פניה המאירות של ההלכה

ראיון עם מלכה פיוטרקובסקי - אשת הלכה וממובילות לימוד התורה לנשים בדורנו. הראיון עוסק באתגר לימוד התורה בימינו, ההתמודדות עם אתגרי ההלכה והמציאות, מחוייבות הלכתית ועוד.

ש: מהי החוויה הראשונה של לימוד תורה הזכורה לך?

אבי ז"ל היה יהודי תלמיד חכם. הוא לא עבד בזה, הוא היה קבלן, אבל היתה לו אהבת לימוד. הוא היה ניצול שואה שהספיק ללמוד אך מעט שנים ב'חדר' ומאד חסר לו אח"כ שהוא לא הספיק יותר.
היינו 5 בנות רצופות, ולא היה מקובל אז שבנות לומדות תורה.
אני זוכרת את העיניים הנוצצות שלו כשהוא לומד, ואת הרצון והכמיהה להסביר למישהו מה הוא לומד ולשתף. ומגיל צעיר זה עניין אותי, והייתי שואלת והוא הסביר בתענוג, בפשטות, באהבת תורה. הוא לימד אותי לא מתוך דגלים ואידיאולוגיות אלא מתוך רצון שגם אחרים יאהבו ללמוד תורה כמו שהוא אוהב.
בגיל צעיר הוא הסביר לי דברים פשוטים מפרשת השבוע וכשראה שאני רוצה מאד, ויושבת ולומדת, התקדמנו- משנה, גמרא.
זהו זיכרון ילדות עמוק שהטביע עלי חותם של אהבת תורה פשוטה.
כבר מגיל צעיר הייתי עם המון רצון ללמוד, וזה היה מאד לא מקובל, לא היו אז מקומות ללמוד בהם את מקורות חז"ל בעומק . בתיכון למדתי ב'פלך' וזו היתה הפעם הראשונה (חוץ מבקיבוצים הדתיים) שהיה בית ספר לבנות שלמדו בו גמרא ואף ניגשו לבחינת בגרות בגמרא. זה כבש אותי מאד. ואח"כ זכיתי לחזור וללמד שם.

ש: לאן התפתח הלימוד שלך בהמשך ?

כשסיימתי את השירות הייתי צריכה לבחור מסלול לימודים, וקיבלתי חינוך בבית שצריך ללמוד משהו שמביא פרנסה, ואני רציתי ללמוד תלמוד בצורה רחבה ומקיפה, בסוף קיבלתי את העידוד מאבא שלי, שאמר לי שהוא יודע שאם אצטרך פרנסה אהיה מוכנה אפילו לשטוף חדרי מדרגות, והעיקר שאמשיך בלימוד שאני כל כך אוהבת.
למדתי תואר ראשון ושני בתלמוד, חזרתי ללמד בפלך,
ועם השנים קרו שני תהליכים במקביל:
אחד- הלימוד שלי הפך להיות יותר ויותר לכיוון של הלכה, גם כשאני לומדת גמרא אני מלמדת בעיניים של ההתפתחות ההלכתית שנוצרה מתוך הסוגיה התלמודית.
במקביל, נעשיתי יותר מודעת לקשיים הנובעים מיישום ההלכה בעידן המודרני והיום אני משקיעה הרבה מאד כוחות בניסיון להיות שותפה לקבוצות חשיבה בנושאים כאלו.
למשל אני יושבת בוועדת הגיור ואנחנו מנסים לחשוב איך אפשר להפוך את התהליך הזה ליותר מאיר פנים ונעים למתגייר, בקבוצה שמנסה למצוא דרכים לעידוד של תרומות איברים ע"פ ההלכה, ועוד...

