גורל מקרה והשגחה

דיון בשאלות של גורל ומקרה דרך צפיה ודיון בסרט 'רוח כלה' - סרט גמר של בי"ס מעלה

גורל, מקרה והשגחה פרטית

חננאל רוזנברג

שם הסרט: רוח כלה (אור מנחם)
אורך: 20 דקות
תקציר:
קומדיה קלילה וקצרה של בוגרת מעלה.
הסרט מספר על בחורה קיבוצניקית העומדת להתחתן. על פי התכנון, החתונה אמורה להערך בדשא של הקיבוץ, מה שגורם לכלה להכנס להסטריה וללחץ בעקבות השינויים בכיוון הרוח. לאורך כל יום החתונה היא מטרטרת את חברי הקיבוץ ומשנה את סידור החופה ומקומות הישיבה לפי כיווני הרוח המשתנים, ולפי התחזית בשירות המטראולוגי אליו היא נוסעת, לאחר שמשכנעת את אבא שלה שבלי זה החתונה תהרס לחלוטין...
לאחר שהכלה מתייאשת גם מהתשובות שלהם, היא מחליטה לעזוב הכל, ולתת לדברים לזרום... ובאמת, בערב החופה אין אפילו זכר לרוח מכיוון זה או אחר, והחופה עוברת כמעט לפי התכנון, חוץ מפרט קטן שנשכח מהם, וזה שהממטרות אמורות להתחיל לפעול - בדיוק בזמן הברכה האחרונה שתחת החופה...
וזה אכן מה שקורה...

ניתוח הסרט והמהלך המוצע:

הסרט מציג בצורה חדה וצינית את חוסר האונים שלנו כבני אדם מול המקריות בעולם, או מכיוון אחר - מול הגורל שלנו. תחושה זו שאף אם ננסה לתכנן משהו שחשוב לנו באופן משולם, אפילו עד הפרט האחרון - הרי שלעולם לא נוכל לדעת מה יתפקשש בסוף. תחושת חוסר האונים הזאת, המוכרת מתיכנון שנכשל, או מאוטובוס שיצא שניה לפני שהגענו בריצה ובלי נשימה לתחנה - היא תחושת חוסר האונים והקטנות האנושיים מול המקרה והגורל.
כדאי להציג את הבעיה כשאלת פתיחה לאחר הסרט: מהו הצחוק של הכלה אחרי שכולם ברחו מהחופה? כמובן שזהו הביטוי השחוק של צחוק הגורל. הגורל שצוחק על האדם, על התכנונים שלו, על התוכניות שלו ועל תחושת הבטחון האנושית ש'אני יודע מה הולך לקרות, ואני שולט בחיים שלי'.

מה היחס האמיתי למקריות ולגורל? האם אין ערך לתכנון שלנו? וכיצד נכנסת ההשגחה האלוקית מול המעשים שלנו?

קודם לכן, אולי כדאי לעשות הבחנה בין שני תשובות שאינם יהודיות: תשובת המקרה ותשובת הגורל.

המאמינים במקרה, כמו אתאיסטים רבים, טוענים שאכן האדם חסר אונים, שכן אמנם אין שום תכנון מוקדם שבו נקבע מה יקרה לאדם, אולם גם אין שום הבטחה שהתכנון שלך יצליח. אתה יכול לנסות ולתכנן עד הפרט האחרון, ובסוף הכל יתפקשש בגלל משהו ששכחת, או סתם בגלל משהו שלא תלוי בך.

המאמינים בגורל, כגון המוסלמים שהמשפט השגור בפיהם הוא 'כולא מן אללה', היינו הכל מהאל, ואין שום ערך לתכניות שלנו. הכל קבוע מראש, ואף אם תנסה לברוח מגורלך - הגורל ירדוף אחריך.
ישנו סיפור עם ערבי ידוע, על אדון החי בתימן, ושולח את עבדו לשוק. לאחר מספר דקות, חוזר העבד מבוהל, ומספר לאדון שבעודו עורך את הקניות, פוגש מולו לפתע את מלאך המוות, שמחייך אליו ואומר לו 'יש לנו היום בחצות פגישה...'.
האדון איננו מתמהמה, לוקח את המהיר שבסוסיו, ומצווה על העבד להמלט ולנסוע לעיר הבירה צנעא, שהיתה רחוקה משם, ולחכות עד שהאדון יקרא לו חזרה.
כאשר העבד מתרחק מהעיר, יוצא האדון לשוק, ופוגש שם את מלאך המוות. האדון כועס ומתחיל לצעוק עליו: 'למה אתה מפחיד את העבד שלי? מה הוא עשה לך?'. מלאך המוות מחייך ואומר 'עזוב, סתם הפחדתי אותו. היום בחצות אני בכלל לא יהייה כאן באיזור. יש לי פגישה עם מישהו בעיר הבירה צנעא...'.

