האם מחנך אמור להיות אהוב על תלמידיו?

המאמר מציג תשובות שונות לשאלה "האם מחנך אמור להיות אהוב על תלמידיו?" תוך עיון פרשני בעקבות דמותו של משה רבנו כמנהיג. המאמר מציע גישות ותובנות שונות על היחס בין המחנך לתלמידיו.

האם מחנך אמור להיות אהוב על תלמידיו?
עיון פרשני בעקבות דמותו של משה רבנו כמנהיג
הרב דודי פתחי, ראש אולפנת אי"ל ברמה

לאתר האולפנא: http://unov.org.il/

מבוא
ידוע הדבר ומפורסם העניין כי אנו מצויים היום בעידן שבו תרבות הרייטינג שולטת בכיפה. אין מדובר רק באיפיון של עולם התקשורת שמעצב עצמו רק לפי מה ש"עובר מסך" אלא בהשתלטות כוללת המאיימת לכונן את התודעה מחדש על פי מה שרווח בחוץ ולא על פי אמת מידה אמיתית. במציאות זו הכל מוערך לפי כמות ה"לייק" שהוא מקבל. וגנות הדבר ברורה ואינה צריכה לראיה.
על רקע תרבותי זה יש לשאול האם יש דופי בכך שמחנך יוערך לפי ה"לייקים" שנותנים לו תלמידיו. לכאורה, האהבה של התלמידים למחנכם מאפשרת ערוץ תקשורת שדרכו אזנם של התלמידים תהיה כרויה למסרים החינוכיים של המחנך, ולכן בכל הקשור להערכת טיבו של מחנך שמא נכון לאמץ את תפיסת הרייטינג.
מאידך, ידוע שהמחנך זוכה לעתים לגילויי התנגדות לא מעטים מצד תלמידיו. מעצם היותו באינסטנציה אחרת, מורמת מעם, מופנים אליו לעתים חצי ביקורת, טרוניות ותלונות למיניהן.

מאמר זה מבקש לעסוק בשתי שאלות מרכזיות:
1. האם יש מיתאם בין טיב המורה ובין האהבה של התלמידים כלפיו?
2. במידה ומחנך חש שנאה כלפיו, כיצד הוא אמור להתייחס לכך? כיצד עליו לפרש התנגדויות שמובעות כלפיו? איזו הזמנה לעבודה פנימית יש עבורו בעובדה שתלמידיו עוינים אותו?
העיון בשאלות החשובות הללו ייערך באמצעות עיון במדרש חז"ל, מופלא בעיני, העוסק בהערכת דמותו של משה רבנו כמנהיג וביחס העם כלפיו. משה רבנו, המכונה "רעיא מהימנא" (רועה נאמן), הנהיג את עם ישראל משך כל שנות המדבר. כידוע, התלאות בתקופה זו היו רבות, ופעמים רבות "זכה" משה רבנו לשמוע את תלונות העם שכללו גם ביקורת אישית כלפיו, ככתוב בספר במדבר. המדרש שיעמוד במוקד עיוננו מעמיד על נס את שבחו של משה כמנהיג ערב מותו.

המדרש בספרי וברש"י
לפני פטירתו של משה רבנו מצוה אותו הקב"ה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר לא, ב). בשורה קשה זו – "אחר תאסף אל עמך" – שאמורה להתממש לאחר סיום המשימה האחרונה של המנהיג הדגול יכולה היתה להיתקל בניסיון של משה לעכב את קיומה, כדי לזכות בהארכת חייו. אולם משה מבצע את המשימה באופן מיידי: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְקֹוָק בְּמִדְיָן: אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא" (שם שם, ג-ד). ואכן בני ישראל נענים לקריאתו של משה: "וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא" (שם שם, ה).
חז"ל שמו לב לפועל המיוחד – "וַיִּמָּסְרוּ", המשתמעת ממנו פעולה הנעשית בעל כורחו של עושיה, וכך דרשו:
ר' אלעזר המודעי אומר, בוא וראה כמה חיבתן של רועי ישראל [על ישראל], שעד שלא שמעו שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין מה כתיב בהן? 'מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני' (שמות יז, ד). מששמעו שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין, התחילו מתחבאים. אעפ"כ נמסרו על כורחם, שנאמר וימסרו מאלפי ישראל (ספרי, מטות קנ"ז).
ר"א המודעי לומד מכאן על גודל חיבתן של ישראל כלפי משה רבנו. שכן גם אם לכל אורך כהונתו כמנהיג יחסם אליו היה עוין, הרי שברגע האמת של מיתתו מתגלה האהבה הגדולה אליו, ורק בעל כורחם יצאו ישראל למלחמה המבשרת את מותו של מנהיגם. באופן פשוט נראה שכוונת ר"א המודעי לומר שהאהבה כלפי משה התגלתה לפני מותו. כאן התגלה באופן אמיתי היחס אליו. וזאת על אף שקודם לכן הוא זכה ליחס של שנאה. בניסוח אחר, יש לקרוא את דברי ר"א המודעי כמשפט ויתור: למרות שלפני ששמעו על מיתתו היחס אליו היה עוין, מששמעו על מיתתו הקרבה, התגלתה האהבה אליו.
אך עדיין יש לשאול מה טעם יש באזכור היחס הקשה של "עוד מעט וסקלוני". הרי מטרת המדרש להביע את גודל החיבה כלפי משה, ומה היה נגרע אילו הושמט החלק הזה? יתירה מזו, יחס עוין כלפי המנהיג מנוגד לרעיון שמשה היה אהוב על ישראל, ומה תורם אפוא האזכור הביוגרפי הזה שוודאי ראוי להצנעה כשהנושא המדובר מנוגד בתכלית – אהבתם של ישראל כלפיו?
יש לשאול שאלה נוספת, שייתכן שיכולה לזרות אור על השאלה הקודמת. ר"א המודעי אינו מדבר על משה כמנהיג פרטי, אלא עורך הכללה ממנו לכל רועי ישראל. מדוע משה הופך כאן לאב טיפוס למנהיגי ישראל לדורותיהם? האם הכרח הוא שהחיבה שהופגנה כלפי משה טרם מותו מאפיינת דפוס קבוע שניתן לזהותו גם אצל מנהיגים נוספים?
האם ר"א המודעי מבקש להצביע על דפוס התייחסות קבוע של העם למנהיגו: יחס קונפליקטואלי לאורך מנהיגותו, שלאחריו יחס אוהד כלפיו עם מותו? לפי הצעה זו, משה רבנו, על הרישא הקשה של מנהיגותו והסיפא המפויסת של קץ מנהיגותו, מהווה אב טיפוס להתייחסות העם כלפי המנהיג .

