מערכת חינוך אמונית - דמוקרטית

כבר בימי החכמים הובן הצורך בדרישת הכללים, העקרונות, ההזדהות הפנימית וההבנה שרק מתוך כך יתיישבו הפרטים על לב ההוגה. מסתבר שהיחס אל הפרטים המנותקים מהיבט פנימי, רוחני, עמוק נוחל כשלון בלא קשר לעוצמת האמת הקורנת מתוך הפרטים הרבים. במאמר זה מנתח הרב פירון את מעלותיו של בית הספר האמוני – דמוקרטי, ומניח את עקרונות היסוד של שיטה זו, אותם הוא שואב מהמקורות.

מערכת חינוך אמונית – דמוקרטית

הרב שי פירון

לבית הספר במתכונתו הנוכחית, קמו מתנגדים מראשית הקמתו. אנשי רוח כמו טולסטוי, דיואי, קורצ'אק, ראסל, ניל ואחרים, ראו בו אסון. משימתו הראשונה של בית הספר כחלק מהמהפכה התעשייתית היה ל"ייצר אדם רובוט". אישיות המסוגלת לבצע בנאמנות, במסירות ובהתמדה משימות. קשה למצוא את ההבחנה בין מטרות אלה לבין אילוף.

דווקא בעולם הפוסט תעשייתי, יש צורך באדם אחר: יוזם, משוחרר, חופשי ובעיקר – חושב. בשל כך מתאפיינת תקופתנו בשורה של מאבקים למען זכויות האדם. גם בתי הספר השתנו. הקרקע פוריה לעיצוב תכנים דמוקרטיים בבתי הספר.

הדברים באים לידי ביטוי בולט בדבריו של דיואי(1):

"חברה דמוקרטית מעודדת חוסר קונונציונליות, נון קונפורמיזם ושונות... בדחייתה את עקרון השליטה החיצונית, היא חייבת להציע תחליף על בסיס חופשי ותחרותי. למצב זה ניתן להגיע באמצעות חינוך דמוקרטי. חינוך כזה מטפח עניין אישי ביחסים חברתיים ומסייע לפרטים לפתח דרכי פעולה המבטיחות שינויים חברתיים בלי לגרום לפריעת הסדרים... איני חושב שמצוי שבפילוסופיה של החינוך הפרוגרסיבי דבר נכון יותר מן הדגש שהיא שמה בחשיבות השתתפותו של התלמיד ביצירת התכליות המנחות את פעילויותיו בתהליך הלמידה, כשם שאין בחינוך המסורתי פגם גדול יותר מכישלונו להבטיח את השתתפותו הפעילה של התלמיד בעיצוב תכליות אלה."

למיטב הבנתי ניתן למצוא מספר מקבילות בעולמנו הרוחני. בנוהג שבעולם נראה בית הספר היהודי כמוסד המתנכר לחופש יצירה, מחשבה ופעולה. זאת, בשל העובדה שעל פי תפיסתנו עולם המצוות מחייב מסגרתיות נוקשה, מחייבת ובלתי מתפשרת. מעניין שבמפגשים עם מי שלא בחר בחיים של מחויבות לתורה ומצוות עולה הפליאה כיצד אני מסוגלים לחיות בעולם צר, כפוי ומסגרתי כל כך.

במבחר רב של מקורות מצטיירת תמונה שונה. ראשית, עצם התהוותה של המחלוקת מלמד על השאיפה לחופש יצירתי, לביקורתיות ולחתירה לאמת. כפיה היא מושג המאבן את היצירה, המדכא את הרגש ומתנגד לחשיבה יצירתית. בתוך עולם המחלוקת נקבע שיחיד ורבים הלכה כרבים (2), ואין משגיחין בבת קול.

