מספר עקרונות לדיאלוג

נקודות לתשומת לב בזמן דיאלוג, כגון: הקשבה, סקרנות ערנית, השהייה, תשובה במקום פתרון ועוד

מספר עקרונות לדיאלוג, לקבוצת דיאלוג ובכלל

דני לסרי

* * * א * * *

קבוצת דיאלוג היא על הקשבה. יש קסם בהקשבה, היא סוג של הרפיה המחליפה את המאמץ של ה"צריך" בתנועה הקולחת של היש. היא לא נאחזת, היא מתמסרת. יותר משזה משהו שעושים זה מקום שנמצאים בו – חלקת ארץ נפשית של עדינות.

נמצאים בסקרנות פתוחה ללמידה וממתינים לראות מה יקרה. ממתינים סקרניים, פתוחים להפתעה. לא צריך לעשות שום דבר רק לשבת ולראות מה קורה. מה קורה בחוץ, מה קורה בפנים. כיצד העולם הזה שברח כל הזמן מאתנו כי רדפנו אחריו בצווים ואיסורים, מתקרב מחדש לאט לאט, בודק אם אכן שינינו מגמה ואנו פנויים עכשיו ולא מתכוונים להבריח אותו שוב ב"צריכים".

העדינות הזו של ההקשבה היא סימנה של פתיחות-לא-פרוצה-להוויה. יש הבדל בין הכנסת אורחים מזמינה ומברכת לבין השארת הבית פרוץ ונעדר נוכחות. הפתיחות להוויה היא ציפייה ערנית ונוכחת. סקרנות דרוכה, פנויה לדבר. זו עמדה של הכל צפוי להפתעה. משמע, זה נכון שההפתעה מעצם טבעה נוחתת עלינו בלתי מוכנים, אבל יש עמדה של הכנסת אורחים עקרונית המצפה להפתעה – המסכימה לקבל.

אפשר לדמות שהאדם עשוי נקבים נקבים. לא רק אלה הנראים לנו אלא כל מעטפת ההוויה שלו מלאה נקבוביות דרכם הוא יונק את האנרגיה החיונית לקיומו מן המקור. ברגעי חרדה, רגעים של צריך, של דאגה והישרדות, רגעים שבהם אדם מוסר את כל כולו לפרויקט העצמי, מתכווצים פתחי הנקבים, מצטמצמים ונסתמים עד ששוב אינו מסוגל לינוק מהם אלא זרזיף דק של חיוניות, וגם זה לפעמים לא. ההקשבה מרפה את הכיווץ, מאפשרת לנקבים הללו להיפתח לאט מחדש, מאפשרת לאיכות הדינמית לשטוף פנימה והחוצה ולמלא מחדש בחיוניות ורעננות, בריאות ורפואה. אפשר ממש להרגיש את זה.

אפשר ממש להרגיש את זה. ישנה מציאות רוחשת רוטטת כל הזמן מתחת לפני השטח, זרם כביר של איכות דינמית שבא מן הלא נודע ופועל כברכה על החיים. זהו שטף הלא נודע. כשמרפים אפשר ממש להרגיש את פעולתו המבריאה על הנפש. אפשר להרגיש איך הלא נודע והבריאות קשורים זה לזה, איך החידוש והחיוניות הם היבטים של אותה מגמה.

ההקשבה היא סוג של הרפיה, הרפיה דרוכה. הישענות נוכחת. היא שונה ממגמת השליטה המאכלסת את העולם בדרמות ועשיות ופתרונות. זו הרפיה גופנית וזו גם הרפיה מן האחיזה הפסיכולוגית. בעיקר הרפיה מן הצורך להתמקם חברתית, לקבל אישור, לבנות מחנות, לייצר פתרונות של הישרדות, לעשות מקום בכוח השליטה, על ידי הפיכת העצמי למבנה, לדעה, לתנאי. זה הדבר הקסום שבהקשבה. הגילוי שיש כבר מקום לאדם. שלא צריך לעשות שום דבר כדי שיהיה מקום. שעצם ההקשבה פותחת את הנקבים ומאפשרת לצוף החיים להזין ולהביא עמו את האישור העקרוני והלא מותנה. אין צורך לרדוף אחריו.

