מיומנה של הלן קלר

קטעים מרגשים מתוך יומנה של הלן קלר בהם היא מתארת הקשר המיוחד שלה למורתה האהובה אן מנספילד סוליבן, ואת המהפך שהיא הצליחה לחולל בחייה. בהמשך קטעים ממכתביה של המורה בהם קצת ממשנתה החינוכית ומאהבתה הגדולה להלן. הספר יצא לאור בהוצאת עם עובד, ת"א, תשי"ב.

הלן קלר, קורות חיי

הגדול בימי חיי, כזכור לי, הוא היום בו הגיעה אלי מורתי, אן מנספילד סוליבן. אני מלאה השתוממות בזכרי את הניגוד העצום שבין שתי הנפשות אשר נקשרו זו בזו ביום ההוא. זה היה ה-3 במארס 1887, 3 חודשים לפני מלאות לי שבע שנים.

בצהרי אותו יום עתיר מאורעות עמדתי באכסדרה, נאלמת, אחוזת ציפייה. ניחשתי בעמום מתוך רמזיה של אמי ומתוך התכונה הרבה אשר בבית, כי דבר שאינו מצוי עתיד ליפול, על כן יצאתי ואחכה על המדרגות. קרני שמש אחר הצהריים חדרו לסבך המימוזה, שכיסה את האכסדרה, ונפלו על פני הנשואות. אצבעותי נחו, כמעט בלי משים, על העלים והציצים המוכרים לי שעלו זה עתה לקדם בברכת שלום את פני האביב הדרומי הערב. לא ידעתי אז מה פלא ומה פתיעה צופן העתיד למעני. כעס ומרירות העיקו עלי שבועות רצופים ואחרי מאבק מר זה בא כוסף עמוק.

ההיית מימיך בים, בערפל כבד, עת תדמה כאילו אופפת אותך חשרת אפילה צחורה, דחוסה כדי מישוש יד, והאוניה הגדולה מגששת דרכה לחוף, בעזרת המטוטלת ואנך המים, ואתה מחכה בלב נפעם לאשר יבוא? כאותה אוניה משולה הייתי בטרם החילותי בתלמודי, אלא שחסרה  הייתי מצפן או אנך מים ולא ידעתי איך אמוד את המרחק אשר ביני ובין החוף. "אור! הבו לי אור!" זו היתה קריאת האלם של נפשי, ואור האהבה זרח עלי בעצם השעה ההיא.

הרגשתי בצעדים קרבים. הושטתי יד לפנים בחשבי כי אמי היא המתקרבת. מישהו אחז בה, והנה הורמתי ויגפפוני זרועותיה של זו שבאה לגלות לפני את הכל, ויתר על כל- לאהוב אותי. (עמ' 24-25)

... ככה למדתי מפי החיים עצמם. תחילה לא הייתי אלא כעין קומץ של אפשרויות. מורתי היא שחשפה ופיתחה אותן. משבאה אלי, החל הכל סביבי נושם אהבה ומתמלא משמעות. מאז לא החמיצה כל הזדמנות לגלות לפני את היופי שבכל, אף לא חדלה, בדרך מחשבה, מעשה ומופת, להנעים את חיי ולהועילם.

כשרונה של מורתי, חביבותה הרבה וחכמת ליבה, הם אשר פיארו כל כך את שנות לימודי הראשונות. דבריה ערבו לי תמיד ונתקבלו על דעתי, משום שידעה להקנות לי ידיעות בעיתן. היא הבינה כי נפש הילד היא כנחל רדוד השוטף- מרצד בעליצות על פני ערוץ האבנים של חינוכו ומשקף בתוכו כאן פרח, שם שיח, אי שם הרחק ענן צמיר, והיא ניסתה להורות דרך לרוחי, בדעתה כי כנחל כן גם הנפש מן הראוי שיפרנסוה פלגי ההרים ומעינות סתר עד שתתרחב ותהיה לנהר עמוק, העשוי לשקף בחלקת מימיו השוקטים גבעות סמרמרות, את צליליהם הבהירים של העצים ואת השמים הכחולים, ממש כשקפו פרח חמודות.

כל מורה מסוגל להביא את הילד לחדר הכיתה, אך לא כל מורה מושג להביאו לידי לימוד. הילד לא ילמד בשמחה כל עוד לא ירגיש כי חופשי הוא לנפשו, בין אם הוא עסוק ובין אם הוא בטל. עליו לחוש הן את שכרון ההצלחה  והן את דכאון האכזבה, בטרם יקבל עליו מרצונו את התפקידים הזרים לטעמו ויחליט לרוץ ארחו לבלי חת בשגרתם המשמימה של ספרי הלימוד.

