מקום לשאלה

מאמר המעלה שאלות בדבר השאלות - מה מחוללת השאלה בנפש, איך שואלים שאלות הפותחות את הלב, ואיך מעודדים תלמידים לשאול?

מקום לשאלה

רעות ברוש

צעדיו הראשונים של אברהם אבינו בעולם האמונה נבטו מתוך התבוננות בעולם, מתוך תהיות ושאלות: "כשהיה אברהם בן שלוש שנים, יצא מן המערה. הרהר בליבו: "מי ברא שמים וארץ? ומי ברא אותי?" (בתי מדרשות חלק א') האמונה מתגלה מתוך ההתבוננות, מתוך מבט תמים וסקרני, מתוך חיפוש ותהייה. האמונה יכולה להתרחב ולהתפתח במהלך חייו של האדם מתוך השאלות הקיומיות, מתוך הערעור על הידוע והברור ומתוך ההתבוננות המחודשת על המוכר.

 בדומה לאברהם אבינו, גם פסיעותיו הראשונות של רבי עקיבא בעולם התורה, היו מלוות בשאלות וקושיות.

"מה היה תחלתו של ר' עקיבא? אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום... הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. א"ל: רבי, למדני תורה. אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. אלף תיו ולמדה. תורת כהנים ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה. הלך וישב לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע. אמר להם: רבותי, פתחו לי טעם משנה. כיון שאמרו לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו. אמר: אלף זו למה נכתבה? בית זו למה נכתבה? דבר זה למה נאמר? חזר ושאלן והעמידן בדברים". (אבות דרבי נתן פרק ו')

 נראה כי לא לחינם החל רבי עקיבא את דרכו בלימוד התורה אצל מלמד התינוקות, וגם בהמשך חייו הוא משמר באופי הלימוד שלו את התמימות הילדותית, המתבוננת בעולם במבט של ראשוניות רעננה. בלימודו של רבי עקיבא ניתן לראות מצד אחד ענווה גדולה כלפי רבותיו, והפיכת עצמו לכלי לקיבול לתורה ומצד שני הוא אינו מתבייש להפנות לרבותיו שאלות, קטנות כגדולות: שאלות על הפרטים- "א' זו למה נכתבה"? על הכללים- "דבר זה למה נאמר?" ועל המשמעות- "פתחו לי טעם משנה"

רבי עקיבא כ"בעל תשובה" מתווה דווקא דרך של שאלה... הוא שואל על הנחות המוצא, לא מהסס לתהות על הראשונות, על הא'. "א' זו למה נכתבה"? שואל גם על מה שנראה לכאורה הפשוט ביותר ומתוך השאלה הפשוטה מגלה את העומק, את המבט השלם, את "כל התורה כולה". רבי עקיבא לא מרפה, חוזר ושואל עד שהתשובות מניחות את דעתו, ובכך מגדיל את התורה שהוא לומד "והעמידן בדברים".

 רבות מדובר על משמעותה של ה"גירסא דינקותא" לדרך שבה ממשיך האדם הבוגר ללמוד בהמשך חייו. החיוניות והתום הילדותי הם מצע עשיר ללמידה. ילד שזכה ששאלותיו קיבלו מקום, קיבלו הד, ימשיך וישאל שאלות לאורך חייו. ולחילופין, ילד שנענה בקוצר רוח או לא נענה בכלל וחש כי שאלותיו מהוות מטרד, ישתתק ויסתתמו מעייני שאלותיו.

מעקב אחר התפתחותם של ילדים בתחום של שאילת שאלות העלה כי ככל שהילד גדל, הוא שואל פחות ופחות שאלות. איך אפשר לשמר את הסקרנות הילדית לאורך ימים ושנים?

בשיחה עם פרופ' אפרים קציר, מתאר איזידור אייזק רבי, חתן פרס נובל לפיזיקה את תרומת הלימוד ב"חיידר" להפיכתו למדען דגול:

"כשאני חושב על העניינים האלה, איני יכול שלא להיזכר באחת מפגישותי המרובותעם הפיסיקאי הנודע איזידור רבי, חתן פרס נובל לפיסיקה לשנת 1944. מכיוון שידעתי שבילדותו התחנך ב"חדר", שאלתי אותו אם חינוכו ב"חדר" סייע לו להיות לפיסיקאי טוב. הוא אמר: "אני חושב שכן, משום שבכל פעם שחזרתי הביתה מהחדר, אמי לא שאלה אותי 'מה למדת?' אלא 'האם שאלת היום שאלה טובה?'. כך הוא למד לשאול שאלות טובות, ובהמשך מצא לכמה מהן תשובות טובות."