גם הקביעה ש"שבעים פנים לתורה" מביאה לידי ביטוי את החיוניות שביצירה האנושית. מכאן, נובעת ההנחה הכל כך פשוטה והכל כך חדשנית של מרן הראי"ה:

"יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם ע"י צביון אחד בדעות ותכונות וא"כ כשרואים ת"ח חוקרים בחכמה ודעת תורה וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום.(3)"

זאת ועוד. לדעת הראי"ה שאיפת החופש היא היא הבסיס למעוף הרוחני של האדם:

"כל רצון חופשי סופו לטוב, וכל הכרח סופו לרע, עד שיחזירנו הרצון לטוב. בכל מצוי כיוון שיש בו צד הגבלה – יש בו צד הכרח וזהו הצד הרע שבו. השתלמותו תלויה בחופשיותו, בצאתו מכבלי ההכרח לחירות.(4)"

השאיפה לחופש היא היא השאיפה לשלמות. אין החופש משחרר את האדם מכבלי המסגרת אלא מכבלי ההכרח. הוא הופך את החיים לחיים של תוכן. למפגש עם עולם ערכי בו הכל מצטרף לחוויה מוחשית של יצירה והתפתחות.

בדורנו אנו נפגשים בלבטים רוחניים רבים המלווים את תלמידנו. מערכת חינוכית ענפה עוסקת בחינוך לערכים מרכזיים: שיעורים, הרצאות, סמינרים, ועוד. דומה שהעיקרון המרכזי בחיינו לא בא לידי ביטוי הולם. אני מתכוון להעמקת המימד הבחירי בחיי האדם.
מערכות ומסגרת בנויות פעמים רבות על "שני צדדים". הורה-ילד, מורה/רב – תלמיד, חייל-פקוד, מעביד,עובד ועוד. בכל פעם שהסמכות היא כפויה, מוכרחת, מונחתת – הרי שמעיין היצירה ההדדי, מעיין הבניה וההאזנה יבש. העמקת ההזדהות ההדדית, שהרי "מכל מלמדי... ומתלמידי", תפיל את תחושת האיום ותגביר את ההאזנה וההקשבה ההדדית. מערכת החינוך הקיימת לא משקיעה די ברכישת מערכת היררכית הנובעת מהערכת התלמיד את המורה. התלמיד מרגיש כמי שהמערכת שואבת אותו אל תוכה. הוא לא בוחר אלא נבחר. כך, הוא מפתח רגשות של חשדנות ולעיתים אף עוינות וחוסר אמון כלפי המערכת. אל לנו לנהוג בדרכים אלה. הצבתה של הבחירה כמוטיב מרכזי בחוויה הרוחנית והחינוכית – קיומית והכרחית. עלינו להגיע להגדרת המסגרות מתוך הזדהות עם התכנים. כללו של בעל ספר החינוך "אחרי המעשים נמשכים הלבבות (5)". לא מוכיח את עצמו אלא בראשית שנות הילדות (וגם אז, צ"ע). המרד, בו אנו נפגשים פעמים רבות, אינו אלא בבחינת "מלחמת העצמאית" המעידה על טבע בריא הרוצה לבחור בעצמו. עלינו להחזיר את הבחירה החופשית אל מקומה החשוב ובכך, להמעיט מערכו של המרד!

הבחירה אינה אפשרית הניתנת לאדם אלא היא היא הגדרת האדם. לשם כך יצרו אותו. יש סיכון בבחירה החופשית, אבל "זה כל האדם"!
כך באים הדברים לידי ביטוי בדבריו של רבי מאיר שמחה מדוינסק:

"הצלם האלוקי היא הבחירה החופשית בלי טבע מכריח, רק מרצון ושכל חופשי. והנה ידיעתו יתברך אינה מכרעת הבחירה... רק זאת אנו יודעים, של הבחירה החופשית הוא מצמצום האלוהות, שהם יתברך מניח מקום לברואיו לעשות כפי מה שיבחרו, ושלל ממפעליהם הגזירה וההחלטה בפרטיות. ולכן אמר "נעשה אדם בצלמנו", פירוש שהתורה מדברת בלשון בני אדם, שאמר נניח מקום לבחירת האדם שלא יהא מוכרח במפעליו ומחויב במחשבותיו, ויהיה בחירי חופשי לעשות טוב או רע כאשר יחפוץ נפשו, ויוכל לעשות דברים נגד מזגי טבעו ונגד הישר בעיני ה' (6)".

