבה יותר רחב ומכיל ממה שאנו מכירים, הרבה יותר מעמיק, חודר ומבין לחדרי הלב על המורכבות שלהם. המבט האלוקי הוא כל כך חם ואוהב ומקבל, וככל שאנחנו נפתחים אליו כך מתאפשר לנו לנסות ולחוש מבט זה ולהפנים אותו, להזדהות איתו ולנסות לאמץ אותו גם למבטנו אנו.

דווקא היות הכל נודע בפני ה' הוא שיכול להביא לאותנטיות הרבה יותר גדולה: בהיות האמת פתוחה וגלויה, אנו קרואים לעמוד לפני ה' באשר הננו. להיות נוכחים באופן מלא, ללא פחד. נוכחות מלאה זו בפני ה' נותנת לנו כוח לעמוד כך בפני עצמנו, גם לא לפחד שמשהו בנו ייוודע לזולת – שהרי הוא ממילא כבר נודע באופן כלשהו.

ומתוך שה' יודע עלינו הכל, ועם זאת מקבל ואוהב אותנו כל כך – אנו לומדים איך לקבל ולאהוב את עצמנו ואת הזולת באופן אחר לגמרי. אנחנו מבינים שהאהבה היא לעצם היותנו, וכל ידיעה, תהא אשר תהיה, אינה מעלה או מורידה דבר.

אכן, בבואנו ליצור את עצמנו מתוך הקשר עם ה', אנו פוגשים לראשונה אהבה מוחלטת, ללא גבולות וללא תנאי. שלא כמו קשרים עם אנשים, בהם אפשר שהצד השני אינו מעוניין בקשר, ובכך יכול לעורר בנו רגשות של עלבון, השפלה, תסכול וכדו' - הקשר עם ה' תמיד פתוח בפנינו, וכל עבודתנו היא להיפתח אל אהבתו האינסופית. האני שנוצר מתוך הקשר עם ה' הוא בעל לב פתוח לאהוב ולהיות שטוף באהבה האלוקית ובביטויה האינסופיים שבמציאות, שדרכם האהבה משתקפת. כדי לחוש את המציאות על מורכבותה כביטוי לאהבה האלוקית, דרושה פתיחות רגשית ויחס יצירתי לאופני הגילוי האלוקי, שיכולים להתבטא בדרכים שהן רחוקות בתכלית מאיך שהיינו מדמיינים אהבה. המפגש עם המציאות הוא ביטוי של האהבה האלוקית, שבא לעסות לנו את הלב, לצור בנו צורות, ליצור אותנו מחדש מתוך פתיחות גדולה יותר, להגיע לוויתור עמוק יותר על ציפיות ורצונות מוגבלים, לשחרר אותנו מלהיאחז באיך שדברים נראים לנו מבעד לפרספקטיבה הצרה שלנו. ה' פותח אותנו אליו דרך המציאות, וככל שנבוא ממקום יותר עמוק של פתיחות ואהבה, שפלות ושמחה – כך האני האמיתי שלנו, שנוצר מהמפגש הטוטאלי עם האהבה האלוקית הטוטאלית – ייווצר וייפתח לחיים באופן אחר.

אהבה אינסופית זו מעניקה תשתית פנימית, מעין שכבת צרי שנותנת לאדם את ההרגשה הבסיסית של אהבה ורוך ואיחוי, כדי שיהיה יכול לחיים. תשתית זו מאפשרת להתייחס לדיסונאנסים הרגשיים בצורה אחרת: כביטויים אנושיים נפולים של האהבה האלוקית, שבאים לברר אותנו ולפתוח אותנו באופן עמוק יותר. כך אפשר להיפתח באהבה וחמלה לזולת, ולהבין שחספוסו הרגשי הוא ביטוי של כאב, והבחירה שלנו היא איך לא לסגור את הלב אלא להיפתח לאהבה האלוקית כפי שזו בוחרת להתגלות (ובכך גם לאפשר לעוד משהו להיתקן בתוכי). כך ביחס לבדידות הקיומית – כשזו נתפסת על רקע האהבה האלוקית האינסופית, היא כבר לא מוחשת כטוטאלית אלא כפנים מסויימות של האהבה האלוקית, פנים שקוראות לי להיפתח אליו גם דרך מה שמוחש ככאב וכמחסור רגשי. אכן אהבה אלוקית זו מהווה תשתית שמשפיעה על כל התחושה הקיומית. 

