פרידה ממיסטר הריס - המורה של חיי

הספד מרגש שנשאה תלמידה על קברו של המורה האהוב של חייה, המורה לאנגלית מן האולפנא, שנפשה נקשרה בנפשו.

בס"ד ניסן התשס"ט

הספד על המורה של חיי, אשר הריס, או "מיסטר הריס"

אשר יקר ואהוב!
בשבילי אתה היית ונשארת "מיסטר הריס" אפילו שבשנים האחרונות אחרי שחודש הקשר בינינו ביקשת שאקרא לך אשר וכך עשיתי.
אשר ידידי, אתה יקר ומיוחד , הכרותי איתך פרוסה על שנים ארוכות.
תחילתו של הקשר בהיותי תלמידה באולפנא. אתה היית מורה לאנגלית, אני הייתי תלמידה של דברים רבים אחרים, חשובים יותר מאנגלית.
למדתי ממך חכמת חיים, הנהגות אנושיות. היית מורה מיוחד במינו, מורה לחיים.
את השיעור לעולם התחלת כאשר הכיתה הייתה נקייה,
"כדי ללמוד" הבהרת, "יש כמה תנאים, לא יושבים עם מעיל בכיתה", את המסטיקים ביקשת להשליך בפח. ואם גילית בת שעדין לעסה, בהומור המיוחד לך היית ניגש אליה עם הפח ועוזר לה לבצע את הנדרש.
כל תלמידה הייתה חשובה לך, וביומן מיוחד היה מצוין מקומה של כל בת, ציוניה, מספר הספרים שקראה, והאם הכינה את שיעורי הבית.
ויחד עם זאת שהמקצועיות הייתה נר לרגלך,ידעת לאהוב אנשים על מה שהם, ולא על הישגיהם במקצוע.
אני זוכרת שפגשת בת בוכה במסדרון וגילית שהיא בוכה על ציון במבחן. הסברת לה כי יש לדעת מה הן הסיבות הנכונות שעליהם כדאי לבכות.
את שלוש אהבותיך כמורה מנית ביום הולדתך ה 80. אמרת כי מורה צריך לאהוב את המקצוע, לאהוב את ההוראה ובראש ובראשונה לאהוב את התלמידות. הייתה בך אהבה רבה לאנגלית, להוראה ולתלמידות.
שנים רבות אחרי כן, אהבה זו זכתה להד אצלי, כאשר בחרתי להזמין אותך ואת הרב צהר לחתונתי עם גדי ז"ל, שנלקח מעימי שנה לאחר מכן.
נותרתי חבולה וכואבת. והנה, בתוך חשיכת בית לוינשטיין הגעת:"מיסטר הריס" בכבודו ובעצמו. באת וחיבקת כמו אב, ולא פעם אחת ביקרת. התמדת, היית מגיע, ופירות הדר מגינתך בפרדס חנה איתך. ישבת, דיברת, כאבת את כאבי, עודדת, היית לי למשענת- ועל כך אני חבה לך תודה עמוקה.
הביקורים הפכו אותנו לחברים. היית חבר מיוחד במינו. תוך כדי השיקום שלי, נפצעת בתאונת דרכים גם אתה, אושפזת בהר הצופים. עם הליכון ביד, ועם אבי לצידי הגעתי אליך. השומר טעה לחשוב שאף אני מאושפזת, ואמר לאבי שיבדל"א לצאת בזריזות, וכך גנבתי זמן איתך. זמן מתוק.
אני זוכרת שבאחת הפעמים שהגעתי אליך ברכנו זה את זו שנזכה לרקוד בחתונתי. ברכה שנתגשמה. התחתנתי עם משה ואתה הגעת לחתונה עם מקל ועם יד חבושה. כשבאת, התמלאתי התרגשות, ונראה שגם אתה התרגשת.
לחצנו ידיים שמעבירות הרבה ברכה ואז- באמת שלא התכוונתי,לפתע מתוך ידך החבושה, דם ניגר ישר על שמלת כלולותי.
אשר, באותו רגע לא חשתי בהלה. אחותי לקחה אותי הצידה והשמלה חזרה להיות לבנה. חשתי שברית דמים בינינו, ולא ידעתי עד כמה.
לימים, הפכת לבן בית אצלנו. באחת השבתות כשהיית אצלנו אמרת כי ימלאו לך 80 שנה. משה, אישי, אמר לי: "מיכל, צריך לחגוג למיסטר הריס יום הולדת." חשבתי לארגן כמה בוגרות פה מאלון שבות, ערב קטן וצנוע, אך השמועה התפשטה כמו אש בשדה קוצים וכולן רצו להיות שותפות בזו השמחה. כי אשר, הוא לא סתם המורה לאנגלית.
הגיעו 300 תלמידות בוגרות, שכל אחת ואחת עזבה את עיסוקיה, והתפנתה לחגוג עם המורה לחיים את יום הולדתו.
אמרו לי "לא עושים הפתעות לבן אדם בן 80" אז רמזתי לך על יום ההולדת. אך ניסיתי להסביר לכולם: "מיסטר הריס" הוא לא איש זקן,הוא בן 80 אך הוא צעיר.
משה, אישי, אמר לי לא פעם, שהלוואי ונוכל לעשות חצי ממה שאתה עושה כשנגיע למרומי גילך. ואני אמרתי לו "הלוואי ונוכל לעשות חצי ממה שהוא עושה, עכשיו, בגילנו." (שהוא קרוב למחצית מגילך)
זכורה לי היטב ההתרגשות שלך כשסיפרנו לך שאני נושאת ברחמי את מתן. שמחה כמו של אם, כמו של אב, ההרגשה הייתה, כאילו עומד להוולד לך צאצא, כאילו זה ממש שלך...
ואם בשמחות עסקינן זכורה לי השמחה הגדולה כששלומית התחתנה, איך הגענו שמחים ונרגשים לפרדס חנה, כדי להיות איתך בשמחה הגדולה.
אשר, קצרה היריעה מלספר על כל נפלאותיך. נוח בשלום על משכבך, שתתפלל עלינו ועל כל בית ישראל.

אתה תמיד מסיים את הe-mail "בידידות אשר", אז תרשה לי לסיים:

באהבה מיכל

ואלי מצטרפים בני ביתי ובטוחני שגם כל האנשים שנפרדים ממך היום,
נוח בשלום על משכבך.
 

הדפסה

שיתוף