באורח פלא

תיאור פילוסופי- פיוטי של הזיקה וההפריה ההדדית המתרחשת בין שניים המקשיבים זה לזה.

באורח פלא

מאת: דני לסרי

שני אנשים מדברים זה עם זה. ואף על פי שנדמה שהמילים מרחפות בחלל ועוברות מן האחד לשני ומן השני לראשון וחוזר חלילה, באמת תהום שרויה ביניהם ששום מילה לא תוכל לחצות.
אמנם כן, הקולות עוברים, אבל הרי מילים אינן רק קולות – קודם כל הן משמעות, והמשמעות לא יכולה לעבור.
תשאלו, איך אם כן, הם בכל זאת מבינים זה את זה?
אכן, פלא הוא.
* * *
כי מה שמונח בין שתי נוכחויות הפונות זו אל זו ומכוננות זיקה הדדית, אינו רק האוויר שבתווך, אלא מציאות שאין שום דרך להסביר ולגשר במונחים חלליים.
כי באשר לחלל – רציפותו של זה נובעת משרשרת הסיבות שיכולה להתנחל לאורכו. א' גורם לב' וב' גורם לג' וכן הלאה, מקצה לקצה. ואילו כשמדובר בשני אנשים חיים, כל זה תקף רק במידה מוגבלת. אותו קו ישר שביקש לעבור מא' לב', עוד באמצע הדרך מתרכך, מתמוסס, מאבד את רציפותו, ונעלם אל תוך האין. לכאורה הוא היה צריך רק לעבור מרחק של צעד או שניים, אבל באמת הוא פגש באינסופי.
את המרחק הזה שום קו ישר לא יוכל לחצות.
* * *
למרות שמנסים.
הנה האחד שולח את ידי סיבתו כדי לתפעל את רעהו בתור תוצאה של כוונתו, מבקש הוא לדחוף ולגרום ולעולל דבר. אבל ידו שוקעת אל תוך מרחב מושהה, מרווח שלא מותיר לסיבה משען לפעולתה. ידו המתפעלת נתקלה בנוכחות שחירותה העקרונית חומקת מכל אחיזה.
ואפילו לומר שהיא נתקלה בנוכחות זה יותר מדי. היא לא נתקלת בדבר. כמו קרן ראדר, היא נשלחה לחלל בחיפושה, והמשיכה הלאה והלאה בלא שיהיה שם שום גוף מוצק שיעצור אותה ויחזיר תגובה מאשרת קיום.
ואם בכל זאת, בסופו של יום, האחר מתקיים בשבילנו, זה לא בגלל קווי הכוח הסיבתיים שהוא שולח בחיפוש אחר מעצורים, ולא בגלל התגובות שהוא מקבל או לא מקבל חזרה, אלא דווקא להפך, בגלל התהום.
* * *
וחשוב לי להדגיש שזה באורח פלא. שלא נתפתה לדימוי הקל והמובן מאיליו של התקשורת. כאילו עניין זה שבשגרה מובן ומבורר כולו. כי גם אם נתיב הקולות חולף בקו ישר מפה של אחד לאוזן של השני, הנה, נתיב המילים הוא אחר, אחר לגמרי.
ופלא הוא איך בכל זאת האחד מדבר, והשני מבין.
כי בכל מה שנוגע לנוכחות, למציאות של אני ואתה, אין שום קשר סיבתי רציף הקושר בין הדיבור של אני אחד וההבנה הנובטת אצל אני שני. ואי אפשר לומר שהדיבור עשה את דרכו וחצה את התהום כדי לחולל את ההבנה אצל השני, אלא רק להאיר את הפלא:
הנה אחד מדבר,
ובאורח פלא,
נובטת הבנה אצל השני.
* * *
ואולי באמת לא זה אל זה הם מדברים, ולא זה את זה הם מבינים.
אלא האחד מדבר, מטיל את דיבורו אל התהום שם הוא אובד במרחקים, ואחר כך, במרחק שנות אור, אצל השני, קמה הבנה, ומתעוררת המשמעות.
והיא מתעוררת מלמטה, מתוך קרקע נוכחותו שלו, כביטוי יצירתי של עצמו, שלכאורה אין לו כל קשר לאדם האחר. לא את האחר הוא מבין – את עצמו.