(פרופ' אפרים קציר, מתוך "ובחרת בחיים"- אתיקה ומוסר בעולמה של הגנטיקה המולקולארית)

מה מחוללת השאלה בנפש?

נראה, כי עצם השאלה יש בה משהו שמוציא את המחשבה מכבלי ההרגל, והידיעות הוודאיות, אל החופש- אל הגילוי, המציאה, האפשרות לחשוף דבר מה חדש. לא קל לשאול שאלות. נוח לנו בנוחות החמימה של התשובה, של הידיעה. השאלה דורשת אומץ, מוכנות להיות במקום של ספק, של ערעור.

שאלה טובה חזקה בהרבה מתשובה טובה בכך שהיא פתח לאינסוף. תשובה היא תמיד חלקית, תמיד ברת שינוי ויכולה להתחלף במהלך החיים או בימי עולם. התהייה, השאלה, החיפוש, היא פתח אל מה שמעבר, אל עולמות ידע ותובנה חדשים.

בהקדמת ספר הזוהר, מוסבר שם "א-להים" כחיבור של המילים "מי" ו"אלה". חיבור בין הגלוי לנסתר, בין הנראה לעין לסמוי, בין הידוע לנעלם, בין הוודאות לספק, בין התשובה לשאלה.

פניה אל הא-להים כוודאות בלבד, כידיעה מוחלטת, הופכת לעבודת אלילים. כמו שקראו ישראל בחטא העגל "אלה אלהיך ישראל", ומן הצד השני חיפוש ללא תוחלת גם הוא מותיר את האדם וידיו ריקות. רק החיבור בין השניים סולל את הדרך אל האלוקים.

הקשר אל האלוקות, אל האין סוף, יש בו תמיד מימד של פליאה, של השתאות, נשיאת עיניים מתוך המוכר אל העליון, ושאלה: "מי ברא אלה"? יחד עם גילוי ומלאות של היש.

בלימוד בבית הספר, כאשר המורה נותן מקום מרכזי לשאילת שאלות ולהתבוננות בשאלות בתהליך הלמידה, הוא מעביר בכך מסר לתלמיד- בתהליך הלמידה השאלה היא העומדת במרכז. התהייה, החקרנות, הסקרנות, הפליאה, הם השער אל הגילוי.

ליל הסדר, הלילה בו מועברת מדור לדור החוויה המכוננת של עם ישראל ביציאת מצרים, הוא לילה בו שאילת השאלות היא הציר שסביבו סובב הסיפור. השאלה, בהופעותיה השונות דרך ארבעת הבנים ושירת "מה נשתנה", היא המעוררת את הלב למשמעותו של סיפור יציאת מצרים. הרמב"ם מתאר איך ניתן ליצור בבית מרחב המזמין ומעורר לשאלה, וכן מדגיש כמה השאלה היא יסודית, שאפילו אם נמצא אדם לבדו בליל הסדר- ישאל את עצמו והשאלות יהדהדו בחדרי ליבו:

"וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" עד שישיב להם ויאמר להם "כך וכך אירע וכך וכך היה" וכיצד משנה? מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו. אין לו בן - אשתו שואלתו, אין לו אשה - שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו- שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה "(הלכות חמץ ומצה ז, ג)

ד"ר יורם הרפז (חינוך החשיבה, 18) בנה מודל של "הפדגוגיה של השאילה" על פי המודל שלו השאלות מניעות את גלגלי החשיבה, והן מהוות את המרכז והלב של הלמידה. הוא טבע את הביטוי "שאלה פורייה". שאלה טובה היא שאלה פורייה- שאלה שמצמיחה ומולידה מתוכה הבנה חדשה.

מעבר ליכולת לשאול שאלות כחלק ממיומנויות של חשיבה, ושל מטא- קוגניציה, נשאל את עצמנו איך שואלים שאלות שפותחות את הלב, שנוגעות בעומק הנשמה?

השאלה נובעת ממקום של הקשבה, התבוננות, תשומת לב.

סר אייזיק ניוטון, אחד מגדולי המדענים בכל הזמנים, אמר כך על עצמו: "אני רואה את עצמי כילד המשחק על חוף הים, ומשתעשע, פעם באבן חלקה יותר ופעם בצדף יפה יותר, בעוד האוקיינוס הענק של האמת משתרע מול עיניי וצופן את סודותיו".