כפי שהדגשנו, בניית האני מתוך הקשר עם ה' צריכה להשפיע לטובה על יחסנו למציאות. חשוב לשים לב שהמפגש עם האהבה האלוקית האינסופית אכן יבנה אותנו באופן חיובי, כפי שתיארנו עכשיו, ולא יהווה עבורנו חוויה טוטאלית כזאת שמפשיטה את שאר המציאות מערכה וממשמעותה. כשלא יודעים איך להיבנות עם האהבה האלוקית האינסופית, אפשר שחוויה זו תתקבע בתוכנו כצורת האהבה היחידה האפשרית,בעוד שכל אהבה אנושית, בהיותה חלקית -  תהיה מוחשת כחסרת ערך לעומתה (ואפשר שאף לא תהיה מוחשת כלל). התייחסות בריאה יותר תראה את האהבה האלוקית כפותחת אופק ונותנת תשתית לאהבה האנושית ולאהבה לחיים, כאדמה פוריה שבה הכל יכול להיקלט ולצמוח. האהבה האלוקית יכולה לתת לנו כל מה שצריך כדי שלא נרצה מהמציאות את מה שהיא לא יכולה לתת, שנהיה פתוחים ונינוחים ונרגשים בפניה, חשים את המלאות האלוקית הטמונה בה, ומודים עליה.[יב]

בהיות ה' יודע אותנו לגמרי, הוא מכיל וחובק גם את כל ההופעות השונות שלנו בזמן, ולעתים אפשר אף לחוש איך הם שזורים אצלו לאחד. ההתהוות מחדש באופן שלא נתון לחלוף הזמן אלא מתוך מפגש עם מה שמעבר לזמן – משפיע ויוצר אותנו אחרת, ומביא איתו התמודדויות חדשות ואחרות. כדי להבין את אופן ההשפעה של המפגש הזה צריך לזכור עד כמה הזמן הוא מימד קיומי דומיננטי עבורנו: חיינו מוגדרים בזמן, הם לעתים מוחשים כמאבק נגד חוסר הזמן, וכדיאלוג בין הזמן ה'אובייקטיבי' וה'סובייקטיבי'. הזמן מעורר בנו רגשות חזקים: תחושה ש"כל הוווה נפסד"[14]- שהכל חולף ואיננו, ובכך מותיר אותנו ללא מה שהיינו ומה שידענו. יחד עם זאת אנו חשים שבכוחו של הזמן לרפא או לפחות לשכך אותנו מפצעי החיים, ושהוא מאפשר לנו לראות דברים מפרספקטיבות שונות. יש שהנוכחות בזמן אמת מעוררת כאב או פחד שעלולים להביא אותנו להחמיץאת חיינו, מתוך שאיננו יכולים להיות נוכחים בהם באופן מלא בזמן אמת, בהווה.

אנו חיים ברצף של זמן, חיים שהולכים ונפתחים ומגלים עם הזמן את אשר טמון בהם. הקשרים והמעברים בין מה שאנחנו בנקודות זמן שונות מוחשים לעתים כחידה, ואיננו יודעים מה יילד יום.

איך יכול האני שנוצר מתוך הקשר עם ה' להתייחס לזמן באופן אחר?