מורתי קרובה כל כך  אלי שכמעט איני יכולה לראות את עצמי שלא במחיצתה. באיזו מידה שמחת היופי שלי טבועה בי מלידה ובאיזו מידה יציר השפעתה היא, לא אדע לעולם.

אני מרגישה כי אין להפריד את ישותה מישותי וכי עקבות חיי כרוכים בעקבותיה. כל הטוב שבי לה הוא- ואין בי כשרון, שאיפה או שמחה שלא נתעוררו בכוח מגע אהבתה. (עמ' 40-41)

ממכתבי המורה, אן מנספילד סוליבן:

8 במאי 1887

...אני מתחילה לכפור בכל שיטות החינוך המיוחדות. נדמה לי שיסודן ההנחה כי כל ילד הוא מן גולם שיש ללמדו לחשוב. נהפוך הוא, אם יניחוהו לנפשו, ייטיב גם ירבה לחשוב, ואם גם ימעט להתגנדר. הניחו לו לשוטט כאות נפשו, למשש עצמים מוחשים ולצרף בכוח עצמו את רשמיו, תחת להושיבו בבית לשולחן עגול ולהעמיד עליו מורה המציעה במתק קולה שיבנה חומת אבנים מקוביות העץ שלו, שיעשה קשת- ענן מסרטים של נייר צבעוני... לימוד כגון זה ממלא את המוח סימוכי מושגים מלאכותיים, שיש לפטור את הילד מהם כדי שיוכל להגות בעצמו מחשבות מתוך חוויות ממשיות

...רואה אני שהלן עושה יותר חיל בלימודיה. מובטחני כי המורה המוציא זמנו לכרות מנפש הילד מה שזרע בו, כדי להיוכח, לקורת רוחו, כי דבריו היכו שורש, נמצא מוציא זמן רב לבטלה. מוטב, לדעתי, להניח שהילד יעשה את שלו, ושהזרע שזרעת ישא פרי בזמנו. על כל פנים יש בכך משום הגינות כלפי הילד, ואתה נמצא נפטר מטורח יתר. (עמ' 185- 187)

22 במאי 1887

עבודתי מעסיקה את מוחי ומעניינת אותי יותר ויותר מיום ליום. הלן היא ילדת פלא. כל כך חיונית ולהוטה ללמוד... זכות בלתי שכיחה היא לעקוב אחר לידתה, גידולה וראשוני נפתוליה הרפים של נפש חיה. זכות זו שלי היא, ויתר על כן, הוטל עלי לרומם ולהדריך שכל חריף זה.

אילו הייתי כשרה יותר לתפקיד הגדול! מיום ליום אני מרגישה יותר ויותר כמה איני ראויה לכך. מוחי מלא רעיונות, אולם אין בכוחי לצור להם צורת מעשה... כמה אני משתוקקת לערכם ולסדרם! הו, אילו עוזר היה לי! אני צריכה למורה, ממש כהלן. יודעת אני כי חינוכה של ילדה זו יהיה ראש מאורעות חיי, אם יעמוד לי כוח שכלי ואורך רוחי להביא את מלאכתי לידי גמר. (188-189)

26 בספטמבר, 1888

בלמדי אותה את השימוש בלשון, איני מזקיקה עצמי לשום תיאוריה או שיטה מיוחדת. אני מתבוננת לתנודות רוחה ומשתדלת לנהוג על פי ההשערות העולות מתוך התבוננות זו... רובה של השנה עשינו במסעות ובסיורים במקומות שונים, ושיעוריה הותאמו למראות שקלטה ולנסיונות שנתנסתה בהם. עודנה להוטה ללמוד כאשר היתה. לעולם אין צורך להמריצה ללמוד. להיפך, לעיתים קרובות עלי לדבר על ליבה שתפסיק תרגיל או חיבור.

כיוון שלא הייתי כפותה לשום שיטת הוראה מיוחדת, השתדלתי להעשיר את ידיעותיה הכלליות, להרחיב את היכרותה עם תופעות סביבתה ולהביאה לידי יחסים קלים וטבעיים עם בני אדם.  (עמ' 208)

הדפסה

שיתוף