אי אפשר להגיע למגמת העולם ללא האדרתה של הבחירה. אולם, בחירה זו מלווה באחריות. אחריות לתוצאות המעשה ולהשלכותיו. עקרון הבחירה, מוביל על פי אחת מהפרשנויות לשינוי ביחס שבין האדם לבין מערכת המצוות. נאמר (7): "מצוות בטילות לעתיד לבוא".

הרב קוק ביאר משמעות ביטול המצוות כך (8):

"קודם שיבוא העולם החדש, שיהיה לו מגע באותו האור העליון, שיהיה שייך לומר בו פנים של מצוות בטילות לעתיד לבוא, יתגלו המצוות בהוד סגולתם, בכל הודם ונעמם הפנימי, בתפארת החיים הממשיים שבהם, וכל העולם כולו ישתומם למראה גדלם ויפעת כבודם, וכל ישראל יתדבקו באהבתם בכל לב בעצמיות הטבע האלוהי שבהם..."

המצוות, בשיאן, מתוך התחברות של אמת אל תכנן, בטילות. לא מעשה המצווה בטל, אלא הציווי, ההכרח.

לפעמים, החשיבה המסגרתית עלולה להיות מחשבת כפירה (9). כך מבאר הרב קוק:

"יש כפירה שהיא כהודאה והודאה שהיא ככפירה. כיצד? מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כל כך משונות עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה. וכפירה שהיא כהודאה כיצד? כופר אדם בתורה מן השמיים אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמיים אשר במוחות המלאים מחשבים הבל ותוהו, והוא אומר התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה, ומתחיל למצוא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החכמה שלו. אף על פי שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מכל מקום כפירה זו כהודאה חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן. ודור תהפוכות כזה הוא נדרש למעליותא. ותורה מן השמיים משל הוא על כל כללי ופרטי אמונות. ביחס של מאמר מבטאי שלהן אל תמציתם הפנימי שהוא עיקר המבוקש באמונה".

הכופר מבין שהתורה נובעת מאיתנו. הכופר מבין את הפער שבין דתיות מסגרתית, חיצונית לבין אמונה פנימית. הכופר מבין את החיוניות של הטבעיות. דומה שחשיבה נוראית זו, מחשבת הכפירה, היא זו העלולה להוביל ליצירה רוחנית של אמת. מכאן, שיש להקפיד על הבחירה כחלק מההתחברות אל התוכן. קידום המסגרת עלול להוביל לכפירה.

גם הקמת בית הספר הראשון על ידי ר' יהושע בן גמלא, נועדה בראש ובראשונה כדי להעמיק ידע ולמלא את החסר בחובותיו של האב. מלכתחילה, היה ראוי שכל אב ילמד את בנו. הנחה זו, מביאה לידי ביטוי את השונות והייחודיות. פרטניות זו מביאה לידי ביטוי את עיצוב האישיות של כל יחד ויחיד.

בית הספר האמוני דמוקרטי יביא לידי ביטוי את האחריות, את הבחירה, את השאיפה לפשר ולעומק של חיים. מתוך כך יווצר חיבור בריא והגברת הצמאון לדעה את ה': "אין צער בעולם שידמה לצער השקיקה אל הטוב המוחלט, אל הצמאון הנורא (10)"

תלמידים המשתוקקים לדעה את ה', הבוחרים מתוך נאמנות ומתוך חיבור אל לוז החיים, מתוך אהבת האמת וקדושת הכל.

העקרונות הללו מציבים בפנינו את היכולת להתמודד עם השאלה שמאחורי השאלה. מערכות החינוך לסוגיהן עוסקות בחינוך ל..., חינוך לצניעות, חינוך לתפילה, חינוך לאמונה ועוד ועוד. מעט זמן מוקדש לעיסוק בהגברת ההזדהות, ההשתוקקות, האהבה והקשר הפנימי עם הדברים. כמה זמן מוקדש למסגרת, כמה זמן מוקדש לדרישות המסגרת, ועוד.