משימה נוספת שאני מגוייסת אליה היא לנסות להאהיב תורה כמה שיותר : גם לימוד תורה, גם דעת תורה וגם את הרושם של הציבור הכללי בארץ ביחס אליה.
התורה, עבודת ה' וקיום הלכתי, נתפסים בציבור כדבר המקשה על חיי האדם, על חיי החברה ולא כמסירות נפש שטומנת בחובה איכות של חיים רוחניים ומשמעותיים.
הדימוי של חיי תורה הוא כל כך ירוד.
אני מוכנה לנסוע לכל מקום, לדבר וללמד, שאנשים יכירו את התורה וההלכה במובן הנעים, המשמעותי, האיכותי.
בפועל אני יכולה לומר בשמחה עצומה- אנשים רוצים לשמוע, רוצים ללמוד ולהבין.
גם כאלו שבחרו בחיים של שמירת תורה ומצוות וגם כאלו שלא.
יש תחומים בהלכה שהם מדהימים, מעוררי השראה, בכך שהם מעמידים במרכז את האדם, על הרגישות אליו ועל הזכויות שלו.
מעמידים את היחסים הטובים בין אדם לחברו כמשימת על.
אני אכן פחות עוסקת בתחום של הלכות כשרות וכד' אלא בעיקר בתחום שבין אדם לחברו.
כשמבינים מה המקור, ואיך הכל התפתח, רואים שעולם ההלכה הוא עולם של חשיבה,
של רגישות עצומה, לא של שליפה מהמותן. זהו עולם של שיקול דעת זהיר, רגיש ואחראי.
התהוות ההלכה היא דבר הנתון לבני אדם, זו הסיבה שיכולות להיות לשאלה הלכתית אחת כמה תשובות, ומה שחשוב הוא לחשוף את התשתית החכמה, שיוצרת השראה.

ש: כאשת הלכה, כיצד את רואה את הקושי של דורנו עם המחוייבות להלכה?

זו אכן מציאות לא קלה, יש תחושה כאילו המחוייבות להלכה היא דבר הסותר את הלכי הרוח של הדור. צריך לחנך לכך מגיל מאד צעיר ויש לי רגעים שאני תמהה אם נצליח לשמור על השלהבת הזו של קיום תורה ומצוות באופן אמיתי ועמוק בתוך עולם כל כך פרוץ וכל כך מאתגר את האדם המאמין.

לפני שנים הגעתי להחלטה שאני משתדלת לעשות כל מה שאני יכולה והשאר – חסדי שמיים...
אנחנו מחנכים את הילדים הפרטיים שלנו שהם אלו שאחראים על הקשר שלהם עם הקב"ה, הם יחליטו איך הוא ייראה הקשר הזה והם יצטרכו לטוות אותו. הם ראו בבית מודל, מסויים, של מחויבות עמוקה לקיום מצוות אבל האחריות היא עליהם, וזה לא קל לי כאמא לשחרר את המקום הזה...

אני אומרת לעצמי : מלכה, את תעשי את המקסימום. אל תחסכי מעצמך, אבל תביני שלא הכל בידייך.

ובאופן יותר רחב, כשאתה יודע בתוכך כמה הפנים של ההלכה יכולות להיות מאירות כל מה שצריך זה לחשוף זאת בפני אנשים , ולהמשיך לעצב הלכה רגישה וחכמה, המתמודדת עם אתגרי התקופה.

ש : מה לדעתך חסר כיום בלימוד התורה בבתי הספר ?

חסר יידישקייט. חסרים טקסים וחוויות שמחברות.הוויה של תפילה כחוויה רוחנית, וכד'.
שהלימוד לא יהיה רק פורמלי- תלמדו את הפרק הזה או האחר, אלא לימוד מתוך חיבור עמוק.
דבר נוסף, שאני אומרת בכאב, מתעסקים יותר מידי עם דברים שמרחיקים. הצניעות אצל הבנות למשל. אין לי לכך פיתרון, משום שזו באמת סוגיה סבוכה, אבל לא השכלנו למצוא את הדרך להפנות את המבט לעוד נושאים משמעותיים, שבהם נעסוק כמחנכים

אין כמעט פיתוח של דרכים חינוכיות המתייחסות לסוגיות כמו : היחס לגוף שלי, ליצר הטוב והעוד יותר טוב... ליחסים בין המינים, אין דיבור אמיתי בין ההורים, המחנכים, הילדים והנוער. הכל מתנקז ל"איסור נגיעה". רק על זה מדברים. לא על מה שמרגישים באמת.

כשהתלמידים ירגישו שהמחנכים חושבים עליהם באמת, הם ירגישו פתוחים כלפיהם וירצו קשר. אנחנו יותר מידי מדברים מעל הגובה של התלמידים, יוצאים מנקודת הנחה שכולם צדיקים טהורים ולא
מדברים איתם במקום שהם נמצאים בו באמת, לא רואים אותם כפי שהם. צריך לעסוק באופן הרבה יותר מורכב בנושאים כמו : היחס לתקשורת, צפייה ביקורתית, היחס למדינה ומוסדותיה, המעורבות בצבא ועוד ועוד.