רש"י הביא את המדרש של ר"א המודעי, שכן הוא ראה בו הסבר הולם למונח המיוחד "וַיִּמָּסְרוּ", וכך כתב:
וימסרו - להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר (שמות יז, ד) 'עוד מעט וסקלוני', ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן (במדבר לא, ה).
יש לשים לב לשינוי שיש בדברי רש"י מדברי הספרי במקור. הנושא בספרי היה עצם החיבה של העם כלפי המנהיג ("בוא וראה כמה חיבתן של רועי ישראל [על ישראל]"). רש"י לעומת זאת מדבר על חביבות הרועים כסימן לשבחם. לא עצם האהבה עומדת במוקד המדרש, אלא היותה מקור להערכה כוללת כלפי טיבו של המנהיג. האמירה כאן שהמנהיג "מקבל ציון" על מנהיגותו לפי מידת האהבה כלפיו. שאלתנו לעיל בדבר המיתאם בין טיב המנהיג ובין האהבה של מונהגיו כלפיו, מקבלת לפי דברי רש"י תשובה חיובית.
ייתכן שהעמדת הציון לשבח שמקבל המנהיג במוקד העניין לפי רש"י, בשונה מהמדרש במקורו שהעמיד כנושא את האהבה כלפי המנהיג, מתמודדת עם בעיית הפער הגדול ביחסים שקיבל משה לאורך מנהיגותו ובסופה. אם כדברי המדרש במקורם, לא ברור כיצד שנאה היא סימן לאהבה. לפי ההסטה של רש"י ניתן להעלות על הדעת שדווקא התנגדות כלפי מנהיג היא סימן לשבחו. וכפי שנאמר לעיל שדווקא השילוב שבין יחס קשה לאורך המנהיגות ובין יחס אוהד בסוף דרכו, הוא ביטוי לשבחו כמנהיג.
מדרש זה, הכורך יחד אהבה ושנאה כלפי המנהיג, ורואה בכך באופן תמוה סימן לחביבותו של המנהיג על העם, נוגע ככל הנראה במערכת היחסים המאוד מורכבת ששוררת בין עם ומנהיגו. להלן נעמוד על כמה פרשנויות מאוחרות שזכה להן מדרש מופלא זה של ר"א המודעי. בחרתי להציג את הפרשנים לא כסדרם הכרונולוגי אלא לפי היגיון מסוים הקשור לתוכן שיטותיהם.

העמדה הכפולה של המחנך (האדמו"ר מסאטמר)
אפתח בפירושו של האדמו"ר מסאטמר למדרשנו. האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים זצ"ל (1887-1979) נודע בעיקר בשל יחסו המתנגד וחסר הפשרות כלפי הציונות, כפי שבא לידי ביטוי בספרו הנודע "ויואל משה". האדמו"ר, שהיה תלמיד חכם עצום, חיבר פירוש על התורה בשם "דברי יואל" ושם התייחס למדרש חז"ל העומד במוקד עיוננו.
אולם מכיוון שפירושו של האדמו"ר משתבץ היטב באופן שבו הוא עצמו הנהיג את עדתו, בחרתי להביא את דבריו לא במקורם, אלא מתוך דברי אחיינו והבא אחריו באדמורו"ת חסידות סאטמר, רבי משה טייטלבוים זצ"ל (1914-2006). בהקדמתו ל"דברי יואל" על מסכת חולין (עמ' ט) כתב רבי משה טייטלבוים על רבי יואל טייטלבוים.
"וכך היה דרכו בקודש עוד מימי נעוריו להוכיח את העם על כל דבר גדול וקטן. והיה מוכיח ומייסר כאשר ייסר איש את בנו בתוכחה מגולה ואהבה מסותרת, וגם בעת שהיה מוכיח בשבט פיו בדברי מוסר ותוכחה קשים כגידים היה טמון המכוסה בהם אהבתו העזה בלי גבול, לכל אחד מישראל. וכל מה שהיה מרבה להוכיח את ישראל הוסיפו הם אהבה על אהבתם אליו..."
רבי משה מאפיין את מנהיגותו של רבי יואל ככזו שאינה נמנעת מתוכחה. תוכחה זו – פנים וחוץ היו בה: כלפי חוץ הייתה קשה ובלתי מתפשרת על קטן כגדול, וכלפי פנים תוכה רצוף אהבה עזה ללא גבול. ר' משה ממשיך ומחבר את הנהגתו של ר' יואל למדרשנו זה:
"ומתורתו של מרן רבינו ז״ל בעצמו אנו לומדין מהותו של מנהיג ומוכיח אמיתי, כמו שאנו רואין בספרו הבהיר דברי יואל (פ׳ מטות, עמ' קצא). ופירש רש״י ז״ל, להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבין על ישראל. עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר, עוד מעט וסקלוני, ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין לא רצו ללכת עד שנמסרו בעל כרחן.
והקשו המפרשים ז״ל דאין זה משבחן של רועי ישראל אלא שבח ישראל שמחבבין רועה שלהם. וביאר שם רבינו ז״ל את הענין בנועם דבריו כדרכו בקודש, כי כוונת חז״ל הוא להראות לנו בזה כיצד תהיה מדת ההנהגה של רועי ישראל כלפי העם, ואיזו מדה היא שבח להם, דיתכן שיחשוב האדם כי שבחן של רועי ישראל הוא, שיתנהגו בשלום ובמישור עם כל אדם כדי שיהא רוח הבריות נוחה הימנו בכל עת ובכל מצב. ולצורך כן ראוי שימנע המנהיג מלהוכיח את העם במילי דשמיא כדי שימצא חן בעיניהם ולא יהא בלבם עליו. אך ברור הדבר שאין הנהגה כזו שבח לרועה ישראל. וכמו כן לאידך גיסא אין ראוי שיהא המנהיג מופרש ומובדל לגמרי מן העם ותהיה מחיצה מפרדת בינו לבינם, ולא זו הדרך של מנהיגי ישראל האמיתיים, אלא הוא צריך להיות מקושר בקשר חזק ואמיץ לבני ישראל הכשרים, ובני ישראל יהיו מחוברים אל המנהיג בעבותות האהבה ואז יהיה בכוחו להשפיע עליהם שפע קדושה. ומעתה ב׳ הדרכים צריך שיהיו מאוחדים במנהיג ישראל, להוכיח את החוטאים ולייסרם בשבט מוסר, ולעומת זאת ינהג את ישראל בנחת במקל נועם וידריכם בדרך ה' וימשוך לבבם לעבודתו יתברך.
והורו לנו חכמינו ז"ל כי הנהגת רועי ישראל בכל הדורות יש ללמוד ממשה רבינו ע״ה. דמי לנו גדול ממשה עבד ה׳ ואף ועל פי כן אלו החוטאים בנפשותם שנאו אותו עד שחשש משה רבינו ע״ה עוד מעט וסקלוני. ולעומת זאת הצדיקים האמיתיים היו מקושרים בו באהבה עזה ומסרו נפשם בעד חיותו של משה רבינו ע״ה, כמו שמצינו בנקמת מדין. ובאמת היו אלו שני סוגי אנשים רחוקים זה מזה מן הקצה אל הקצה, מי שאמר זה לא אמר זה.
וזהו מה שלמדונו חז״ל דשבחן של רועי ישראל הוא, שימצאו בהם שני בחינות אלו גם יחד. דאלו שפונים מדרך האמת ישנאו אותו שנאה עזה בכל לבבם, והצדיקים הכשרים שבישראל יהיו דבוקים בו והוא מקושר עמהם בכל לב ונפש. ונראה לי שזהו שאמרו חז״ל להודיעך שבחן של רועי ישראל, בלשון רבים. דלא על משה רבינו ע״ה בלבד נתכוונו בזה, אלא על רועי ישראל שבכל הדורות.
שבחו של מנהיג הוא אפוא באחיזתו בשני הקטבים – של המוכיח הבלתי מתפשר, השומר על דיסטנס, ושל המחובר בנועם עם הציבור, האוהב. רק באופן כפול זה יוכל המנהיג להשפיע השפעה חיובית על קהלו. התוכחה שלו תמשוך את הציבור כלפי מעלה, והאהבה והחיבור שלו על הקהל תאפשר לדבריו למצוא מסילות אל לבם."
מעניין לשים לב בדברי ה"דברי יואל" שלצד היכולת האינטגרטיבית בין עמדת המוכיח ובין עמדת האוהב שהוא מעניק למנהיג הראוי, הוא טוען שאלה ששנאו את משה בחייו ואלו שאהבו אותו לפני מותו לא היו אותם אנשים. זאת, בניגוד לפשוטו של מדרש המחדש בדיוק את יכולת ההיפוך ביחס למנהיג – מעוינות לאהבה – בעת מותו. לפירושו, המנהיג ושבחו עומדים במוקד העניין של רש"י, ולא יחסו של העם למנהיג. לכן אין בדבריו עיסוק בשאלת הזיקה בין טיב המנהיג לשאלת היותו אהוד על קהלו. הזיקה בין השניים, לשיטתו, הינה בלתי רלוונטית. ההתנגדות שלה "זוכה" מנהיג מצד עמו מתפרשת על ידו כפשוטה לגמרי. "אלו שפונים מדרך האמת", כלומר ה"רעים" שונאים את המנהיג; "והצדיקים והכשרים יהיו דבוקים בו". לפיכך שאלת טיב המנהיגות אמורה להיבחן אך ורק על בסיס תכונותיו וכישוריו של המנהיג להיות מוכיח ואוהב גם יחד, ללא קשר ליחסו של העם אליו. שאלת יחסו של המחנך להתנגדויות כלפיו, איננה קיימת לשיטתו, שכן הוא שולל קורלציה בין הערכת המנהיג לבין יחסו של העם כלפיו. המחנך 'עושה אל שלו', ללא קשר לעוינות המובעת כלפיו. ואכן, גם מנהיג דגול כמשה רבנו, שאיחד את התכונות הסותרות באישיותו, זכה להתנגדות קשה מחלקו האחד של הציבור, לצד אהבה גדולה שקיבל מחלקו האחר של הציבור. לפיכך, ההתנגדות שלה זוכה המנהיג אינה אמורה לעורר אותו להתייחסות כלשהי כלפי התופעה וגם אין בה הזמנה לעבודה פנימית של המנהיג, שכן הקבוצה השלילית תשנא אותו בגלל תכונותיה הרעות ולא בגלל סיבות אחרות.
מבחינה פרשנית האדמו"ר הפקיע את המדרש מפשוטו בשל טענתו שהשונאים אינם האוהבים, וגם בשל פרשנותו לפיה המנהיג הוא 'יחידה סגורה' בלתי אינטראקטיבית, בשונה מהמדרש המבקש ללמוד מיחס העם על מהותו של המנהיג. אולם לענ"ד יופייה של שיטה זו הוא שלפיה המנהיג אוטונומי ובלתי תלוי לחלוטין ביחס העם כלפיו. יש בשיטה זו קריאה למנהיג לעשות בדבקות את המוטל עליו, מתוך תודעה כפולה של ריחוק וקירוב, ללא "פזילה" החוצה כדי לבדוק כיצד דבריו מתקבלים והאם הם נושאים חן. כל כולו אמור להתרכז ללא שיור בעבודת הקודש שלו עצמו מול עדתו.
מה ניתן ללמוד מדבריו של האדמו"ר אל השדה החינוכי הבית ספרי? מחנך, מנהיג חינוכי ואף מורה מקצועי שגם הוא סוג של מחנך, אמור לשאול את עצמו כל העת את השאלה כיצד אני מרומם את תלמידי ולא חת מלהוכיחם. לצד זאת הוא אמור לשאול עצמו האם אני אוהב את תלמידיי, והאם תוכחתי באה ממקום של אהבה. זה, ורק זה, אמור להעסיק אותו. היחס של התלמידים כלפיו כלל לא רלוונטי לגביו. מחנך אמיתי הוא זה השואל מהו תפקידי ואעשנו, ולא מה יגידו ומה יחשבו עלי אם אעשה כך או אחרת. על המחנך לצאת מנקודת הנחה שתמיד יימצאו לו שונאים, שהרי גם למשה רבנו היו שונאים. אולם כאמור, עובדה זו אינה צריכה לשנות במאומה את עבודתו החינוכית. עליו להיות מדויק במה שמוטל עליו (תוכחה מתוך אהבה), ללא התחשבות באופן שבו מתקבלים דבריו על קהלו.