מלשונם של חכמים מסתבר שכבר בימיהם הובן הצורך בדרישת הכללים, העקרונות, ההזדהות הפנימית ורק מתוך כך יתיישבו הפרטים על לב ההוגה. מסתבר שהיחס אל הפרטים המנותקים מהיבט פנימי, רוחני, עמוק נוחל כשלון בלא קשר לעוצמת האמת הקורנת מתוך הפרטים הרבים. לפיכך, בדרכי הלימוד הוקדמה ההפנמה לעיסוק בפרטי מצוות.

מקורם של הדברים במשנת ברכות המדגישה "למה קדמה פרשת שמע לפרשת והיה אם שמע? אלא שיקבל עליו עול מלכות שמיים תחילה ואח"כ יקבל עליו עול מצוות (11)". עול מצוות יבוא רק מתוך עול מלכות שמיים. מתוך הזדהות עמוקה עם הערכים האמוניים.

קביעות אלה מובילות למספר מסקנות בדבר עקרונות היסוד של בית הספר האמוני – דמוקרטי:

א. בחירת מורה הדרך – "עשה לך רב" האדם עושה לו רב. לא הרב עושה לו תלמיד. אולם, לאחר בחירת הרב, מתחייב הבוחר בשורה של הלכות הנוגעות לכבוד רבו. הבחירה גוררת בעקבותיה מחוייבות גדולה. רק כך, מתוך בחירת הלומד, ניתנת האפשרות לחיבור אמיתי ועמוק בין רב לתלמיד.

ב. בחירת מקום הלימוד – "אמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה במקום שליבו חפץ שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו" (12) – מקום הלימוד אינו כפוי אלא בחירי. רק כך ניתן לעורר את חפץ הלימוד. "מקום הלימוד" כולל את המראה החיצוני של המקום (שהרי כבר מצינו שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם(13)), האווירה הסובבת, איכות האויר ועוד.

ג. בחירת הטקסט הנלמד – "כי אם בתורת ה' חפצו" – פירש רבי ואמר: "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ (14)" – על הלומד להתחבר אל הטקסט הנלמד. רק כך תהפוך התורה להיות "תורתו" – התורה שלו.

ד. פתיחות ולימוד מאנשים שונים – "והיה כעץ שתול על פלגי מים(15)". אמרי דביה ר' ינאי כעץ שתול ולא כעץ נטוע. כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם (רש"י – שתול: נעקר מכאן וחזר ונשתל במקום אחר. נטוע: מעיקרו ולא זז משם לעולם. כלומר, כעץ שתול יעשה תלמיד את עצמו לילד ללמוד מכל אדם ולא כעץ נטוע להשתקע לפני רב אחד)... אמר להו הני מילי סברא אבל גמרא מרב אחד עדיף (סברא – ללמוד חריפות וחידוד הלב לאחר שלמד ושגורה בפיו גירסת התלמוד).

ה. לימוד מתוך שמחה – "ולשחוק אמרתי מהולל – זה שחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים בעולם הבא. ושבחתי אני את השמחה – שמחה של מצווה, ולשמחה מה זה עשה – זו שמחה שאינה של מצווה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצווה, שנאמר (16): ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. אמר רב יהודה: וכך לדבר הלכה." ובפרוש רש"י, שם: "לדבר הלכה – צריך לפתוח במילי בדביחותא ברישא (17(". כך מתפרש גם מתוך עיון בדרכו החינוכית של רבה: "כהא דרבה מקמיה דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחו רבנן, לבסוף יתב באימתא ופתח בשמעתא(18)". כמה שהדברים נראים פשוטים ומובנים, נראה שרבים מטשטשים את ההבדל העצום שבין כובד ראש ורצינות לבין עצבות. יש לחדד את חיוניותה של השמחה כתנאי בלימוד. השמחה מבטאת את טבעיות הקשר שבין הלומד לתורה: "לאות על הטבעיות בכל דבר היא הנחת רוח הפנימי המורגש במצב והכשרון המתפתח כראוי... ע"כ כשם שהכשרון המעשי מתפתח על ידי השמחה ביחס שמחה של מצווה, כן הכשרון השכלי מתפתח ג"כ ע"י השמחה, ומתגלה כוח השכל יפה (19)".