הרעיון ברור: לאדם יש גורל מתוכנן מראש, ואין לו כל יכולת להמלט ממנו.

(במובן זה, הסרט מציג את הבעיה לפי שני השיטות: גם אם נסביר שיש כאן מקריות וגם אם נסביר שיש כאן גורל דפוק של הכלה... בכל מקרה התכנון לא הצליח).

מהי דעת היהדות בעניין? אילו מהכיוונים נמצא בחז"ל?

להסבר הדבר, ננתח שני מדרשים :

החתונה/ בבלי שבת קנ"ו

רבי עקיבא היתה לו בת.
אמרו לו כלדיים: אותו היום שהיא נכנסת לחופה, מכיש אותה נחש והיא מתה,
והיה דואג על הדבר הרבה.
אותו היום נטלה את המכבנה, נעצה אותה בסדק.
קרה שננעצה בעינו של נחש.
בבוקר, כשנטלה אותה, נסרך ובא הנכש אחריה.
אמר לה אביה: מה עשית?
אמרה לו: בערב בא עני, קרא בפתח,
והיה כל העולם טרוד בסעודה ואין שומע אותו.
קמתי אני, נטלתי את מנתי שנתתם לי, ונתתיה לו.
אמר לה: מצוה עשית!
יצא רבי עקיבא ודרש: "וצדקה תציל ממוות"
ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה!

המדרש מספר על בתו של רבי עקיבא ביום חתונתה.  נעצור ונסביר: למה גם בסרט וגם במדרש (וכן במדרש השני) אנו פוגשים את עניין החתונה?
נראה, שיום החתונה הוא באמת יום 'גורלי' בחיי האדם. גם מצד זה שכל אחד רוצה שדווקא יום זה ילך על פי התכנון, אולם יש גם משהו מעבר לזה. ביום זה האדם מתכנן את עתידו, ובעצם קובע את גורלו וגורל הבאים אחריו: איך חייו יראו, מי יהיו בניו ובני בניו וכו'. ודווקא ביום זה - מופיע הנחש.
מיהו הנחש? ניתן למצוא בחז"ל התייחסויות רבות לנחש, שמופיע תמיד כשליח של הגורל, כגון אלה שמתו בעטיו של נחש, ולא מחמת חטא מסוים, או במילים אחרות: מתו, שכן הם בני אדם. כך גם במקומות רבים, הנחש מופיע כשלוחו של מלאך המוות לבצע את דיני בני האדם, וגם כאן, הנחש הוא השליח לבצע את גורל ביתו של רבי עקיבא, הקבוע מרגע לידתה, ונחזה כבר על ידי אותם כלדיים (החוזים בכוכבים). ומסתבר, שגם רבי עקיבא ידע שיש משהו באותו גורל קבוע, שכן המדרש מדגיש את חששו. מה גם שר"ע לא מנסה למנוע את נישואיה של ביתו, כנראה בידיעה שזה אינו מה שישנה את גורלה.
אולם בניגוד לסיפור המוסלמי, למדרש יש המשך: 'קרה וננעצה בעינו של נחש'. שוב, כאילו יש כאן מקרה, אבל רבי עקיבא מגלה מהר מאד שאין כאן מקריות כלל. בכח מצוות הצדקה להציל ממיתה ממש. הדגש הינו שאין כאן רק 'שינוי קוסמטי' בגורל, אלא שבירת הגורל הקבוע. ואולי באופן סמלי, הסיכה שנועצת ביתו של רבי עקיבא, ננעצת גם בעיניהם של החוזים בכוכבים, שכן 'אין מזל לישראל'.

מלאך המוות/ מדרש רבה דברים פרשה טו

מעשה ברבי שמעון בן חלפתא, שהלך לברית מילה וסעד שם.
השקה אותו אביו של התינוק יין ישן בן שבע שנים.
אמר להם האב: מן היין הזה אני מיישן לשמחתו של בני, והיו סועדים עד חצי הלילה.
סמך רבי שמעון בן חלפתא על כוחו, ויצא בחצי הלילה לילך לעירו.
מצאו מלאך המוות בדרך וראה אותו משחק.
אמר לו: מי אתה? אמר לו: שלוחו של הקב"ה.
אמר לו: ומפני מה אתה משחק?
אמר לו: משיחתן של בריות - הן אומרות 'כך וכך אנו עתידים לעשות,
ואינן יודעות אימתי הן נקראות'.
אותו האיש היה אומר 'מן היין הזה אני מיישן לשמחתו של בני', והרי הגיע פרקו ליטול אחר שלושים יום...
אמר לו: הראה לי את פירקי!
אמר לו: לא עליך ולא על כיוצא בך אני שולט.
פעמים שהקב"ה חפץ במעשיכם הטובים, ומוסיף לכם חיים.