וכמובן, מתוך השקט הזה, גם בלי לעשות דבר, בלי לייצר פתרונות, מתחילים בכל זאת לעלות דברים. כל הזמן המציאות רוחשת, רוצה לדבר, וכשמפסיקים לעשות במובן החיצוני מתחילים לנוע דברים במובן הפנימי. כל מה שעולה הוא נכון. כל מה שעולה הוא מה שצריך לעלות. גם אם מדובר בשעמום, בהתנגדות, בתסכול, בפחד. הכל רלוונטי ולא נמצא כאן סתם. הכל הוא חלק מן המציאות. והכל רוצה להגיד דבר מה. במקום הזה אפשר להרגיש הכל. את כל קשת הגוונים של היש. התפנה מקום לכל ילדי הנפש. לתת למציאות להרגיש נוח בקרבנו, לאפשר לה להתפשט למלוא רוחב התגשמותה. לא להתנות, להצר אותה אל תוך מסלולים ידועים מראש. אם נראה המקום מוכר וסגור, הרי זה משום שאנחנו כבר יודעים יותר מדי, לא בגלל שזה מה שהיא הממשות. מה שעולה הוא מה שצריך לעלות. כל דבר במקומו.

כל מה שעולה הוא נכון, וכל מה שקורה קורה. ובמקום להגיב מתוך הדפוסים, ובמקום להתנגד לדפוסים אפשר להשהות. כשמשהים הדבר מקבל איכות חדשה. שוב אינו מצווה ומשעבד את הנפש, אדרבא הוא הופך לברכה, חומר גלם במהלך חירותה.

והנה, את הדבר החי הזה שקורה כאן ועכשיו אפשר להביא לקבוצה. במקום לתת לדפוס לשלוט ולנסות לדאוג ולארגן דברים, אפשר פשוט להביא מתנה לקבוצה, את הנוכחות הערנית הזו, פרי ההשהיה. זו מתנה שכמידת החיות שלה מברכת גם אחרים. היא תדביק אחרים בחיותה ותפנה גם להם מקום להביא את ברכתם.

אמנם לפעמים זה דורש סוג של אומץ. להסכים להביא משהו שאינו פתרון ולא הגנה ולא מבנה, אלא להביא את הלא נודע, את המתהווה, את הלא-וודאי, את השאלה.

זה גם מקום של אחריות. כשאדם מביא את מה שהוא מביא לקבוצה הוא לא מביא את זה כדי להרשים, כדי להשתמש באחרים, כדי ליצור מחנות, כדי לקשור אנשים אליו, כדי לקבל מהם אישור וכן הלאה. זה לא חלק מן המהלך המארגן המנסה לפתור את המציאות. לא, הוא מביא את כחומר גלם לתהליך שהא שותף לו אבל לא אדון שלו. הוא מביא את זה כחלק מן החקירה. הוא מביא את מה שעולה כמו ילד שמוצא דבר מה חדש והוא אומר "היי תראו מה מצאתי!" וכשהוא מביא את זה כך הוא גם משחרר דבר מה המשחרר גם את האחרים. הוא אינו דואג, הוא סומך על אותה חוכמה, איכות דינמית, שתדע מה לעשות עם המציאה הזו. אחריותו הייתה לתת, לא לדאוג.

השחרור הזה אפשרי כחלק מתחושת האחריות שלו. הוא אינו מאשים אחרים הוא מבין שהוא כאן, שיש דבר כזה להיות הוא שאינו רק דעה, שאינו רק תגובה לאחר, שהוא בפני עצמו, שזו אחריותו שלו. חירותו שלו.

ואף על פי שאנחנו יכולים להיות אנשים רבים בקבוצה כל מה שקורה מדבר אל כל אחד באופן אישי ויש לו מסר אישי לכל אחד. כשכל אחד שומר על אחריותו, את זה הוא מבין. שהוא לא רק דמות בסיפור של מישהו אחר, אלא שמה שקורה, קורה קודם כל לו. זה הוא כאן, והוא כאן באופן לא מקרי. והוא יכול לפיכך לפרש את הממשות שמגיעה אליו באופן פרשני-ערני-אישי. הוא יכול לפענח מדוע זה הגיע אליו דווקא עכשיו ובצורה זו. מהלך זה של פרשנות אינו בהכרח מהלך ניתוחי רציונלי, קריאה בסימנים. לא, זהו מהלך הקשבתי. זה חלק מאותה דריכות שיש בהקשבה. יכולת להרגיש. וכל מה שנדרש כדי להבינה הוא להסכים להיות נוכח. להסכים להיות כתובת. להסכים לאחריות. להסכים להיות כתובת זה הפוך מן המצב שבו קוראים למישהו והוא מסתכל לצדדיו כדי לראות למי מופנית הקריאה. טמבל, זה אליך שקראו. אתה הכתובת של המציאות. גם זה חלק מן המקום של האחריות האישית.

