יהודים סקרנים

יהודים מחוייבים בלימוד תורה לשמה. מדוע אנו לומדים חוקים הקשורים למאורעות שהתרחשו בזמנים עברו, או דברים שהתלמוד עצמו מעיד עליהם שמעולם לא התרחשו ולעולם לא יקרו? מאמר על הסקרנות, על התשוקה לידע, ועל מקומה של ה"רלבנטיות" בימינו.

רוב בני האדם מפסיקים ללמוד בבת אחת מיד עם תום לימודיהם הפורמליים, בין שמדובר בבית הספר היסודי, בבית הספר התיכון או באוניברסיטה. אין זה אומר שמאותו רגע ואילך אין הם לומדים שום דבר: הם חווים המון חוויות, ויש לקוות שהם גם לומדים מכך משהו. אם הם מתגוררים בעיר גדולה, ייתכן שהם יכולים ללכת למגוון רחב של הרצאות, וייתכן שהם אפילו הולכים, ומקשיבים, ואם הנושא מעניין אותם – אפילו חוזרים שוב. אבל רק מבוגרים מעטים מתיישבים ללמוד בצורה רציפה, מובנית וממושמעת. סקרנות היא תכונה האופיינית לבני אדם צעירים. כל הפרימאטים האחרים מפסיקים להיות סקרנים בגיל מוקדם יחסית, כדי שיוכלו להתמודד עם בעיות חיי היומיום: מציאת אוכל, גידול צאצאים; ואילו ילדותם הממושכת של בני האדם מעניקה להם את האפשרות להקדיש זמן רב יותר לטיפוח סקרנותם.

מערכות חינוך רבות אינן מבינות זאת. הן מנסות להפוך כל נושא לימודי ל"רלבנטי", וזו שגיאה חמורה. מורים, ולפעמים גם הורים, סבורים ש"רלבנטיות" מחזקת את המשיכה ומעמיקה את התשוקה ללמוד, אבל באמת היא רק הורסת את הסקרנות; והסקרנות היא בעצם הדבר החשוב ביותר. ההתעניינות במה שאיננו רלבנטי – כלומר: בדברים שאין להם שום קשר מיידי, ולפעמים אפילו לא קשר רחוק, עם מציאות חיינו – היא חלק מייחודנו כבני אדם.

בהקדמה לספרו על פיזיקה להמונים מתאר לאופולד אינפלד את הניסויים הראשונים שנעשו בתחום החשמל. את הניסויים האלה יכול כל אחד לערוך: לוקחים חתיכת זכוכית, משפשפים אותה בבד משי – ומקבלים חשמל; או לוקחים חתיכת ענבר ומשפשפים אותה בבד פלנל – וגם כך מקבלים חשמל, אלא שזהו חשמל מסוג אחר; האחד הוא חיובי והשני שלילי. מה היו רוב בני האדם עושים לו היו בידם חפצים אלה? בזכוכית היו, מן הסתם, מניחים כ משקולת על ניירות כדי שלא יתעופפו; את הענבר היו מניחים על מדף, כקישוט; בפלנל היו מצחצחים נעליים ובבד המשי היו גורפים את אפם.

ואיך הגענו מן החשמל למחשבים? ומה משותף לפילוסוף היווני תאלס (הראשון שתיאר לפני כ-2500 שנה, חשמל סטאטי אחרי ששפשף זכוכית בבד משי) לסטיב ג'ובז (שהתעסק בחפצים שונים שמצא במוסך של הוריו)? שניהם היו אנשים סקרנים. היה להם פנאי, והיו בידם כמה חפצים שהם יכלו להשתעשע בהם. והם אכן שיחקו בהם, כדי להשביע את סקרנותם. הם ניסו דבר ועוד דבר, וכך גילו דברים מעניינים.