אכן, יש צד שהכל חולף ואיננו, כולל אנו עצמנו, בכלל וכפי שאנו מכירים את עצמנו. ויחד עם זאת יש בנו ממד נצחי שלא נתון כלל למעברי הזמן. חלוף הזמן מחד והעמידה מול ממד הנצח בקשר עם ה' מאידך משקפים לנו את המורכבות הגדולה שלנו כבני אדם, המכילים בעצם הוויתנו גם את החולף וגם את הנצחי. איך ממדים אלה יכולים לתמוך זה בזה?

החולף הוא לא רק מקור לסבל אלא גם זה המאפשר למשהו אחר להתהוות ולהתגלות. יש להעמיק לחדור במבט פנימי לראות את ממד ההתחדשות שמאחורי החולף, שבתוך החולף פנימה - התחדשות שמביאה לפריון ושמחה. ממד הנצח מאפשר לנו להרפות מהחולף – איננו אובדים לגמרי, אלא רק צורתנו העכשוית חולפת. הוויתור על מה שחולף מתאפשר עם התעצמות הקשר הפנימי – קשר ולא היאחזות, כמו לעמוד בעין הסערה.

החולף חושף את ממד הנצח שבפנימיות הכל. הנצח הוא כמו ממד של מנוחה שמעבר ובעומק התצורות המתחלפות, בו אפשר כמו לשכון ולשהות ולהיפתח לתצורות הזמן המופלאות. חלוף הזמן יכול לעורר לא רק צער אלא גם הפלאה והתפעלות על אינסוף הגילויים המתהווים. כך הנצח מייקר את החולף ושמח בו, שמח בעושר הגדול שנגלה ממנו. והחולף עצמו יכול גם הוא להביא אותנו לייקר כל רגע, בהיותו כל כך יקר ולא מובן מאליו.

מבחינת המפגש החי הנצח האלוקי מהדהד בנשמה פנימה באופן שמוליד את ריבוי פניו המתחלפות של האחד. ה' כמו מכיל בכף ידו הנצחית, ברגע, את כל שדה האנרגיה של חיינו שהיו ושיהיו, ומבזיק אותם לעברנו תוך כדי ריקוד. הוא הריקוד המשותף של מקצבי ערות ודממה - לחבור הכל לאחד בריקוד של התהוות נצחית.

בדרך לניגון האישי

התייחסנו קודם לעבודת הבירורים: העבודה של לזהות ולהתקשר לניצוץ האלוקי הפנימי, תוך שחרור או התמרה של החלקים האחרים. מהו היחס המבורר בין האני הראשון והשני, ואיך נעשה המעבר ביניהם?

כפי שתיארנו, כשהאני הראשון צריך להתמודד עם מציאות (חיצונית או פנימית) המורכבת מכפי יכולתו – הוא מתחיל כמו להיסדק. סדקים אלה ברצף האישיותי הפנימי יכולים להיות מוחשים בדרכים שונות, למשל: כחוסר התאמה בין העולם הפנימי לעולם הסובב, כפרגמנטציה ברצף האישיותי, כערעור עמוק. חשוב להדגיש שאין מהלך זה תוצאה של בעייתיות אלא שהמערכת הפנימית של האדם מחפשת באופן זה להמשיך להתפתח, להיפתח ולהיבנות. אלא שהסטרוקטורה שלה מוגבלת ולא מאפשרת זאת, ולכן תחילת הצמיחה לובשת פנים של פירוק והתפרקות (כזרע באדמה). סדקים אלה, אם כן, הם בעצם תחילתה של פתיחה במערכת הקיימת, ובכך מהווים שלב קריטי בהתפתחותה. השאלה והבחירה כאן הן בתגובה שלנו לאותם סדקים – האם יגבר עלינו הפחד והאינסטינקט להישמר ולהיסגר, האם ננסה להתמודד עם תחושת הערעור על ידי היאחזות במה שלא ישוב עוד, או שננסהלחפות על המקום החשוף? אם כך נעשה אנו עלולים להביא על עצמנו שבר עתידי, כשהמערכת כבר לא תוכל לעמוד בעומס המתחים חסרי התוחלת – ותקרוס. אך השבר והפירוק, קשים ככל שיהיו, מאפשרים בנייה מחדש, מאחר שאבני הבניין כבר פזורות ומשוחררות זו מזו, לא מחוייבות עוד לצורת בנייתן הקודמת.