ו. חוויית הלימוד – לא רק בשמחת הלימוד עסקינן אלא גם בהתפעלות ובהתרוממות הרוח הנגרמת עקב הלימוד. החוויה הנגרמת מן הלימוד מביאה לידי ביטוי את עוצמת הקשר של הלומד אל התוכן הנלמד. הלומד מנהל דו-שיח עמוק עם החומר הנלמד. הוא הופכו לרע של אמת: "כשאני יושב ללמוד הנני נמצא תיכף ומיד בחבורת חכמי המסורה. היחס ביננו הוא אישי. הרמב"ם מימיני, ר"ת משמאלי, רש"י יושב בראש ומפרש, ר"ת מקשה הרמב"ם פוסק, הראב"ד משיג. כולם הן בחדרי הקטן, יושבים סביב לשולחני... כשאני מיישב את דברי הרמב"ם או ר"ת הנני רואה את פניהם המאירות, המביעות נחת רוח. הנני מרגיש תמיד כאילו הרמב"ם ור"ת מעניקים לי נשיקות על מצחי ולוחצים את ידי. כאמור אין זה דמיון. זוהי חוויה עמוקה מאוד (20)". כך ניתן להסביר את קריאת התורה בציבור. יש במעמד הקריאה בציבור מעין מפגש מחודש עם האל. לכן סבר המהר"ם מרוטנבורג שיש לעמוד בשעת קריאת התורה. לימוד התורה הוא בישיבה אבל קריאת התורה בעמידה. זאת בשל חוויית המפגש*. זו משמעותם של דברי הכתוב: "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך (21)".

ז. לשאלת האתגר הלימודי והעמל – הלימוד צריך להפגיש את הלומד עם אתגרים חדשים המציבים גירוי אינטלקטואלי יצירתי המגרה את החשיבה ומפרה אותה. אין מטרת הלימוד לשעשוע או לרכישת ידע. לפיכך הקושי והעמל הוא חלק חיוני מאתגר הלמידה. "והאמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר – תכוינה, שנאמר (22): שפתותיו שושנים נטפות מור עבר, אל תקרי מור עבר אלא מר עובר, אל תקרי שושנים אלא ששונים! (23)".
מרן הרב קוק בעין איה פירש "ואין שפתותיו נוטפות מר – הוא חפץ כבר שלא יהיו לו דברי תורה לעמל, כי אם לבקש בהם את הנעים והשעשוע, תכויינה – הוא מתקרב אל אישה של תורה שלא כפי המידה המוכשרת לו. ויאבד בזה את כשרונו ואת התפתחות שכלו ויושר הגיונו, שיביאהו לאחרית טובה ושמחה וגם עונג בבא עיתו. השושנה היא היפה בפרחים המרהבת עין במראיה החיצוני, הוד החכמה והעונג הנמשך ממנה לכל הוגה בה מזהיר הוא ונעים. אבל לא הזוהר החיצוני הוא העיקר בקנין כי אם הטוב הפנימי, השגת
התוך והאמת. שיותר הוא נמשל למור, לבושם הטוב שהנשמה נהנית ממנו ממה שנמשל לשושנה המענגת רק החוש החיצוני. וזוהי חובת המתחיל, השונה, המתלמד לדעת שהוא צריך להגיע אל התוך. אל העומק שבתורה, ושעבורה צריך הוא להיות מוותר הרבה
משמחת לבבו ועינוגיו הטבעיים ולא ידמה שימצא תיכף את העונג והשעשוע בתורה, כי אם יקבל עליו מרירתה בהתחלה (24)". "טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך" (25).