נפשו הכפולה של החניך (החת"ם סופר)
כעת נשוב אחורה בזמן, אל רבי משה סופר מהונגריה (1762-1839), המכונה החת"ם סופר. החת"ם סופר הינו אחד מענקי הרבנים בדורות האחרונים ומזוהה כמי שייסד את האורתודוקסיה היהודית. בפירושו שלהלן הוא משמר את הניגוד בין יחסי האהבה והשנאה, ודווקא בפרדוקסאליות זו הוא רואה את שבחו של המנהיג. וכה דבריו:
"וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה" לשון רש"י ז"ל: להודיע שבחן של רועי ישראל כמה הן חביבין על ישראל עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר עוד מעט וסקלוני, ומששמעו שמיתת משה תלוי' בנקמת מדין לא רצו ללכת עד שנמסרו בעל כרחן.
ולכאורה לא יתכן לשון שבחן של רועי ישראל, הלא זה הוא השבח של ישראל שחיבבו את הרועה שלהן שלא רצו לילך למלחמת מדין.
ונראה לי דהנה לכאורה קשה להבין מה ששנינו כל שרוח הבריות נוחה הימנו וגם מצינו במסכת כתובות 'האי צורבא מרבנן דמרחמים ליה בני מתא לא משום דמעלי אלא משום דלא מוכיחן במילי דשמיא. ולפי זה ממאי נפשך יהיה תרעומת על צורבא מרבנן, אם מרחמים ליה בני מתא יאמרו הבריות משום דלא מוכיחן במילי דשמיא הוא, ואם ישנאנו אנשי עירו יאמרו כל שאין הבריות נוחה הימנה אין רוח המקום נוחה הימנו.
אך באמת כך הוא, בזמן שגדול הדור מוכיח לעוברי עבירה, מצד תולדתו שהוא בן אברהם יצחק ויעקב הוא אוהב את המוכיח לו, אך מצד היצה"ר התקוע בלב האדם הוא משניאו להמוכיח, וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בהלכות גירושין אלא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ומזה נראה שבזמן שגדול הדור הוא מוכיח לאנשי דורו לא מרחמין ליה בני מתיה, אבל בזמן שהגיע ח"ו מיתתו של תלמיד חכם אז יכנע לבב אנשי עירו ונותנים לבם להבין שלטובתם הוכיח. מה הוא אומר עוד מעט וסקלוני והיו מרננים עליו בצאתו ובואו וזה היה מצד שהוכיחן תמיד, על כן נתעורר אהבתם בלבם. אבל אם גם בהיות התלמיד חכם עם אנשי עירו בחיים הם מרחמים ליה, על כרחך מצד שאינו מוכיח להם במילי דשמיא. ולפי זה יפה אומר רש"י להודיע שבחם של רועי ישראל, שבחיותו עוד מעט וסקלונו, דמזה מבורר לכל שהי' מוכיחן תמיד במילי דשמיא. ודוק (תורת משה, פרשת מטות, עמ' נ"ז).
החת"ם סופר מביא את דברי רש"י ובעקבותיהם מעורר את השאלה האם מחנך אמור להיות אהוב, על רקע סתירה בין שני מקורות. מחד, שנינו: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו" (משנה אבות ג, י). עובדת היותו של אדם אהוב על הבריות היא סימן גם להיותו רצוי ע"י הקב"ה. ניתן לפרש את סיבתה של קביעה זו בכמה אופנים, אך בכל אופן עולה ממנה הטענה שהיכולת להיות נאהב ע"י הבריות היא ביטוי למשהו אמיתי. בלשון אחר: ההתייחסות הסובייקטיבית לאדם (יחס החברה אליו), מעידה על ערכו האובייקטיבי (מעמדו בעיני הקב"ה).
מאידך, נאמר בגמרא: "אמר אביי: האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא" (בבלי כתובות קה ע"ב) [=תלמיד חכמים שאוהבים אותו בני עירו, לא משום שהוא מעולה, אלא משום שאינו מוכיח אותם בדברי תורה]. לדברי אביי, כשמנהיג אהוב על קהלו, סימן הוא לחוסר העמידה שלו במקום המוכיח. לפי תפיסה זו, חוסר האהבה כלפי המנהיג הוא עניין מובנה בתפקידו, אם הוא מבוצע על-ידו כהלכה .
החת"ם סופר מיישב את המקורות תוך שהוא עורך דיאגנוזה למתרחש בלבו של מקבל תוכחה. לדבריו, מצד היותו של המוכח בנם של האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, הוא אוהב את התוכחה וממילא אוהב את המוכיח, אולם מצד היצר הרע שבו, הוא שונא את התוכחה ואת המוכיח. הסיבה לשנאה היא פשוטה: התוכחה מבקשת לרומם את המוכח מעל למצבו הנוכחי הנמוך, וקשה לאדם להתעלות ולעזוב את 'אזור הנוחות'. נמצא שפרדוקסאלית מקבל התוכחה אוהב את המוכיח מצד פנימיותו אך בד בבד שונא אותו מצד חיצוניותו. ומכיוון שדרכו של עולם שהחיצוניות גוברת על הפנימיות, זוכה המנהיג לקיתונות של בוז בחייו. השנאה הגלויה כלפיו, המונעת מהיצר הרע שונא התוכחות, משכיחה לחלוטין את האהבה הנסתרת הרוחשת מתחת לפני השטח. רק עם מותו של מנהיג תצוף מעלה האהבה שרחשו לו. עם המוות "אז יכנע לבב אנשי עירו ונותנים לבם להבין שלטובתם הוכיח".
מה מיוחד ברגע המוות שבכוחו לבטל את היצר הרע ולהביא לידי גילוי את היצר הטוב? כל עוד המנהיג בחיים, בעל גוף, הוא מהווה אובייקט לעימות ולהתגוששות. מתקיימת עמו אינטראקציה שמביאה לידי ביטוי את כל חלקי הנפש של איש קהלו – היצר הטוב ויתרה ממנו היצר הרע. אולם על סף מותו, האנרגיות השליליות שהופנו כלפיו בטלות, ופוסק אז היצר הרע . לקראת הפיכתו של המנהיג מחומר לרוח, כבר אין עם מי להתעמת. או אז, שבה האהבה להופיע .
נמצא שההתנגדות כלפי המנהיג היא שבחו, שכן היא סימן לכך שהוא ממלא את תפקידו המוכיח. לא ניתן לצפות שבמקום של תוכחה תשרור אהבה. לכן סימן טוב הוא למנהיג שבחייו הוא אינו אהוב על קהלו, וכפי שלימד אביי. שאלת טיבו של מנהיג אכן קשורה לשאלת האהדה כלפיו, אך זו צריכה להיבחן לא בעת שהוא מכהן בפועל אלא אחרי מותו. השילוב הסותר בין העוינות כלפי המנהיג בחייו עם האהבה כלפיו במותו, הינו מתכון מוכרח להערכת דמותו של מנהיג אמת. אם מרכיב אחד יחסר, הרי שהמנהיג לא ביצע את תפקידו כראוי. אם יאהבו אותו בחייו, סימן הדבר שהוא אינו מוכיח, ואם לא יאהבו אותו במותו, התברר למפרע שמעולם לא אהבו אותו באמת וכנראה תוכחתו לא נבעה ממקום אמיתי.
שיטתו זו של החת"ם סופר כורכת יחדיו את האהבה והשנאה כלפי המוכיח, לאור הכפילות המובנית בנפשו של האדם – היצר הטוב והיצר הרע. על ציר הזמן יופיע היצר הרע בגלוי כל עוד הוא חי, ועם מותו תיחשף אותה אהבה גנוזה שהייתה כלפיו מאז ומעולם.
בשונה מ"דברי יואל" שטען שהשונאים את המנהיג לא יכולים להיות אלה שאוהבים אותו, ומדובר בשתי קבוצות שונות, מדבר החת"ם סופר על כפילות אהבה ושנאה בד בבד, לאור כפל היצרים המשמשים יחדיו באדם. לשאלת היחס בין היותו של המנהיג אהוב ובין הערכת טיבו ישיב החת"ם סופר כי דווקא מתכון משולב שבו המנהיג שנוא בחייו אך אהוב עם מותו, מלמד על כך שהמנהיג לא זנח את תפקידו.
מבחינה פרשנית, לאחר דברי האדמו"ר מסאטמר משיב החת"ם סופר את המדרש לפשוטו. לפי החת"ם סופר השונאים הם אלה האוהבים, כפי שעולה מפשוטו של מדרש. כמו כן, לפי החת"ם סופר יחס העם כלפי המנהיג מלמד על טיבו, כפי שנאמר המדרש.
החת"ם סופר איננו עוסק בשאלה כיצד המנהיג אמור לפרש את ההתנגדות כלפיו, שכן הוא עוסק במניע להתנגדות מצד העם ולא בעולמו של המנהיג. בדומה במקצת למה שטען ה"דברי יואל" שההתנגדות נובעת מהאנשים הרעים, טוען החת"ם סופר שההתנגדות נובעת מיצר הרע, ולכן המנהיג לא אמור להתייחס אליה באופן עמוק יותר.
מה ניתן ללמוד משיטת החת"ם סופר אל בית הספר? לפי החת"ם סופר כדי להעריך את העבודה החינוכית בבית הספר אכן יש לפנות אל התלמידים. אולם החידוש הוא שיש לפנות גם אל הבוגרים. התלמידים, לפי שיטה זו, אמורים להעריך את ההנהגה החינוכית באופן מסויג. אם העמדה החינוכית המנהיגה אותם דורשת ותובעת מהם להתעלות ולהתרומם (כפי שמתבקש מתפקידה), אין לצפות מהתלמידים ליחס של אהבה כלפיה. השאלה הבאה תהיה מהי עמדת הבוגרים כלפי בית הספר. הבוגר כבר עזב את יחסי האינטראקציה עם הצוות החינוכי ששררו כל עוד היה תלמיד, וכעת הוא פנוי להעריך הערכה של אמת את העמדה התובעת שהופעלה כלפיו. אם בוגר בית הספר מגלה אהבה כלפיו, מתברר למפרע שהקושי שלו כלפי הצוות החינוכי נבע מהיצר הרע שלו, ורק בהיותו בוגר, עם "מות האינטראקציה" הוא פנוי לגלות את אהבתו שהוסתרה קודם לכן תחת מעטה היצר הרע שונא התוכחות.
ניתן להחיל את הרעיון לא רק על יחסי תלמיד-בוגר אלא גם על היחס שבין המשימה החינוכית בעת התבצעותה ובין סיומה. כלומר, גם תלמיד שטרם סיים את חוק לימודיו בבית הספר, בעת שמקבל משימה יכול להתנגד כלפי התובעים ממנו לבצעה. אולם כאשר הוא מסיים לעשותה הוא שמח ביעד שהושג ומגלה אהבה כלפי מי שהביאו עד הלום. ניתן לשמוע, למשל, טרוניות וקיטורים רבים מתלמידים הנדרשים לצאת לטיול מאומץ. אולם בסופו, לאחר שנצלחה המשימה המאתגרת, תבוא התודה על כך שלא ויתרנו והתעקשנו.
מאידך, ניתן לשמוע לעתים מבוגרי בית ספר טענות מדוע ויתרו להם, מדוע עת היו תלמידים לא נקטו כלפיהם יד קשה יותר שהייתה מביאה אותם להישגים גבוהים יותר. על אף שלעתים יש אמת בטענה זו, לפי דבריו של החת"ם סופר נראה שהבוגרים הללו הינם "חכמים בדיעבד". שכן כבוגרים, כבר אין להם "יצר הרע" של התלמידים, אותו יצר המעודד עצלנות ודריכה במקום, אותו יצר המייצר אנטגוניזם כלפי דרישות הצוות החינוכי. הללו מנסים לשפוט למפרע את היחס אליהם בכלים אחרים מאשר אלה שהיו ברשותם עת היו תלמידים. כבוגרים, קל מאוד להקשות לאחר מות היצר הרע, מדוע לא סייעו לנו יותר להתגבר עליו . פעמים רבות התביעה הייתה גדולה, כמתבקש, אולם היצר הרע שעבד במצב התלמידות שעות נוספות, לא אפשר לממש את השאיפות הנכזבות, המורגשות בחוזקה לאחר מעשה.