תגובה אחרת למצב של תחילת ההיסדקות היא הוויתור. במצבו הנפול הוויתור לובש פנים של כניעה,  ייאוש ורפיון ידיים. אמנם אלה הן תכונות נפולות אך גם מצב זה יכול להביא בסופו של דבר לבנייה חיובית. רפיון זה מביא למעין שקיעה ואיבוד צורה, אך אותו מצב גלמי יכול להיות תשתית פתוחה להיווצרות חדשה. לפעמים המצבים הנפולים של הוויתור מתבררים תוך כדי הופעתם ועולים לשורשם החיובי. הוויתור במצבו הגבוה הוא היכולת להרפות מאחיזת יתר, לא מתוך יאוש אלא מתוך התמסרות לכוחות גדולים יותר שפועמים דרכנו ומאפשרים את עומק ההתהוות.

בכל מקרה -  עם תחילת ההיסדקות של האני נכנס האדם למהלך שאין ממנו חזרה. הוא יכול לנסות להילחם בו והוא יכול להתייאש בגללו. השאלה הגדולה היא מה הלאה – האם אדם יצליח להיבנות אחרת, מתוך שבריו, ובהתמסרות ליד ההשגחה החמה? 

כדי לעבור תהליך של התהוות אחרת, צריך קודם להיות באמת נכונים למות. צריך לעבור תקופת מעבר של איבוד עצמי טוטאלי, לאפשר לעצמנו ולכל אשר לנו להישבר ולהיאבד ולהיעלם מאליו. צריך להדגיש ששלב זה אינו שלב פעיל ובחירי אלא הוא בעיקרו שלב של וויתור והתמסרות, להרפות ולאפשר לעצמנו להיפרד מכל מה שהיינו ומכל מה שחלמנו להיות. שלב זה כרוך באבל כבד ובגעגוע עמוק, ונותרים בו ללא מוצא, באבדון גמור.

רק בשלב יותר מאוחר יכול להתקיים אותו מפגש מכונן בין השבר או ההתפרקות לבין מה שמעבר להם. עתים מפגש זה נוכח יותר, עתים הוא בהסתר כל כך שקשה מאד לתאר אותו. אך הוא זה שנותן משמעות ופשר לכל השבר והמוות הזה, כמעין לחש רוטט בלילה דומם, מבשר שעדיין יש דופק.

הראי"ה קוק מסביר את המשמעות הפנימית של הדינמיקה של השבירה:

למה באה השבירה? לפי שהאלוקות נותנת היא לפי כוחה והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת. על כן נותן הוא הטובה בלא שיעור לפי מידתו, ותהיה אלוקית בלתי גבולית. ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל כי אם כשישבר לגמרי, וייבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלוקות. ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלימות של הבורא, ויתעלה ממעל לגבול של הנברא, מה שלא היה אפשר בלא שפע רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו שהיה תמיד במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל.[15]

לדבריו השבירה מאפשרת לממד האינסוף שבאדם להתגלות. בתהליך השבירה גם המוגבלות של האדם נשברת, והשבר מוליד תשוקה פנימית עמוקה – להבריא, להיאסף, להיבנות לאחד, לחבור עם מה שמעבר. הגדילה המשמעותית של שטח הפנים של אדם שליבו מנופץ לרסיסים, והתשוקה שמתעוררת בו ל'בלתי גבולי', למה שמעבר לכל ההגבלות – יכולות להביא אותו 'להתאחד באלוקות'. .