במקום הזה מתברר שכל אחד מחברי הקבוצה הוא חלק מריבוי הפנים של האדם עצמו. הם, האחרים, אינם באמת "הזרים". הם חלק מן העולם שלו עצמו. צדדים שונים של הווייתו, בשר מבשרו.

וזה לא שהוא לא רואה את המגבלות של האדם האחר. הוא רואה. אבל הוא מבין שהמגבלות של האדם האחר הן גם המגבלה שלו המכניסה את האחר לתוך תבנית בלי להכיר בתפקיד החיוני שיש לאחר זה עבורו. הוא חושב שהאחר סתום, מרובע, נעול בדפוס, והוא מדמה שהוא כבר מכיר אותו. מתוך כך הוא גם מתחיל להגיב אליו ונכנס עמו למלכודת של השטחה הדדית, בלי להשאיר חלל למשהו אחר. הוא אינו מכיר בכך שישנו דבר שנמצא תמיד מעבר למגבלה, ושזה כל העניין כאן. שהאדם האחר הזה מחובר גם, בהכרח וכל עוד הוא חי, למקור יוצר ומחדש. שהוא לא רק התבנית והמגבלה, אלא תמיד עוד משהו שנמצא מעבר לאדם. שאם שטח הפנים שלו נראה מוגבל הרי זה משום שלא הסכמנו לראות את המקום בו הוא מחובר אל הבלתי מוגבל. ויותר מכך שאלה אנחנו שהכנסנו אותו לתוך התבנית הזו ולא מאפשרים לו לצאת ממנה, שברגע שנשחרר דבר מה אצלנו הוא עצמו ישתחרר ויוכל לגלות לנו את פניו האחרות, את ייעודו במעגל הזה.

מתוך כך אנחנו לומדים לראות שהתבניתיות של האחר היא חלק מצורת התקשורת. מהצרות התקשורת. אנחנו הכנסנו אותו למקום הזה כחלק מן ההתמקמות החברתית שלנו. נוח היה לנו להשאיר אותו שם. ההסכמה שלנו לחזור לאופן הווייתי נוכחותי, משחררת גם את האחר. הוא לא רוצה להיות כבול במגבלותיו יותר משאנו רוצים זאת. אולי נראה שהוא מתעקש להישאר בהם, אבל זה משום שהוא חש את המרחב התקשורתי שלא מאפשר לו לוותר עליהן. דפוסיו הם תגובה לביקורתיות שלנו.

כשאנו רואים כך את האדם האחר, באופן לא מוגבל, אנחנו בעצם נותנים כבוד למקור שברא אותו. ונותנים כבוד לעצמנו שנמצאים במפגש עמו. הכבוד הזה משחרר את האחר מן התפקיד שאנו מטילים עליו להיות המאשר שלנו, מעין הבמה שעליה אנו רוצים לחקוק את דרמות חיינו.

הכבוד הזה משאיר את מרכז המעגל ריק ומאוורר. אנחנו מבינים שלא הכל נבנה בממדי אנוש. שלא הכל הוא התמקמות חברתית ודרמות אנושיות, והחזות וה"עצמי", אלא שישנו גם דבר מה המתרחש במישור המאונך. זה בעצם להשאיר מקום של כבוד ללא נראה, ללא נודע, להבין שאף שאיננו מבינים, ואיננו רואים, זה לא אומר שלא פועלת כאן חוכמה גדולה מאתנו, אם רק נפנה לה מקום, נשאיר את המרכז ריק, נסכים להקשיב כך בסקרנות ערנית.

* * * ב * * *

אבל האם האדם לא צריך לדאוג? האם אין זה ייעודו? האם הוא לא צריך לשנות, לתקן, לעצב, לבנות, לתכנן, לייצר פתרונות? הרי הוא שונה מן החיה שרק מקבלת את מה שיש, ומחוברת למה שיש. האם האדם לא צריך את הצריך?