ש: איזו עצה את יכולה לתת, כיצד אפשר לחבר תלמידים היום לאהבת תורה?

ראשית צריך שהמורה מאד יאהב את מה שהוא מלמד. אם מורה מאמין במה שהוא מלמד, אוהב, מחובר- זה יעבור לתלמיד.
בשלב ראשון אין ברירה אלא ללמד דברים יותר אקטואליים הנוגעים למהלך החיים שהמתבגרים חיים בתוכם.
בהמשך צריך לחשוף את התלמידים למגוון כמה שיותר רחב של מקורות חז"ל שמוכיחים שאף שהם נכתבו לפני הרבה מאד שנים, היתה שם חשיבה אנושית מורכבת, חכמה. ראו את האדם, את החולשות האנושיות שלו, את הרגישויות השונות והתחשבו בכך.

ש: כיצד את רואה את היחס בין התורה לבין החיים?

זו משימה מורכבת. אנשי התורה צריכים לבנות מבנים חדשים כי אנחנו נמצאים במציאות היסטורית שלא היתה מעולם, ולכן דרושה חשיבה הלכתית מעמיקה בהרבה מובנים.
פעם ראשונה שאנחנו חיים במדינה של יהודים, שאיננה נוהגת ע"פ ההלכה ושרוב תושביה היהודיים מגדירים את עצמם כאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, בנוסף, קיימים האתגרים הטכנולוגיים שאנחנו זוכים אליהם, והאתגרים של דת ומדינה- כל המציאות היא מורכבת בהרבה היבטים.

דרושה לנו חשיבה רחבה, משמעותית, מעמיקה. איך לוקחים את כללי הפסיקה ועובדים איתם על מנת להתאים את ההלכה למציאות החיים – זה בדיוק מה שעשו פוסקי הלכה במהלך כל הדורות –
ואנו בוודאי צריכים להתגייס למשימה זו, משום שאנו מאותגרים בשלל משימות שהמציאות, המתהווה במהירות רבה כל כך, ייצרה אותם.
אני יותר מידי פעמים מרגישה שחסרים לנו אנשים כמו רב שלמה זלמן אויערבאך.
כששאלו אותו לגבי חשמל בשבת, הוא היה בחור בן 21. הוא שילם כסף לחשמלאי, שיתן לו שיעורים פרטיים ויסביר לו איך עובד החשמל. ורק אז הוא כתב את הספר 'מאורי האש'.
הוא למד היטב את המציאות לפני שהוא פסק הלכה לגביה. הוא היה אדם גדול, עם ידע עצום, חכמה ורגישות אנושית יוצאת דופן, פוסק עם כתפיים רחבות.

ש: האם את רואה הבדל בין לימוד תורה של נשים ללימוד תורה של גברים ?

זו שאלה ששואלים אותי הרבה פעמים, ואומר בכנות שאני לא מרגישה שאני מספיק מכירה את עולם הלימוד של גברים כדי לומר דבר מה עליו. זו תהיה יוהרה מבחינתי לומר שהם לומדים כך או אחרת. מעולם לא למדתי בישיבה. אני שומעת שיעורים מרבנים, ואני מוצאת רבנים שאני מאד שמחה ללמוד מתורתם, מתוך תחושה שהם מלמדים משהו שגם אני מזהה בלימוד. כך למשל היה עבורי הרב שג"ר זצ"ל, שמאד הזדהיתי עם הדרך שבה הוא למד ולימד, דרך של עמידה על הנקודות הקיומיות בכל סוגיה.

אני הרבה פעמים מקבלת תגובה מעניינת מצד גברים שבאים לשיעורים שלי – "בחיים שלי לא חשבתי שאפשר להסתכל על הסוגיה בדרך שבה את רואה אותה" או שואלים בצחוק – "מה שלימדת מהבבלי, גם בש"ס אצלי בבית זה כתוב?" פתאום הסוגיה קמה ונהיית חיה בצורה אחרת לגמרי.