המנהיג כאב (השל"ה הקדוש)
רבי ישעיה הלוי הורוביץ (1558-1630), המכונה השל"ה הקדוש על שם חיבורו "שני לוחות הברית", מתייחס אף הוא למדרשנו, תוך פרשנות מפתיעה המעניקה למנהיג מעמד של הורה. וכך כתב:
'וימסרו' (במדבר לא, ה). פירש רש"י, להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מהו אומר (שמות יז, ד) 'עוד מעט וסקלני', ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין לא רצו ללכת כו'. קשה מה שייכות יש לשבח מה שאמר 'וסקלני'.
הענין, כי דברי ריבות שיש לישראל עם רועיהם משתמע לתרין אפין, אחד, הוא לרעה, כמו כן הפשוטו. השני, הוא לחשיבות, שמחשבים את רועיהם כאילו היו אביהם, על כן צועקים תמיד: נתן תתן לנו, וכן אמר משה רבינו ע"ה (במדבר יא, יב) 'האנכי [וגו'] ילדתיהו'. ועתה שראינו שבשעת מיתת משה רבינו ע"ה לא רצו ללכת, נתגלה למפרע שהרי כל שרבו עמו ישראל היה מצד מעלה שהחזיקו אותו לאב, וכן ראוי להחזיק לכל רועה נאמן לאב ולפטרון (שני לוחות הברית, פרשת מטות, דרך חיים תוכחת מוסר).
השל"ה שואל את השאלה המתבקשת כיצד קריאתו הנואשת של משה 'עוד מעט וסקלוני' מתיישבת עם שבחו של משה? הרי זה תרתי דסתרי! תשובתו: התנגדות העדה למנהיג יכולה לנבוע משתי מוטיבציות אפשריות. האחת, מרוע לב. זו ההבנה הפשוטה של ההתנגדות, וכפי שראינו בדבריו של ה"דברי יואל" שפירש כך את ההתנגדות כלפי משה רבנו. השנייה, ההתנגדות היא ביטוי לחשיבות שרוחש העם למנהיג. כדי להסביר כיצד התייחסות שלילית היא ביטוי להערכה חיובית נעזר השל"ה במודל האב. הנחה פשוטה היא שבנים אוהבים את אביהם. זוהי תנועת נפש בסיסית שאינה צריכה לראיות. אולם בפועל אנו יודעים שההורים זוכים ללא מעט התנגדות מילדיהם. סיבת הדבר, לפי השל"ה, נעוצה בכך שהילדים רואים בהוריהם כתובת אולטימטיבית לכל בעיה וצורך שמתעוררים אצלם. לפי ציפיותיהם של הילדים, ההורים אמורים לספק את כל צרכיהם, ומכאן התובענות המושרשת בילדים כלפי ההורים. הילדים משליכים על הוריהם את כל יהבם, לעתים באופן לא מותאם ליכולת של ההורים, אך מותאם למשאלת לבם למילוי כל חסרונם. יחסי הורים וילדים הינם יחסי תלות, שבמסגרתם ניתן להבין את כפל הרגשות שרוחשים הילדים להורים. מחד, אהבה ומאידך שנאה, כאשר ההורה לא ממלא את צרכיהם התובעניים.