הוא לא צריך, הוא יכול. ובאופן לגמרי ספציפי. אבל יש דברים שאין הוא שולט בהם. שכל מחשבה של שליטה לגביהם היא יותר סוג של אשליה של שליטה. משמע, סוג של עיוורון. יש דברים שהוא לא יכול לעצב ולבנות ולתכנן כל כמה שירצה בכך. יותר מכך, כל מה שהוא כן יכול לשלוט בו הוא תמיד רק מרכיב בתוך מציאות עקרונית של אי-שליטה. ואם יבין את זה יוכל להסיר דאגה מלבו.

החיים הם הדבר שקורה כשאנו עסוקים בלתכנן אותם. החיים הם הטעויות, ההפרעות, ההפתעות שסותרים את תכנוננו, כל מה שקורה לנו בשעה שאנו עסוקים בלתכנן את החיים האמיתיים, כל מה שמחוץ לתכנון, מחוץ לתמונה היפה. להבין את זה, זה להבין את תפקידה של התנועה בחיינו.

איננו יכולים לשנות את המציאות הכולית שלנו בעזרת דפוסי העבר יותר משאנו יכולים להרים את עצמנו בשערות ראשנו. כל הפתרונות שאנו מייצרים נובעים מדפוסי מחשבה ישנים. ובעצם עשייתם והפעלתם באופן עיוור אנחנו משריינים ומשכפלים דפוסים אלה. מעשיו של האדם הם הוא עצמו. בגלל זה כל כך הרבה פעמים אנחנו מסתובבים במעגלים. רוצים שלום וממשיכים לייצר מלחמות, רוצים למגר את האלימות וממשיכים לייצר אותה, מבקשים לחסל את העוני ומגדילים את הפערים. זה כך כי אנחנו מייצרים פתרונות מתוך אותן התניות שהיו גם המקור למלחמות, לאלימות ולעוני. למעשה ההתניות הללו הן באופן הכי ממשי המלחמה, האלימות, העוני. כשאנחנו משתמשים בהתניות אלה כדי לייצר פתרונות, אנחנו רק שוקעים בהם יותר. וככל שאנחנו מנסים לעשות דברים באופן יותר משמעותי, יותר עם כוונה, אבל עדיין מתוך ההתניות הללו, כך אנחנו חוזרים בדיוק על אותן תבניות. הכל חוזר על עצמו ככל שאנחנו משתדלים יותר. אין לזה פתרון.

כך שיש ברכה בהבנה שאנחנו לא יכולים לפתור. שכל פתרון שנייצר רק יוסיף לבעיה. שהפתרון הוא לא בידנו, ולכן תפקידנו צריך להסתכם ביצירת התנאים שיאפשרו לפתרון לבוא ממקור אחר. וזה אם כן מה שקורה בקבוצה דיאלוגית – במקום לנסות לייצר פתרונות מתוך דפוסים ישנים, אנחנו פשוט מקשיבים לדפוסים, משהים, נשארים ערניים, ואז קורה הקסם הזה שבו התבנית עצמה, מתוך אותה הרפיה, מתחילה לעבור טרנספורמציה. מי שמבריא את התבנית זו אותה חוכמה יוצרת, איכות דינמית, דבר מה שבא מן הלא נודע.

האדם מרפה מן הצורך ליצור פתרונות אבל מצד שני הוא לא שוקע אל תוך אפטיות. שפעמים רבות היא דיכוי של הדיכוי, שליטה בשליטה, התנגדות להתנגדות, עצירה של העצירה. הדיאלוג הוא תנועה, וכוחו בתנועתו ובממשותו. בעצם זה שנמצאים שני אנשים יחדיו ונמצאים בזיקה זה לזה, גם בלי שיגידו שום דבר, כבר מתחיל להתרחש דבר מה. התנועה הזו שמתרחשת יכולה להיות כפויה בתוך דפוס, ואפשר שתהיה בעלת איכות יוצרת, מרפאת. כך שלהרפות מן הצורך לייצר פתרונות, אינו להימנע מלהשיב למציאות.

התשובה, בשונה מן הפתרון אינה אוחזת בתוצאה. היא הקשבה לדיבור ונכונות להשתתף עמו. התשובה אינה אוחזת בתוצאה, היא אינה מייצרת מודל ומתעקשת להגשים אותו. היא גם לא מגיבה באופן עיוור למציאות, אבל היא מסכימה להיות נוכחת, להשיב, ועצם ההסכמה היא ערנות בתנועה. התשובה היא נכונות להיות חלק מן הפתרון רגע אחר רגע ולא רק מי שמארגן אותו ונותן לו לפעול באופן מכאני ובלעדיו. אין זה פתרון של אחת ולתמיד אלא הנכונות להיות הפתרון, להשתנות עמו המצב, להיות בתנועה ולהיות ערני בתוך התנועה.