אבל מתוך זה שהוא מבין את עצמו, הוא מגלה אט אט – כמה מפליא – שהדבר החדש הזה שנבט אצלו, והיה ביטוי יוצר של חירותו ונוכחותו, הוא גם סוג של תשובה לאחר והד לדיבורו.
אין זה האחר שגרם להבנה הזו לנבוט אצלו – הטעות הזו מובנת, היא פשוט משמיטה את "באורח פלא", מתעלמת מן התהום – אלא היא כולה יצירתו, בנויה מקרקע נפשו, שייכת למקור שאף אדם אחר לא יוכל להגיע אליו. הוא לבד גרם אותה. ובכל זאת, בתהליך הולדתה והתבהרותה של ההבנה, הוא יוכל לזהות בה את הזרעים שנזרעו בשיחתו עם האחר, ועתה הם בשר מבשרו.
* * *
וכך כל אחד מקרקע ממשותו מדבר, מביע, יוצר, מגשים דיבור.
וככל שהוא יותר מסכים לדבר את עצמו, את דיבורו שלו, יצירת חיפושיו, גישושי נוכחותו וחירותו, כך נעשית קרקע ממשותו לאדמה פורייה יותר, וההבנה מגביהה ומעצימה. ואף על פי שאת עצמו הוא מבין, אגב כך גם את האחר.
ואיך הגיעו אליו זרעי האחר? זה פלא.
כי למרות מה שנדמה, שהם התעופפו ברוח ההסברית שביקשה כביכול להצמיד אותם אליו, איש לא היה יכול ללכוד אותם במעופם או לשרטט את מסלולם, אלא – הם נזרעו אל תוך התהום, שם הם אבדו כליל, וחזרו להופיע אצל האחר, עשויים מקרקע נפשו שלו.
וחשוב להדגיש: הם נזרעו אל תוך התהום, שם הם אבדו כליל.
ואם בכל זאת משהו נובט אצל האחר, זהו מעשה של תחיה.
ואם כן, לא בגלל המאמץ הרב שאנו משקיעים בהסברה הוא מבין. זה בגללו. ואדרבא, לפעמים מאמץ ההסברה המנשב כביכול מן הצד, מוליך אותנו שולל באשר לכיוון שממנו יונקת ההבנה את חיותה.
* * *
ואולי באמת מלכתחילה לא לשם כך נולדו המילים – לא כדי לתקשר, ולא כדי להסביר, ולא כדי להפעיל זה אצל האחר הבנות. אלא מראש נועדו רק ליצירה עצמית.
וחוסר התקשורת לפיכך לא צריך לאכזב אותנו יותר מדי – אדרבא, הוא העובדה המובנת, המוסברת, הרגילה. ובמקום שהאדם יתאמץ לאחות את אי-ההבנה, ולמלא את סדקי הפער, ולגשר בהסברים רבים, הוא יכול להניח לחלל בפניותו, ולהתמקד ביצירה. ממילא לעולם לא יוכל למלא את התהום.
ואם ידבר מקרקע נפשו,
ואם יקשיב מקרקע נפשו,
אורח הפלא כבר ידאג לכך שתהיה הפריה הדדית.
ובלי הפלא אי אפשר.
* * *
והמעשה הזה כולו הוא מעשה של הפריה הדדית.
לא אחד מלמד והשני לומד, אלא תמיד פוריות משותפת. תאומות של יצירה והבנה. לא רק אחד מדבר והשני מקשיב, אלא שיחה חיה, נוכחת, שהיא גם התשובה לשאלת הטעם.
וככל שאדם מדבר יותר מקרקע ממשותו, כך גם הקשבתו עם האחר נעשית פורייה יותר. וככל שאדם מקשיב יותר לקרקע ממשותו, כך גם דיבורו עם האחר נעשה פורה יותר.
* * *
תשאלו – מדוע, אם כן, בכלל צריך את האחר? אם במילא הדיבור הוא יצירה עצמית, וכלל לא מכוון ליצור הבנה, אלא רק הבעה, אם הוא קשוב לאוצרותיו הפנימיים ולהם נותן ביטוי, אז מדוע יש צורך במישהו שני?
לצורך התהום.
כי רק בנוכחותו של האחר נפתחת התהום שאל תוכה יוכל להשליך את זרעי דיבורו, ולאסוף את הקשבתו. לכן הוא זקוק לו, כדי שבנוכחותו תפתח התהום.
והתהום, קודמת לדיבור, קודמת למשמעות.
ובלעדיה, אי אפשר.

הדפסה

שיתוף