מנהיג טוב הוא מנהיג שעדתו מזהה בו דמות של אב. ואמנם, משה ברגע של שבירה מתנער מתפקידו האבהי כמנהיג באומרו: "האנכי הריתי את העם הזה אם אנכי ילידתהו", מה שמלמד על התפקיד ההורי שממלא מנהיג. אין פירושו של דבר שלא תהיינה התנגדויות כלפי המנהיג-האב, אך כמו שראינו בדברי החת"ם סופר, זוהי התנגדות שאינה כפשוטה. תוכה רצוף אהבה על אף ששנאה עוטפת אותה בחיצוניותה. השל"ה קורא אפוא למנהיג לחוות מחדש את ההתנגדויות כלפיו. מנהיג שמופעלת כלפיו תובענות בלתי נלאית יכול לחוש קושי גדול. תחת זו מציע לו השל"ה לחוות את גילויי התובענות הללו כקריאה אוהבת "אבא".
כדי לחדד את ההצעה של השל"ה, אבחין בינה ובין שיטתו של החת"ם סופר. על אף ששניהם שותפים להבנה מורכבת, שאינה פשטנית, להתנגדות העם כלפי מנהיגו, ומכילים אהבה ושנאה גם יחד, הבדל משמעותי ביניהם. החת"ם סופר מנתח את הכוחות הסותרים המתרוצצים בנפשו של אחד העם ביחסו למנהיגו, וטענתו היא שמה שנסתר בהווה (רגש האהבה) יתגלה למפרע בעתיד (בעת מותו). לשיטתו, ההתנגדות כלפי המנהיג היא גזירה כואבת ובלתי ניתנת לשינוי, ויסודה בעמדתו המוכיחה שממנה לעולם לא יוכל להתנער. במובן זה המנהיג יישאר לעולם בבדידותו, עד סופו המר שבו יזכה למנת אהבה מקהל מרעיתו. לעומתו, יש בדברי השל"ה הצעה למנהיג כבר בהווה העקוב מהתנגדויות לחוות את ההתנגדות עצמה כגילוי עמוק של אהבה, כקריאה נסתרת "אבא". באופן פרדוקסלי ייסורי ההתנגדות שהוא עובר הינם ייסורים של אהבה, וכך הוא נקרא לחוות את העוינות כלפיו.
ובמעבר אל השדה הבית ספרי. פעמים רבות תלמידינו מצויים בעמדה של "הכל מגיע לי". הצוות החינוכי, כך לפי תחושת התלמידים, אמור לספק להם את כל צרכיהם. מכיוון שציפייה זו איננה ריאלית היא ודאי לא מתממשת במלואה, מה שמביא את התלמידים לחוש התנגדות ואפילו עוינות כלפי הצוות. המחנך שעומד מול תובענות שכזו עלול לחוש מרוקן וסחוט רגשית. הוא אף יכול להרגיש פגוע כאשר הוא חש שעבור התלמידים הוא לא יותר מ"כספומט". בדברי השל"ה יש הצעה למחנך לחוות מחדש את התובענות הסוחטת מצד התלמידים. העובדה שהתלמידים מזהים במחנך כתובת לפנייה לשם מילוי צרכיהם נובעת באופן עמוק מהיותו סוג של אב עבורם. למעשה, כל קריאה תובענית של תלמידים כלפי מחנכם למילוי צרכים, כמוה כקריאה "אבא"! כשאוזנו של המחנך תהיה כרויה לשמוע את זעקת ה"אבא" שמתחת למעטה ההתנגדות הגלויה, רגשות של רחמים ואהבה ימלאו את לבו ויחליפו את רגשות התסכול וריקון הכוחות.