המדרש השני מדגיש לנו את העניין יותר. ובמדרש זה, אנו פוגשים באופן ישיר את צחוקו של הגורל, שאיננו אלא צחוקו של מלאך המוות. אותו מלאך, לועג לתיכנון האנושי ולנסיון להשפיע על מהלך הגורל הקבוע מראש (או על מהלך המקרה, כפי שיציגו אחרים). לעומת זאת, מגלה רבי שמעון בר חלפתא, שבכל זאת יש לאדם שליטה על אותו גורל: על ידי מעשי האדם.

כיצד פועל הדבר?

אנו נלך בשיטתו של הרמב"ם.
הרמב"ם איננו מסכים להסבר של 'הגורל', אלא מעדיף ללכת ולסתור את דרך ה'מקריות' - למרות ששיטתו סותרת גם את דרך ה'גורל'. נסביר את הדבר:
הרמב"ם מחלק בין שני סוגי השגחה: השגחה כללית והשגחה פרטית.
כאשר בא אדם לעולם, הרי הוא נתון תחת השגחה כללית, או במילים אחרות: תחת חוקי הטבע. ובחוקי הטבע, כפי שהצגנו קודם, שליטתו של האדם במתרחש בעולם היא חלקית ושברירית. אולם ביכולתו של האדם לשנות את השגחתו, ולעלות במדריגות ההשגחה על ידי מעשיו הטובים. וכהגדרת הרמב"ם: ככל שהאדם יודע את הקב"ה יותר בדרכיו ובהתנהגותו - כך הקב"ה יודע את האדם יותר, ומשגיח על דרכיו. הרמב"ם מסביר שהעונש של הרשע איננו ברק היורד מהשמיים ומכלה אותו, אלא פשוט עזיבתו לחוקי הטבע, ולמקריות בעולם. ולעומתו הצדיק, אשר מכוון את דרכיו ומעשיו בדרכי ה' - זוכה להשגחה פרטית. אולם חשוב להדגיש: ההשגחה הפרטית עניינה איננו 'תעודת ביטוח' שיקרו לאדם זה רק דברים טובים. משמעותה היא שמה שיקרה לאותו אדם - הרי זה מה שראוי שיקרה לו, ולא דברים שקרו ללא תכנון ו'במקרה'.
(ניתן להסביר כך גם נקודה נוספת, שבקללות בתורה מדגיש הכתוב: "ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי, והלכתי אף-אני עמכם בקרי", כלומר אם יתייחסו ישראל אל העולם ללא השגחתו של הקב"ה, מידה כנגד מידה יסיר אף הוא את השגחתו מאיתנו. ואז כל הצרות הראויות לבוא לעם קטן ושנוא - יבואו עלינו, לא כעונש מכוון, אלא פשוט כמהלך חוקי הטבע וההסטוריה, ללא התערבות אלוקית - 'והסתרתי אני את פני מכם')

הנחש/ בבלי ברכות לג.

משנה:
"אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש.
חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים.
אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק"

גמרא:
אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב פוסק.
מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא.
אמר להם: הראו לי את חורו. הראוהו את חורו. נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד.
נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש.
אמר להם: ראו בני! אין ערוד ממית אלא החטא ממית.
באותה שעה אמרו 'אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא'

בסיפור על המפגש של רבי חנינא בן דוסא עם הערוד, הלא הוא מיודעינו הנחש, רבי חנינא, אשר הכיר את מדריגתו, רצה ללמד את תלמידיו את אותה הנקודה בדיוק: 'אין הערוד ממית', כלומר אין המקריות או הגורל הם אלו שגורמים למותו של האדם, 'אלא החטא ממית', היינו אותם החטאים אשר גורמים לאדם להיות נטוש מהשגחתו של הקב"ה לאותה מקריות מעצבנת וחסרת תכלית, או לאותו גורל קר ולא הוגן, אשר מציב לנו נחשים רבים בכל פינה בחיינו.

ניתן לסכם במדרש חז"ל על דברי הקב"ה האומר לאברהם להביט בכוכבים ומבטיח לו 'כה יהיה זרעך', שבדרשתם מתארים את הקב"ה המרים את אברהם מעל הכוכבים ואומר לו 'כה יהיה זרעך', כלומר במעשיהם ובהתנהגותם יכולים ישראל לעלות למדריגה של מעל הכוכבים, ומעל לאותם חוקי טבע או חוקי גורל שקובעים את התנהלות סדר היום הכללי והפרטי.
 

הדפסה

שיתוף