כנ"ל ביחס למקום הגלמי – המסתו יכולה להביא לשפלות רוח חיובית ולהתפשטות מצורניות מוגדרת, ובכך לאפשר גילוי אלוקי במקומות ובאופנים שלא התאפשרו קודם לכן.

מצבי צבירה שונים אלה מהווים תשתית משמעותית לבאות.

במקרה הטוב בו אדם ממשיך בדרכו ומתחיל לבנות את עצמו מחדש מתוך הקשר עם ה', נשאלת השאלה מהם המעברים בין שתי הופעות האני? איך מבררים את כוחות הנפש שנוצרו אצל האני הראשון, והאם ובאיזה אופן יש להם מקום באני השני? כאמור, בכל דבר קיים ניצוץ אלוקי שהוא עצם החיות הפנימית, נקודת האמת – והוא ממשיך להתקיים, לעתים בצורות שונות. היתר מתברר: יש כוחות, תכונות או 'לבושים' (דרכי ביטוי) שאנו רק מייחלים להשיל, ומות האני הראשון מאפשר לפעמים ברגע את מה שחיים שלמים לא תמיד מצליחים לעשות. ישנם חלקים בתוכנו שכבר אינם רלוונטיים לאני החדש שייבנה, ועלינו להיפרד מהם לקראת הכוחות החדשים שעוד ייבנו בנו. ויש כוחות חיוביים ששירתו אותנו שיכולים להמשיך ללוות אותנו בדרכנו, אף כי לרוב הם ילבשו צורות אחרות. ככל שנהיה פתוחים ונאפשר צורניות חדשה זו, כך כוחות אלה יוכלו להמשיך ללוות אותנו בדרכנו (למשל עצם החיפוש, בקשת האמת, אומץ לב ועוד). בירורים אלה נעשים בחלקם מתוך עבודתנו המודעת, ובחלקם נעשים מעצמם, כשעבודת הבירורים המודעת שלנו יכולה לתמוך בתהליך הזה.  

נסיים בסיפור חסידי ידוע, לפיו בהיות הנשמה בעליונים היא שמעה את הניגון האלוקי הייחודי שלה, אך עם רדתה לעולם הוא השתכח ממנה. האדם מחפש אחרי ניגונו כל ימיו, מונע מתוכו למקום פנימי לא נודע. במהלך חייו ועם מפגשיו השונים הוא מנסה להקשיב פנימה, אך יש לו בהירות פנימית מספקת רק כדי לדעת מה אינו הניגון שלו. כך הניגון האישי הולך ומתברר על דרך השלילה, כלומר, מתוך התנקות מכל מה שלא שייך לו באמת, עד שהוא נשמע במלואו שוב רק עם עליית נשמתו.

בבואנו לבנות את האני שלנו מתוך הקשר עם ה', אנו מתקרבים לאותו ניגון אישי אותנטי מתוך שנשמעים טונים צלולים וברורים של הממד האינסופי שמעבר ובעומק הכל, המתגלה במציאות. איןאלה טונים מעורפלים שמחפשים את דרכם באפילה, באנדרלמוסיה של צלילים ללא מוטיב מוזיקאלי, אלא טונים מלאים רזונאנס שלפיהם אנו קרואים לכוון את שאר המיתרים שלנו, את כל קומתנו הנפשית.

טונים צלולים אלה נשמעים לרוב לכל מי שהוא בעל זיקה רוחנית. אך בדרך כלל עיקר היחס אליהם הוא שאלה של ווליום – האם הטונים הרוחנים יוכלו להישמע באופן מספיק חזק וברור כדי להתגבר ולטשטש את הטונים הצורמים של מופעיםאחרים שלי ושל חיי? ובהתיחס לדוגמאות שהבאנו: האם האהבה האלוקית שבי יכולה להיות מוחשת דיה כדי שלא אגווע מהבדידות הקיומית שלי? האם יש בכוחו של המבט האלוקי החם להמיס את תחושות הבושה וההשפלה שלי בהיותי מה שאני?