התנגדות כביטוי לאותנטיות (מהרי"ץ דושינסקי)
הרב יוסף צבי דושינסקי (1867-1948) היה גאב"ד העדה החרדית בירושלים, פוסק וראש ישיבה. בפירושו על התורה "תורת מהרי"ץ" הוא עומד על דברי רש"י וחושף בהם תובנה עמוקה ודקה המאפיינת את יחסי המנהיג ועדתו :
וימסרו מאלפי ישראל. פירש״י להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר עוד מעט וסקלוני ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין לא רצו ללכת עד שנמסרו בעל כרחם.
בשל"ה הקדוש כבר עמד בזה, וכי מה שייכות יש בדברים אלו שאמרו ״עוד מעט וסקלוני״ לשבח הזה שבא להוכיח כמה חביבים רועי ישראל על עמם, ועיין שם מה שתירץ דבר נאה.
ואפשר לומר עוד כי הנה הדין הוא שהתלמיד לרבו מותר להחניף כדי שילמדנו תורה, וכמו כן יש לאדם להסביר פנים לטובה למי שמטיב עמו תמיד ועומד לימינו לסעדו ולתמכו, והנה משרע״ה מלבד שהיה רבן של ישראל שלמדם תורה וארחות חיים, עוד היה רועה נאמן לעדתו וזן ומפרנס את בני ישראל בזכותו, מן בזכות משה, באר וענני הכבוד אף הם חזרו לשמש בזכותו של משה, וא״כ אפשר שלא מפני חיבתם של ישראל אליו עשו זאת שנמסרו בעל כרחם אלא מן השפה ולחוץ ורק כדי להחניפו.
אמנם באמת זהו דבר שאינו, שהרי גלוי וידוע שלא היו בני ישראל שבאותו הדור מחניפין למשה רבם משך כל הארבעים שנה שהיו במדבר, אלא אדרבה תמיד היו מלאים תרעומות ותלונות ומריבות נגדו עד שהיה משה חושש מפניהם ואומר עוד מעט וסקלוני. א״כ אין לחשוד בהם שהיה כאן איזה ריח של חנופה, ועל כרחך מה שהיו מסרבים עתה ללכת לנקמת מדין כששמעו שמיתת משה תלויה בדבר היה באמת ובלב שלם מפני חיבתם הגדולה אליו, ומה שהיו בעבר מריבים אתו ושואלים צרכיהם ביד תקיפה, גם זה היה מתוך רוב אהבתם וזיקתם אליו כבן המתרפס לפני אביו ודורש ומבקש ממנו את כל מחסורו אשר יחסר לו, כמו שהאריך בשל"ה הקדוש בזה, עיין שם (תורת מהרי"ץ, פרשת מטות, ד"ה וימסרו).
מהרי"ץ פותח בשאלת השל"ה, ולמעשה הרעיון שהוא מביע בנוי כנדבך נוסף על הרעיון של השל"ה בדבר העתקת יחסי הורה-ילד ליחסי מנהיג-מונהג. לפי מהרי"ץ, מכיוון שיחסים היררכיים-תלותיים יכולים להתאפיין בחנופה, שלעתים היא אף מותרת, יש לשאול מניין שגילוי האהבה כלפי משה לפני מותו אכן היו כנים. שמא ההימסרות למלחמה בעל כרחן של ישראל איננה עדות לאהבה אמיתית שהם רוחשים לו, אלא המשך כרוניקה של חנופה, המוכרת כל כך ביחסי מרות. הרי משה רבנו היה "רועה נאמן לעדתו וזן ומפרנס את בני ישראל בזכותו", ומכאן התלות הגמורה בו. אלא שביחסי העם עם משה הדברים אינם ניתנים להיאמר. העמדה התוקפנית, המתרעמת והמתלוננת של העם כלפיו, שנמשכה, לפי מהרי"ץ, לכל אורך ארבעים שנות מנהיגותו היא עדות ברורה לכך שיחסי העם כלפי משה היו חפים מחנופה. ממילא יש בכך ללמד שהאהבה ששררה כלפי משה לפני מותו אינה גילוי חנופה אלא אהבת אמת. נמצא שלפי מהרי"ץ שהרישא הקשה של המדרש ("עוד מעט וסקלוני") הינה תנאי הכרחי לסיפא המפויסת ("ויימסרו"). לולי הרישא המלמדת על מערכת יחסים כנה בין משה והעם, הסיפא כשלעצמה לא הייתה משכנעת.
כמו השל"ה גם מדברי מהרי"ץ ניתן לחלץ קריאה למנהיג לחוות מחדש את ההתנגדות עצמה המופעלת כלפיו. הניכור וחוסר האותנטיות הם כשל שכל מערכת יחסים היררכית יכולה לקרוס אליו. המנהיג, מעצם היותו שייך לאינסטנציה אחרת, מורמת מעם, עלול להיתפס כאמצעי לסיפוק צרכים ולא כאישיות שיש לה אמירה. גם כאשר ייתקל בהארת פנים מצד קהלו, על המנהיג לחשוד שאין מדובר ביחסי אמת אלא בהכנעה מעושה כלפי בעל הסמכות והכוח. כאשר המנהיג "זוכה" להתנגדות עזה, סימן הוא עבורו שמערכת היחסים בינו ובין עדתו איננה צבועה ומלאכותית; הזרות והניכור אינם מנת חלקה. התקשורת היא אותנטית, כנה וישירה, גם כאשר היא מתבטאת בתוקפנות עזה. זהו האופן המחודש שבו נקרא המנהיג לחוות את ההתנגדות כלפיו, כאילו אומרים לו קהל מרעיתו: אנו רואים בך כתובת אמיתית וממשית.