ח. בירור תמידי ומחודש של מטרות הלמידה –בנוהג שבעולם. מטרות הלימוד ושאלות היסוד לא מתחדשות. לא פעם אנו רגילים לדחות תלמידים בניסוחים כגון: "את השאלה הזו כבר שאלו לפניך", "קולמוסים רבים נשתברו בשאלה זו", "המצוקות אותן אתה מתאר עתיקות כימות עולם" ועוד. אולם, עיון בדברי חז"ל מתאר את התחדשותן של המצוקות הרוחניות בכל יום מחדש. לפיכך, גם פתרון צריך להתחדש בכל יום: "אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר (26): רק רע כל היום. ואמר ר"ש בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר (27): צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, שנאמר: אלוהים לא יעזבנו בידו".
התשובה של אתמול לא מספקת היום. בכל יום יש לבחון מחדש את הצורך בהגדרת הלמידה והכניסה לבית המדרש לסוגיו: "תנא דבי ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר: הלא כה דברי
אשר נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע (28), אם אבן הוא נימוח; שנאמר (29): הוי כל צמא לכו למים, ואומר (איוב יד) אבנים שחקו מים." (30) 

בעיני, אנו מחוייבים לבחון מחדש את מבנה בית הספר ומטרותיו. בהאדרת הבחירה והדמוקרטיזציה של המערכת, היינו בחירה תוך לקיחת אחריות, העצמת ההקשבה ההדדית, שותפות אמיתית של התלמיד בעיצובה של המערכת הלימודית, העמקת קשר של הערכה, אמון ואף אהבה בין מורה לתלמיד, יובילו להעמקת המעשה החינוכי, להעצמת אישיותו של המתחנך וליתר אמונה וחידוד תודעת השליחות של היחד.

אכן, שאלות רבות עולות בעקבות דגמי בית הספר הדמוקרטיים שהוקמו בארץ. אולם, אל לשאלות אלה להרתיע מעריכת דיון נוקב ואמיתי, שכבר החל.

בית הספר הדמוקרטי נתפס אצל רבים מאיתנו כבית ספר "חילוני" במהותו. ראשית, אין זה אומר שאין ללמוד ממנו. שנית – דומני שאמונה גדולה בכוחו של האדם מרחפת מעל בית הספר האמוני-דמוקרטי.

כבר כתב לאו-טסו:

"מנהיג גרוע הוא מנהיג שאנשיו בזים לו.
מנהיג טוב הוא מנהיג שאנשיו מהללים אותו.
מנהיג גדול הוא מנהיג שאנשיו אומרים: "עשינו את זה בעצמנו! (31)"

לו יהי!!!

הערות:

1. ע' מאמרו של י. הכט, מנהל המכון לחינוך דמוקרטי ומייסד ביה"ס הדמוקרטי בחדרה בתוך:
"סימן שאלה", כתב העת של המכון, גליון 8-9 עמ' 2 ואילך. לגישתו של י. הכט השפעה רבה על היווצרותו של מאמר זה. 2. ע' בבלי, עבודה זרה ז ע"א, ועוד.3. עולת ראי"ה לרב קוק ח"א עמ' של'. 4. אורות הקודם לראי"ה קוק ח"ג עמ' לא. 5. ספר החינוך מצווה כ'. 6. משך חכמה, בראשית א', כז'. 7. בבלי, נידה, סא ע"ב. 8. אורות הקודש כרך ד' עמ' תקטז. 9. הראי"ה קוק, אורות האמונה עמ' 25. 10. אוה"ק ח"ג קפה. 11. משנת ברכות פרק ב' משנה ב'. 12. בבלי, ע"ז יט' ע"א. 13. בבלי, ברכות נז' ע"ב. 14. בבלי, ע"ז, שם. 15. עבודה זרה, שם, ע"ב. וע' בנוסח באבות דרבי נתן, שם המסקנה שונה. 16. מלכים ב', ג'. 17. בבלי, שבת ל ע"ב. 18. בבלי, פסחים קיז', א'. 19. עין איה שבת, נה'. 20. "ובקשתם משם" בתוך איש ההלכה – גלוי ונסתר עמ' 232. 21. שיר השירים פרק ח'. 22. שיר השירים, ה. 23. תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמ' ב'. 24. עין אי"ה, שבת עמ' 121. 25. שיר השירים, ג'. 26. בראשית ו' 27. תהילים לז'. 28. ירמיהו כג'. 29. ישעיהו נה'. 30. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמ' ב'. 31. ע' הכט, "סימן שאלה 10-11 עמ' 41, מאמר זה לא מביא לידי את הדרכים המעשיות למימוש דרכי ההקמה של בית הספר, ועוד חזון למועד.