כאשר בית הספר מנסה להפוך את כל הדברים לרלבנטיים ומעשיים יש בכך, בוודאי, צד מסוים של תועלת; יש כמה תחומי ידע שבהם בהחלט יש מקום לשאול "מה טוב בדבר זה או זה", או לבחון האם יש בכך תשובה מעשית לבעיה מעשית כלשהי. אבל לפעמים אנחנו רוצים לגלות מהו הדבר הזה, וה"רלבנטיות" פשוט ממיתה את הסקרנות. אפשר אפילו לומר שהתקדמות האנושות מואטת כאשר הסקרנות הבלתי פוסקת נעלמת.

יהודים מחויבים בלימוד התורה לשמה. זהו סוג ייחודי של עשייה דתית. רוב הדתות מספקות הסברים בכל מה שנוגע לאמונה ולעשיית המעשים הנכונים, אבל אין הן מחייבות את המאמינים ללמוד. אצלנו, לעומת זאת, לימוד התורה הוא עשייה בפני עצמה, שאיננה קשורה ישירות לאמונה או לחיי המעשה. אכן, הספרים היהודיים הנלמדים יותר מכל, כמו התלמוד, הם ספרים שנעשה בהם רק מעט שימוש מעשי.

מדוע אנו לומדים חוקים הקשורים למאורעות שהתרחשו בזמנים עברו – ואפילו אז היו אירועים בלתי שכיחים – או דברים שהתלמוד עצמו מעיד עליהם שמעולם לא התרחשו ולעולם לא יקרו? אנו מקדישים לכך זמן משום שבעצם אנו משחרים אחר הידע עצמו, ולאו דווקא מחפשים ידע שחייבים לעשות בו שימוש. אמנם לא לכל בני האדם יש מידה דומה של סקרנות תוססת ופעילה, אבל היהדות לא רק מעודדת את הלימוד: היא גם מחייבת אותו. אין להשוות את מספר השיעורים וההרצאות הנערכים בקהילות של יהודים שומרי מצוות לשום דבר אחר בכל מקום שהוא בעולם.

היכולת ללמוד תורה לשמה היא, בעיני, אחת התכונות הייחודיות לבני האדם שנבראו ב"צלם אלקים", תכונה אשר עושה אותנו נעלים יותר מכל יצורי העולם. יותר אפילו מן המלאכים, שאין להם אפילו קורטוב של סקרנות, כיוון שהם יודעים הכל; ויותר מכל בעלי החיים, אשר לומדים רק מה שהם חייבים לדעת כדי לשרוד. היצורים היחידים ביקום אשר ניחנו במידה כלשהי של סקרנות הם בני האדם.

הסתכלות זו הייתה מאז ומעולם בעלת חשיבות עצומה בחיים היהודיים, ואגב אורחא גם הביאה לא מעט אנשים לרמה אינטלקטואלית גבוהה. כאשר איזידור רבי, בעל פרס נובל בפיזיקה (1944) נשאל לְמה הוא מייחס את הישגיו הגדולים ואת זכייתו בפרס, הוא השיב: להוריו. כאשר היה שב הביתה מבית הספר הם מעולם לא שאלו אותו מה הוא למד; הם רק רצו לדעת: "האם שאלת איזו שאלה טובה היום?".

נראה כי הגישה הזו ללימוד חקוקה בעומק ישותנו עוד מקדמת דנא. הגיאוגרף היווני הקטאיוס, בן זמנו של אלכסנדר הגדול, תיאר את הארצות הנידחות שאותן החלו להכיר באותה עת. בין השאר הוא מספר על עם מיוחד במינו החי בסוריה הדרומית – עם שכולו פילוסופים, כלומר: אנשים השואלים שאלות ומתעניינים בחוכמה לשם ידיעתה בלבד. האין זו אמירה חביבה למדי על בני עמנו?

מדוע רוצה הקב"ה שנלמד? מבחינה תיאולוגית לימוד התורה היא אחת הדרכים שבהן יכולים אנו לדבוק בה'. אף יותר מאשר מעשיית מצוותיו, כאשר אנו אומרים את דבריו ואף חושבים את מחשבותיו – אין דבקות פנימית מזו.

המאמר באדיבות הרב שטיינזלץ, ארגון "שפע".

הדפסה

שיתוף