גם בשדה הבית ספרי עלול מחנך להיתקל ביחס לא אותנטי כלפיו. פעמים רבות התלמיד "מתחנחן" כדי שמבוקשו ייענה בחיוב או מפחד שיאונה לו רע כגמול למעשיו. ההיררכיה עלולה לכונן ניכור, זרות וחוסר כנות. באופן פרדוקסלי, ההתנגדות היא סימן לאותנטיות. זוהי האמירה העמוקה של החניך וזהו המסר שאמור לעבור למחנך.
זכורני שבשנה שעברה המחמ"ד ערך ביקור באולפנה. במסגרת הביקור הוא פגש תלמידות ושאל אותן כיצד הן מרגישות באולפנה. התשובות שהוא קיבל היו חמות ונלהבות. הוא כמובן שמח מאוד למשמע אוזניו, אך הוא סיים את המפגש כשהוא שואל את הבנות האם התשובות הוכנו מראש והן נאמרות רק כי הצוות החינוכי נוכח במפגש. לדבריו, לעתים אחרי מפגשים מעין אלה הוא "מקבל פתקים", שבהם באות לידי ביטוי נימות צורמות יותר. הבנות ה"ישירות" שלנו השיבו לשאלה בגיחוך מופגן...

המנהיג כאוהב ללא תנאי (כתב סופר)
הרב אברהם שמואל בנימין סופר (1815-1872), בנו של החת"ם סופר ששיטתו הובאה לעיל, התייחס גם הוא למדרשנו בחיבורו "כתב סופר". וכה כתב:
וימסרו מאלפי ישראל וכו'. כתב רש"י להודיע שבחן של רועי ישראל שעד שלא שמעו ממיתתו כתיב עוד מעט וסקלוני ומששמעו כתיב וימסרו וכו'.
וצריך להבין לשון להודיע שבחן, אין זה שבחן אלא כמה חביבין רועי ישראל, וגם צריך להבין מה שמביא הא דכתיב עוד מעט וסקלוני הלא זה גנאי הוא. רק לבסוף כששמעו ממיתתו וימסרו בע"כ.
ונראה לי הנה ידוע מ"ש רמב"ן דלכן עמדו כמה פעמים לחלוק על משה מפני שחשדו שהכל לטובתו עשה להגדיל כבודו ולא לטובתם. והנה לבסוף נתודע כי מסר נפשו עליהם כי אעפ"י ששמע שמיתתו תלויה במלחמת מדין מ"מ לא עיכב. ונראה לי דמהאי טעמא תלה הקב"ה מיתתו במלחמת מדין כדי שיתודע לישראל כמה גדולה חיבתו להם עד שמסר נפשו עליה והכל לטובתם עשה, ולכן כששמעו שמיתתו תלויה במלחמה זו ומ"מ לא עיכב ונתברר להם כי באמת ובתמים הלך עימהם, גם לבבם נהפך לאהוב אותו ולא רצו מיד ללחום ולנקום נקמתם.
והנה מי שיודע בנפשו שמתכוון לטובה יחשוד בעיני מי שמטיב עמו , על ידי זה נסוג אחור מלהטיב עוד כי מאד יכאב לבו על דבר זה. ומכ"ש כשמשלם לו רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבה. אבל משה אהב כל כך את ישראל שאעפ"י שחשדו ועמדו נגדו עד שאמר "עוד מעט וסקלוני", מ"מ היה תמיד עינו וליבו עליהם להטיב עמהם בכל תוקף ועוז. ואלו היתה לו באמת שום פניה ולכבוד עצמו היה דורש טובתם וסבל כל זה – לא היה חידוש, אבל לבסוף נתגלה להם שמסר נפשו עליהם והשליך נפשו מנגד ובכל זאת סבל הכל מהם, וזהו שאמר: להגיד שבחן של רועי ישראל שעד שלא שמעו במיתתו כתיב עוד מעט וסקלוני והי' בסכנה. ולבסוף כששמעו כתיב וימסרו מפני שנתברר להם כי באמונה היה עושה, והוא ידע בנפשו כל זה כי רק לטובתם מתכוון וסבל כל זה וזהו שבחו, כנ"ל נכון (כתב סופר, מטות, עמ' ר"ל).
ראשית, אכתוב בלשוני את מהלך דבריו של הכתב סופר מפני מורכבותם. כמו אחרים שעסקו במדרש שלנו, שואל הכתב סופר מדוע העובדה שישראל נמסרו בעל כרחן למלחמת מדין היא סימן לשבחו של משה, ולא לאהבת ישראל אליו? כמו כן הוא שואל, אמירתו של משה "עוד מעט וסקלוני" היא ראיה לסתור שכן לכאורה אנו מוצאים בה את גנותו. כדי להבין את העניין מביא את דברי הרמב"ן שניסו להתמודד עם השאלה מדוע זכה משה להתנגדות עמוקה ומתמשכת לאורך שנותיו כמנהיג. לדבריו, העם חשד במשה שהוא מונע מאינטרסים של כבוד ושררה ולכן חלק עליו והתמרד כנגדו. רק בסוף דרכו של משה נודע לעם כי מחשבה זו בטעות יסודה. כאשר הוא גילה נכונות מלאה לצאת למלחמה שהיא נקמת ישראל, גם שהוא יודע שמותו תלוי במלחמה זו, הוכח בבירור שהוא אינו פועל מתוך טובת הנאה אישית אלא שכמנהיג הוא מוכן למסור את נפשו, כפשוטו. או אז, כמים הפנים לפנים, נתהפך לבם של ישראל לאהוב את משה.
הכתב סופר מוסיף וטוען שדרכו של המיטיב לשם ההטבה ומתוך אהבה שאם הוא נתקל בחשדנות וחוסר הכרת הטוב כלפיו, שהוא נופל ברוחו ונמנע מלהיטיב. אולם משה אהב כל כך את עם ישראל, שלא היה אכפת לו כיצד מגיבים כלפיו. ואמנם אם ההטבה שלו לא היתה מתוך אהבה אלא לשם טובת הנאה (מעצם השררה), העובדה שהוא שורד את ההתנגדות אינה חידוש, שכן יש לו אינטרס להמשיך ולהשתרר. אולם כאשר ראו בנ"י שמשה מוכן למסור את נפשו עליהם, אזי התברר להם שהוא חסר פניות, והעובדה שהוא שרד את ההתנגדויות שלהם איננה מעידה כי הוא "חיבק חזק את כיסא השררה" אלא שהוא באמת עשה לשם שמים.
טענת הכתב סופר היא אפוא שההתנגדות למשה נבעה מחוסר אמונה שהוא אכן פועל לשם שמים וללא כוונות רווח אישי . בתרבות ימינו אנו מכירים את הדבר היטב מהאופן שבו מתייחס העם לפוליטקאים. כמעט כל פוליטיקאי נחשד היום שהוא פועל מתוך מניעים אישיים ולא לטובת העם. כל כך דבקה הזילות בפוליטיקה, עד כדי שנראה שפוליטיקאי יכול לשרוד בתפקידו רק אם הוא מונע אחת משתי מוטיבציות אפשריות: 1. הוא פועל לחלוטין לשם שמים ולטובת העם. 2. הוא מונע מבקשת שררה באופן עמוק כל כך, ולשם כך הוא מוכן לספוג את העלבונות שמטיחים בו.
השאלה היא מדוע העם חושד במנהיג שהוא פועל לשם האינטרס אישי שלו? נראה שהעם לא מוכן לקבל יחסים היררכיים עם מי שמופקד עליו כאשר הלה אינו זך וטהור בכוונותיו. על הקב"ה אמרו חז"ל שהוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ומשמעות הדבר היא שככל שאדם עולה ומתעלה התביעה כלפיו גדלה.
לפי הכתב סופר, על רקע זה יש להבין את המשחק האינטראקטיבי שבין מנהיג וקהלו. העם יביע קטרוג ומורת רוח כל עוד לא ישתכנע שאכן מנהיג מופת לפניו, נטול פניות זרות. זהו המניע העמוק להתנגדות העם. ההתנגדות כלפי המנהיג היא מבחן עבורו האם הוא מוסר את נפשו, האם הוא מוכן להירצח רצח אופי, האם כל כוונותיו לשם שמים, האם הוא אוהב את קהלו אהבה שאיננה תלויה בדבר ולשם כך הוא מוכן להקריב את כולו, האם הוא חף מהצורך להכרת הטוב מצד עמו. רק כאשר ידע העם בבירור שאהבת אמת נקייה וזכה מפעמת במנהיג הוא יוכל להשיב לו אהבה.