(*)דברים נפלאים בעניין החוויה הלימודית מביא הרב סולובייציק בסמיכות לדברים הנ"ל. דומני שדברי הגרי"ד המובאים לקמן צריכים לשמש אות ומופת ללימוד חווייתי המעורר סקרנות, שקיקה ואהבה גדולה לחומר הנלמד. ולוואי הדברים האלה היו חקוקים על ליבנו להעמקת הקשר בין התורה ללומדיה:

"זכורני כד הוינא טליה, נער בודד וגלמוד הייתי. פחדתי את העולם. קר וזור היה לי העולם. נדמה היה כאילו הכל לועג לי. ברם חבר אחד הילהלי והוא, אל תצחקו לי, הרמב"ם. איך התיידדנו? פשוט נפגשנו!
אורח קבוע היה הרמב"ם בביתנו... אבא ישב ולמד תורה ביום ובלילה. חבורה (ולא גדולה) של אברכים מצויינים התלקטה אליו ושתתה בצמא את דבריו.
שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא. שם עמדה מיטתי. דרכי היתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב"ם, וכך היה עושה: היה ותח את הגמרא קורא את הסוגיא. אחר כך היה אומר כדברים האלה: זהו פירושם של הר"י ובעלי התוס'. עכשיו נעיין נא ברמב"ם ונראה איך הוא מפרש. תמיד היה אבא מוצא כי הרמב"ם לא פירש כמותם ונטה מן הדרך הפשוטה. אבא מרי היה אומר, כמעט בתלונה על הרמב"ם, אין אנו מבינים לא את הסברא של רבינו ולא את אופן ביאורו את הסוגיא. לפום ריהטא, היה אבא ממשיך, הראב"ד צודק... אני עשיתי אזני כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו, לא הבנתי אף מילה אחת בנוגע לעניין המדובר. ברם רושם כפול התרקם במוחי התמים והצעיר: (א) הרמב"ם מוקף מתנגדים, ואויבים הרוצים לעשות לו רע. (ב) המגן היחידי הוא אבא מרי. לולא אבא מי יודע מה היה קורה לרמב"ם.
הייתי מרגיש כי הרמב"ם עצמו היה יושב עמי במיטתי. ... אבא היה מדבר. התלמידים, בעיניים נעוצות באבא, היו שומעים בדריכות את דבריו. לאט לאט פגה המתיחות, אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו, הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח. הקושיות נתיישבו, הסוגיה נתפרשה. הרמב"ם יצא כמנצח... הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אימי ובשורה מרנינת לב בפי: אמא, אמא, רמב"ם צודק, הוא ניצח את הראב"ד. אבא עזר לו. כמה נפלא הוא אבא!
אולם לפרקים לא תכופות לא האיר מזלו של הרמב"ם. "אויביו" הקיפוהו מכל צד, הקושיות היו קשות כברזל. דבריו נפלאו מאבא מרי... לאט הייתי בא אל אמא ואמר לה בלב קרוע: אמא, אבא לא יכול ליישב את הרמב"ם – מה נעשה? אל תצטער הייתה אומרת. אבא ימצא תירוץ על דברי הרמב"ם ואם לא ימצא, אולי אתה כשתגדל, תיישב את דברי הרמב"ם. עיקר העיקרים הוא ללמוד תורה מתוך שמחה והתפעלות." (איש ההלכה עמ' 230-231).
 

הדפסה

שיתוף