אנחנו לא יכולים לפתור אבל אנחנו יכולים להציע את עצמנו. זה הכי הרבה שאנחנו יכולים לעשות – להשיב. אנחנו לא יכולים לפתור את הבעיות של האחר, לא יכולים לנסות לעצב את האחר על פי הטוב שאנו חוזים ברוחנו, לא יכולים להוביל אותו החוצה מחוץ למלכוד של עצמו, וככל שנתאמץ יותר לפתור בשבילו, ולאחוז בתוצאה שאנו רואים בעיני רוחנו, כך נעזור לו פחות. אבל אנחנו יכולים להציע את עזרתנו, אנחנו יכולים לתת בלי לאחוז, להביא את עצמנו בלי לדרוש תוצאה, להיות נוכחים בלי להתנות מחדש.

אין מקום בדאגה. אני לא אומר שאין מקום לדאגה, לכל דבר יש מקום, אבל אין מקום בדאגה. ואם אני אומר שלא צריך את הצריך הרי זו לא הוראה חדשה אלא הזמנה לראות. ומה שאני ראיתי הוא שהמציאות הרוחשת מתחת יש לה כבר מגמה של ברכה, היא כבר מכילה את הטוב ופועלת לרפא. ובמידה שאדם יכול לרפא ולתקן הרי זה משום שהוא מסכים להתחבר למגמה זו ולהניח ל"פתרונות" שהוא מייצר מתוך דאגה. פתרונות שלאורך זמן רק יצטרפו למורשת הפחד והדאגה.

לכל היותר אנחנו יכולים לייצר את התנאים שיאפשרו לנו להשתנות בתוכם. אם רוצים אפשר לראות בזה סוג של פתרון – למשל לייצר קבוצה דיאלוגית. אבל באמת אין כאן פתרון אלא רק יצירת התנאים שיעזרו לכל אחד ואחד למצוא את תשובתו. אני חושב שזה כוחו של האדם – הוא יכול לייצר את התנאים, לעצב סביבה, אבל עדיין נדרש לחיות, ואת זה יכול האדם לעשות רק ממקום של הסכמה, לא ממקום של שליטה.

אנחנו יכולים אם כן, לבקש עזרה.

מה היא בקשת עזרה? זה המעשה הזה המשנה מגמה. במקום לשלוט, לעשות, לעצב, למלא את העולם בדרמות ופתרונות, אנחנו מזמינים עזרה. מבינים שאין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות כדי שנשנה את עצמנו, נגאל את עצמנו, נביא את עצמנו למקומות חדשים. אבל שבזה כוחנו – ביכולתנו לבקש עזרה. זה מקום של צניעות, מוכנות לא לדעת, שהיא בו זמנית גם יכולת. יכולת לקבל. וכל כמה שזה יכול להישמע כדברים סותרים. היכולת לאהוב והיכולת לקבל דבר אחד הם.

ועל דרך הסיכום אלה נקודות לתשומת לב בזמן דיאלוג:

* הקשבה
* סקרנות ערנית
* פתיחות לא פרוצה להוויה
* השהייה
* כל מה שעולה נכון
* הכל במקומו – אנחנו כבר כאן
* לא לאחזו בתוצאות
* רב פניות
* מרכז המעגל נשאר ריק
* כבוד לבלתי נראה
* תשובה במקום פתרון
* לבקש עזרה
* להסכים לקבל

אלה לא הנחיות איך להיות, לא ציוויים והוראות חדשות, אלא בעצמן עוד נושא לדיאלוג. לא התניות שרק כך אפשר להיות, אלא ברכה שאני מביא, תשובה שאינה אוחזת בתוצאה, מתנה שלי. ועוד דבר בעניין היכולת לקבל: כי זו אי היכולת לקבל שתהפוך את ההנחיות הללו לסוג של ציווי ו"צריך" חדש שעל פיו האדם מנסה להתיישר תוך שהוא מוחק את עצמו. היכולת לקבל היא גם המקום של האחריות שבה אדם אינו מוותר על חירותו לטובת פתרון מכאני פורמאלי, אלא מסכים להמשיך להיות נוכח – מסכים להיות כתובת, אמיץ בהתעקשותו על חירותו, מוכן לפגוש שכן הוא יודע שהמפתח אצלו

הדפסה

שיתוף