לשאלת היחס בין טיב המנהיג ובין האהבה השוררת כלפיו, נראה שהכתב סופר ישיב שאין יחס שכזה. המנהיג נקרא לתפקד כ'יחידה סגורה', לא להיות מושפע מהיחס שהוא מקבל, ובמובן זה עליו להיות בלתי אינטראקטיבי, ובדומה למה שראינו לעיל בשיטת האדמו"ר מסאטמר. ניתן לנסח שאלה אחרת שהיא לשיטתו קריאת הכיוון למנהיג: לא כמה אתה אהוב, אלא כמה הינך אוהב, למרות היותך שנוא. את ההתנגדות והשנאה שיופנו כלפי המנהיג, עליו לפרש כנובעים מחוסר שכנוע של העם בדבר טוהר כוונותיו. אך עליו להמשיך בשלו, ללא תלות ביחס כלפיו. יש להוסיף ולומר שאל לו למנהיג לנסות ולשכנע את העם שהוא אכן פועל לשם שמים. אם יעשה כך, יקרוס אל האינטראקציה ממנה עליו להימלט. אם כך יפעל, העם ודאי יראה בו צבוע ושקרן נוסף לאינטרסנט.
בעולמו של בית הספר שמעתי לעתים מפי תלמידות את הביקורת שלפיה מורה מסוימת עובדת כי זו עבודתה, ולא מפני שהיא מתמסרת באמת לתלמידותיה, ולכן הן אינן מעוניינות בקשר אמיתי איתה. כדי שתלמיד יוכל ליצור קשר של אמת עם מחנכו הוא אמור להשתכנע לחלוטין שהמחנך מוכן לעשות הכל למענו, עד כדי מסירות נפש. כל עוד יחוש התלמיד שלמורה יש טובת הנאה כלשהי מעבודתו החינוכית, הוא לא יוכל להתפנות לאהבת אמת כלפיו. לפי מה שמלמדנו הכתב סופר, לעתים ההתנגדות של התלמידים למחנך נובעת ממעין מבחן סמוי שהם מעבירים אותו. באופן עמוק, מה שהתלמידים מבקשים לברר ע"י התנגדותם הוא האם המחנך באמת אוהב אותם אהבה שאינה תלויה בדבר, האם הוא ימשיך לאהוב אותם למרות מעשיהם השליליים ויחסם כפוי הטובה. האופוזיציה, לעתים הארסית, של התלמידים חותרת לשכנוע שהמחנך אכן מוכן לעשות הכל בשבילם. ויש שתלמידות שינו את יחסן כלפי מורותיהן מרע לטוב, כאשר נוכחו לדעת שהמורה עשתה מעבר למתחייב בעבודתה. הדבר נתן להן תחושה שהן אהובות ללא תנאי.
אוסיף ואומר שלעתים כוונותיו הסמויות של התלמיד בפרובוקציות שהוא יוצר ידועות לו בבירור. שמעתי כמה פעמים מבנות שעשו בעיות, שבכך הם ביקשו לבדוק האם נוותר עליהן. הצורך העמוק של התלמיד לדעת שאוהבים אותו ללא תנאי ושלא מוותרים עליו נבחן לעתים דווקא על דרך השלילה. השאלה שמציב תלמיד זה בפני מחנכו הינה עד כמה אתה אוהב אותי ומתמסר אלי למרות מעשי הרעים.

חתימה
סקרנו אפוא שיטות שונות של רבותינו בדבר מערכת היחסים המורכבת שבין מנהיג וקהלו, כל שיטה ותובנתה היא. חלק מהשיטות הדגישו את הצורך שהמנהיג יישאר בעולמו האוטונומי, ללא זיקה לקולות העולים מהשטח (האדמו"ר מסאטמר, הכתב סופר, ובמובן מסוים אף החת"ם סופר), וחלקן הדגישו את החשיבות של הפירוש שמעניק המנהיג להתנגדויות כלפיו (של"ה, מהרי"ץ, כתב סופר).
אני מבקש להוסיף לסיום, שכוחו של הפירוש הראוי של המחנך לסיטואציה החינוכית שבה הוא נתון מול תלמידיו אינה רק שיכוך תודעתי עבורו הוא וביצור עמדה חיובית כדי לשרוד את הסיטואציה הקשה של ההתנגדות כלפיו. כוחו של השינוי התודעתי מצדו לחולל טובות גם אצל חניכיו ולמעשה בכוחו להפוך סיטואציה על פיה.
אבהיר דבריי. השל"ה הקדוש, למשל, דיבר על שני מניעים של התנגדות – של רוע כפשוטו ושל התנגדות כביטוי לייחוס חשיבות אבהית. טענתי היא שכאשר מחנך יאמץ את התודעה שההתנגדות כלפיו היא ביטוי של חשיבות, הרי שתנודה מחשבתית זו היא הרת גורל; היא עצמה תהפך את הרוע כלפיו מרוע כפשוטו לרוע מסוג אחר. בכוחו של המחנך לא רק להבין נכונה את הסיטואציה החינוכית בה הוא נתון ובכך לתת פשר לייסוריו, אלא ע"י התובנה החדשה שהוא מצויד בה הוא יכול לעצב מחדש את מערכת היחסים בינו ובין תלמידיו. זאת למדנו מדברי הרב אברהם יהושע השל מאפטא:
אמנם צריך כל אדם להתבונן בנפשו אם עבודתו היא תמה מבלי הסתת היצר חלילה לבל יפול מן הדביקות ע"י טירדת וסיבת הזמן כי אז בנקל יגיע אליו עצת היצר חלילה להכשילו, וכמאמר חז"ל (אבות ד, ב) עבירה גוררת עבירה, וגם אמרו (קידושין כ.) עבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר. והוא לא יבין כל זאת כמ"ש (נגעים ב, ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. והעצה היעוצה לזה להסתכל במי שכנגדו היינו אם יראה באדם אחר שעושה איזה דבר שלא כהוגן יחשוב גם הוא בדעתו מפני מה הזמין ה' לפני לראות הדבר הזה אם לא כי הנגע הזה נוגע בקירות הבית שלי. ומחמת הסתת היצר טח עיני מראות. וישוב אל ה' וירחמהו. ובזה יגרום הפעולה להשני היינו כנגדו לעורר לב השני בתשובה כי עיקר הפעולה של התשובה שלו היה ע"י כנגדו והבן. ועפ"ז י"ל הפסוק (שמות כג, ד) כי תראה שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו, שהיינו כשתראה נפש הבהמיות של אויבך תועה מדרך האמת אז ישוב הוא בעצמו אל ה' כנ"ל ויצמח מזה טובה גם להשני לעורר לבבו בתשובה וזה השב תשיבנו לו. והבן (אוהב ישראל, ליקוטים חדשים, ד"ה אעשה לו, בני ברק תשנ"ו, עמ' רפו).

ולוואי שנזכה.
 

הדפסה

שיתוף