כאישה, לא כל דבר בלימוד הוא קל לעיכול. למשל אי הסימטריה בין מעמד האיש הנשוי למעמד האישה הנשואה, זה דבר שלעניות דעתי, יש לשנות, בכלים ההלכתיים העומדים לרשותינו.
לצערי, פגשתי יותר מידי סבל וצער של נשים עגונות ומסורבות גט בשביל שנשאיר את המצב כמו שהוא. מעמד האיש והאישה כנשואים חייב להיות שווה, אם ע"י תקנות, ואם ע"י דברים אחרים שההלכה יכולה לעשות.

כשאני יושבת בקבוצות חשיבה עם רבנים, ההפריה ההדדית היא מאד חשובה.
ניתן להמחיש זאת ע"י החשיבות של לימוד בחברותא. זו הסיבה שבגמרא יצאו נגד מי שלומד לבד. כי אתה יכול להיות גאון הדור, אבל עד שאתה לא מעמת את המחשבות שלך עם אחרים אתה לא מגיע לידי בירור אמיתי.

בקבוצות החשיבה שאני שותפה להן כשגברים שומעים מה אישה מרגישה, מה היא חושבת, והיא מבטאת את זה בשפה ההלכתית זה מאד משמעותי. כשיש דיאלוג כזה אתה כפוסק מביא את התובנות שלך ממנו לפסיקה שלך.

כשמגיעה אלי שאלה הלכתית סבוכה, ואני מתקשרת להתייעץ עם רב גדול בתורה, מעולם לא קרה לי שקיבלתי דחייה או חוסר רצון לשיתוף. תמיד זכיתי בהקשבה, בחשיבה משותפת.

לכן החוויה שלי היא חיובית ואופטימית.

ש: ספרי על קושי שאת חווה בלימוד התורה

יש רגעים שאני מרגישה בבחינת 'מוסיף דעת מוסיף מכאוב'.
למשל, כשאני נחשפת לדברים הקשים שאירעו בין תלמידי החכמים- פגיעות, עלבונות...
מצד אחד ליבי נמלא שמחה שהמקורות שלנו הם אמיתיים, ולא הסתירו את זה שלבני אדם יש רגשות, אמוציות, יצרים, אגו.
מצד שני אני תוהה, כמה דברים בהלכה הושפעו משיקולים לא ענייניים, מדינמיקה לא טובה בין חכמים. לפעמים עדיף היה לי לא לדעת איך דברים נפסקו והוכרעו. לעיתים קורה שאני מזדעזעת משו"ת שאני קוראת, לא ברור לי איך אפשר לפסוק פסיקה שכזו, לענות כך על שאלה.

זה אתגר לא פשוט, להיות עם ענוה גדולה בלימוד, ענווה שלא מבטלת את חוש הביקורת. ממש כפי שרש"י הנהיג בבית מדרשו, ולא לחינם יצאו ממנו בעלי התוספות.

זה מהלך עדין של אמונת חכמים מצד אחד וביקורתיות מצד שני.
מקור הכוח העצום של מקורות התורה שבע"פ הוא גם מקור החולשה שלהם,זה נעוץ באותו דבר – העובדה שהיא נתונה בידי בני אדם.
זו תובנה שמגיעים אליה כשמבינים שהקב"ה עצמו מסר את התפתחות התורה שלו לבני אדם. כי כנראה שרק אנחנו יכולים להחזיק את התהליך הזה של ההתאמה למציאות. אבל יש לכך מחיר.

ש: אז מהי עבורך אמונת חכמים ?

אמונת חכמים עבורי היא הנחת בסיס שהמדבר בתורה מדבר מתוך השראה, מתוך סוג של רוח הקודש. הוא יכול לטעות או לשגות, אבל אני רוצה להאמין שהוא מנסה לכוון לשם שמים.
בגלל שאנחנו בני אדם מותר לי להניח שאולי הוא שגה.
לאורך כל הדורות חכמים פרסמו תשובות בנושאים הלכתיים. לכאורה, למה צריך לכתוב את כל התשובה עם כל המקורות והנימוקים? היה אפשר לכתוב רק את השורה התחתונה- אסור או מותר, אלא שהפוסק מתאר את כל הדרך שבה הוא הגיע לפסק, היו שקראו והשיגו השגות, ושאלו שאלות והתהליך הזה מכוון לאמיתה של תורה.

בסופו של יום, אני מאמינה שהעוסקים בהתפתחות התורה שבעל פה זוכים לסייעתא דשמיא, לכוון לדעת עליון.
 

הדפסה

שיתוף