כאמור, איננו זוכרים את הניגון המקורי שלנו, הוא יכול רק ללכת ולהתברר ברובד סמוי מתוך קשב לצלילים השונים עמהם נפגשים במהלך החיים. במששי את דרכי בים הצלילים אני יודעת שהניגון שלי לא נשמע כמו מאבק צלילים נואש.

כשאנחנו מכוונים כלי נגינה, אנו מנסים לכוון את שאר הצלילים בהתאם לצליל המכוון. זה נשמע פשוט, אך צריך לזכור שבעולם פוסט-מודרני אין שום צליל שנחשב כמכוון, ולכן אין כלל בסיס להרמוניה.

איך אנו יכולים לכוון את הכלים של נפשינו? מתוך הפריטה על המיתר של הצליל המכוון ועל מיתרי הצלילים המתבררים ביחס אליו, אנו קשובים למרווחים ולמעברים ביניהם, ולדינאמיקה סמוייה שמתחילה להתפתח וליצור מלודיה אפשרית. איך הצליל המכוון יכול להיות נוכח בתוך המקום של הכאב, ליצור בו תהודה רכה עד שקולו של הכאב יישמע באמת אחרת? איך המוזיקה מתפתחת בהשראת הצלילים המכוונים ודרך חיפוש קשר הרמוני ביניהם, איך המקום המכוון הוא גם קשוב ומכבד את המקום האחר, מעשיר אותו ומעמיק אותו מבלי לגבור עליו ומבלי להאלים אותו? עד כמה אני פתוח לפרוט על מיתרים לא מכוונים בתוכי, כדי לאפשר להם להתברר ולהשתלב, וכך להעשיר ולהעמיק את המנגינה שלי? כמה מקום אני מאפשר לרוחות השמיים להתנגן בי, מתוך פתיחות וקשב גדולים עוד יותר, מתוך יצירת תהודה פנימית בינן לבין החללים שבתוכי? ואיך כל הצלילים נשמעים אחרת כשהם מתנגנים ונשמעים על רקע תיבת תהודה עצומה כל כך, שיכולה גם להכיל את פעימות מאוויי היותר עמוקים, את אנחות הלב שלומד להיפעם מחדש מתוך המפגש עם האלוקי, גם במקומות המוחשים כלא ברורים ואף תמוהים כל כך?

מדובר בעמקים, בדקויות, שלא תמיד נראים לעין. מה ההבדל בין צליליו של כלי שנבנה בבית חרושת לזה שנבנה בידי אדם למוד-חיים? מה ההבדל בין לנגן ביום או בלילה? בין לנגן את אותה מנגינה מוכרת שלמדנו, עליה התאמנו כה רבות בחשבנו שמה שלימדו אותנו הוא בוודאי נכון ומתאים, לבין אותה מנגינה שמתנגנת ביד שהרפתה מלהיאחז במיתרי החיים בכוח, באצבעות שהתשוקה המניעה אותן אינה להתמלא אלא לגעת?

אולי כלום. אולי הכל. אולי המנגינה שאנחנו מחפשים כל חיינו היא אותה המנגינה שאנחנו מנגנים עכשיו – רק  שצריך לנגן אותה אחרת. כשתיבת התהודה היא אני עצמי – אותו אני שנוצר מחדש מתוך המפגש עם ה', כפי שהוא מתגלה לי מליבי.

אחרי כל מה שעבר על איוב וכל התמודדותו לפני ה', כתוב "ויען ה' את איוב מן הסערה",[16]ומפרשים ע"פ צלילי המילים "מן הסערה – מבין שערות ראשו".[17] מבשרו, מהטריוויאליות הקיומית שלו, מההווה באשר הוא, עם כל הטמון בו. ומה ה' ענה לו על כל שאלותיו? הוא יצר איתו קשר אמיתי, נגע בליבו.

אה – התחלתי קצת להיזכר באותו הניגון...

הדפסה

שיתוף