"ליל הספר"

מצוות ׳והגדת לבנך׳ היא הזדמנות להתבונן במקומם המרכזי והמיוחד של הסיפורים בחיינו ובחיי ילדינו ותלמידנו. אפילו "כולנו חכמים, כולנו נבונים" מצווה עלינו ללמוד לספר סיפור, ללמוד להקשיב לו. להיות סיפור.

הגדות של פסח נשלפות מהמדף האחורי, אבק מוסר מעל סיפור הבית בחורים ובסדקים. שולחן ערוך, רטט שפתיים והפה –

סח.

יותר מכל סממן אחר, ליל הסדר הוא בעיקר, "ליל הספר".

חגיגה מלכותית של "מגיד" ארוך, מזון רוחני לכל דכפין. אחת בשנה.

עבורנו, תלמידים כמורים, כל יום הוא אוסף של מלל ודברים. צועדים בוקר, בוקר אל "בית הספר".

האמנם?

הספר אכן  נוכח, אולי נוכח מדי...  אך הסיפור? היש לו בית? מה מקומו בין כותלי הכיתה שלנו?

כמה סיפורים סיפרנו השנה? כתה כתבנו?  אל אילו מחוזות הפליג הדימיון שלנו? באילו עמלקים נלחמנו? מתי התלוננו ומתי דוקא חשנו נישאים על כנפי נשרים?

ייתכן ולכל תלמיד נָרָטִיב אחר על אותו מסע שפסענו בו יחד. יהיה מרתק לגלות.

וברמת הפרט.

מה הזמן מספר לי על עצמי כמורה? באיזה פרק  בסיפור חייה נמצאת התלמידה השעונה על אדן החלון במבט מזוגג אל האופק שלה?  מתי חל ה"טוויסט בעלילה" של התלמיד שגילה כי יש לו רצון?

לאט, לאט. קמעא, קמעא.

לא "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא העם ומתחיל ללכת". סיפור אינו סרט הוליוודי.

לסיפור  מסע משלו.

אפילו סיפורו של "עם הספר" מתחיל בגמגום צולע:

" ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלוהים מן העבודה" .

ללא מילים. אנחות חסרות שפה. זעקות צירי הלחץ.

אף מנהיג האומה מעיד על עצמו בענווה : "לא איש דברים אנוכי, גם מתמול גם משלשום גם מאז דיברת אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנוכי".  גם, גם, גם. משה רבינו, מוסר התורה, משורר  שירת האזינו – מרגיש מגמגם.

והנה. כעבור  עשר מכות, כעשרת הדיברות וכעשרת המאמרות,  כעבור  הליכה במדבר המדבר, כעבור סיפור,

גאולת הדיבור:

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'". (ע"פ הנתיבות שלום, הר' מסלונים)

אז.

איך מגיעים לשם? כיצד מממירים קוצר רוח בכנפי רוח?  יום, יום חד גוני בסיפור מלא הוד וצבע.

נדמה לי שקודם כל, יש לחפש. לתהות. מהו סיפור ומה כוחו? כפי שעשתה המורה זלדה:

"אני רוצה להבין את רצונו של התינוק בסיפור... אני רוצה להבין את הצורך הזה של נשמתו, הצורך הקיומי. לא ההסבר הפסיכולוגי, אלא ההסבר האלוהי, ההסבר לצורך הלוהט הזה בסיפור".

וממנה אפשר גם לקבל מענה:

"הסיפור עושה כנראה מתוהו ובוהו עולם, מבדיל בין חושך לאור רומז לתינוק שהוא לא לבדו שיש אלוהים בעולם האינסופי הזה  המלא דברים לא מובנים... שיש בו רמזים לכל האפשרויות של החיים, לכל ההבטחות בעולם הנגלה – וגם רמז למה שמעבר לנגלה".

(מתוך: "ציפור אחוזת קסם"- 'רצונו של התינוק בסיפור', עמ' 128)

ובאופן מעשי:

לארוג סיפור במערך שיעור במפגש בוקר, בסיפור אישי של תלמיד/ה.

החינוך האנתרופוסופי (שיטת וולדורף) דוגל בין השאר בחיבור תלמידיו לסיפורים, שירים ודקלומים  שהם  חלק בלתי נפרד מחויית הלמידה היומיומית של התלמיד. תוכנית הלימודים בכל גיל ובכל תקופת לימוד מורכבת מסיפורים מותאמי שלב התפתחות, בפתיחה ובסוף כל יום.

חכמה בגויים תאמין. וכו'. אך שורשי תפיסה זו, הם לב החינוך היהודי. בין כל מדרשי ההלכה בגמרא מופיעים כיהלומים מדרשי האגדה. התורה גדושה  בסיפורים שהפכו אותה לרב מכר שאין שני לו.

מדוע המרנו  את כבודו המתבקש של הסיפור במדדים ומספרים? מדוע סיפור מקוטלג אצלינו לכיתות לגילאי הגן ולכיתות היסוד? ר' נחמן לא כתב סיפורי מעשיות לילדים...

"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר..."

מסביר הרב יונתן זקס, (פרשת בא), בשם המחבר האמריקני ברוס פיילר כי "הדבר החשוב ביותר שיש בידכם לעשות למען משפחתכם הוא הדבר הפשוט מכולם: לספר סיפור משפחתי חזק".

וממשיך, "זה זמן רב שאנו נוטים להזניח את היסוד הרוחני העמוק הזה בחינוך " – כמונו כרבים אחרים בעולם המערבי. ילדים הם רוחנים בטבעם, הם משתאים לנוכח גודלו הטבעי של העולם ותוהים על מקומנו בו, ילדים אוהבים סיפורים, שירים וטקסים ואת המבנה והצורה שהללו מקנים לזמן , ליחסים הבין- אישיים ולחיים המוסריים. קחו מהילד את תפיסת המציאות "הילדותית" הזו, המריצו אותו רק להישגים לימודיים ולהצלחה חיצונית – ושללתם ממנו כמה מאבות המזון של רווחתו הרגשית ונפשית.. המסע הארוך אל החירות עובר בסיפור סיפורים... על ידי כך אנו מקנים לילדינו בטחון עצמי, אמון ותקווה, כמו גם זהות, השתייכות ותחושה של התהלכות טבעית בעולם".

שמא כולנו התינוק של זלדה הרוצה בסיפור? פעמים נדמה כי אנו בכלל 'תינוקות שנשבו' במלתעות השגרה חסרת המעוף והדימיון.  

ואולי לסיפור אין גיל?

לימדונו חז"ל:  ואפילו "כולנו חכמים, כולנו נבונים" מצווה עלינו ללמוד לספר סיפור, ללמוד להקשיב לו. להיות סיפור.

בואו נספר סיפור. מסגרת בתוך מסגרת. מעגל בתוך מעגל. אני. חברי, כיתתי, השכבה, בית הספר שאנו, הקהילה, האומה... ואחד אלוקינו שבשמים ובארץ.

לכל מעגל יש עלילה מרתקת.  על כל כיתה אפשר לכתוב 'פרקי שירה' , יאיר מה הוא אומר?  מיכל, מה היא אומרת?

חג הדיבור וההגדה בפתח.

אז מה הסיפור שלך?

תגובה

הדפסה

שיתוף