השאלה היא כהרמת צדף, כהתבוננות באבן, מתוך האוקיינוס הגדול של הידע. בתהליך של למידה, השאילה גורמת ללומד להיות פעיל, שותף, הידע לא נכפה עליו מבחוץ אלא הוא מגיע אליו דרך חיפוש המתחיל מתוכו.

כאשר תלמיד שואל שאלה, שנבעה מתוכו באופן אותנטי, היא כעת תהדהד בתוכו, והאדוות שלה ייצרו בתוכו את הלימוד, את הבקשה הפנימית של התשובה.

בפראפרזה על דברי הרבי מליובאוויטש "חסיד יוצר סביבה" ניתן לומר "מורה יוצר סביבה". מורה שיש בו פעימה פנימית של שאלות נובעות, ייצור את התנועה הזו גם בקרב תלמידיו.

במפגש עם מקור חדש, עם פרק, עם שיר: קודם לשאול את עצמי, לראות מה מתעורר בלימוד. להתבונן: מהיכן מגיעה השאלה? לאן היא מוליכה אותי? מה היא פותחת בי?

מורה שנכנס לכיתה ומשתף את התלמידים בשאלה המלווה אותו, ואין לו עליה עדיין תשובה, מחזק את האמון של התלמידים בעצמם לשאול שאלות.

נכוון את התלמידים לשאול שאלות "טריות". לא למחזר. לא לשאול את השאלות הידועות, המוכרות, לא לנסות בשאלה לרצות את המורה אלא לשאול מתוך מה שעולה ב"כאן ועכשיו", מתוך המפגש האותנטי המתרחש כרגע בלימוד.

לעיתים נחפש שאלות שמעוררות משהו רוחבי באישיות- זיכרון, ריח, רגשות, מאוויים ולפעמים השאלות תנבענה מעומק בנפש.

נאפשר שאלות קטנות כגדולות. כל שאלה היא יקרה, ויש לה מקום. ולפעמים השאלות הפשוטות יותר הן הפותחות עומקים חדשים בלימוד.

ניתן לפתוח שיעור באיסוף של שאלות שונות של התלמידים וכתיבתן על הלוח, גם מתוך הנחה שלא נוכל להתייחס לכולן. בכך נוכל כמורים לעמוד על תחומי העניין של התלמידים, נעורר את התלמידים לחשיבה עצמית ולערנות, וכמובן ניכנס אל הלימוד מתוך חיפוש אחרי תשובות לחלק מהשאלות.

ניצור בכיתה מרחב שמותר לשאול בו שאלות, שאפשר להעיז לשאול, גם כשלא ברור אם יש לשאלה תשובה, כשלא ברור אם יש מי שיענה עליה, שאלות שיפרצו מעבר לגבולות הידע המצוי בתוך כותלי הכיתה.

תצפיות בשיעורי מורים העלו כי ככל שהמורה שואל יותר- התלמידים שואלים פחות. נלמד מכאן את סוד הצמצום. לעיתים על המורה למעט עצמו על מנת לאפשר לתלמידיו לקבל מרחב אמיתי ללמידה.

עם זאת המורה הוא גם מתווה דרך, וכאשר הוא נותן לעצמו להיות בעמדה של שואל כלפי הלימוד ולא רק של יודע ועונה- התנועה הזו מחלחלת גם אל תלמידיו ומזמינה אותם אל השאילה.

נשאל שאלות שאין להן דווקא תשובה אחת נכונה, שצריך בשבילן זמן.

נמתין. ניתן מקום לשאלה להדהד, להיות נוכחת.

חלק מהענווה הצומחת מתוך הלימוד לשאול, היא יכולת ההמתנה. לימימה אביטל יש משפט באחד ה"חלקים" שלימדה: "השואלת תמצא תשובתה" מתוך אמון בעצם השאלה, שהיא מחוללת משהו עמוק בנפש, והתשובה תגיע בזמנה, ללא הכרח.

וישנן גם שאלות ללא מענה. חשובה היכולת להישאר בסוד, בלא פתור, להשתהות בשאלה.

עידוד התלמידים לשאול שאלות, להקשות ולתהות, לעיתים לא עולה בקנה אחד עם הרצון לחנך אותם לאמונת חכמים, לענווה ואף התבטלות בפני גדולים מהם בתורה.

נראה כי כאן נכון יהיה לחנך מצד אחד ללמידה סקרנית, שואלת ומקשה, ויחד עם זאת להורות לתלמידים את הדרך כיצד יש לשאול, בענווה, מתוך הכרת חסרון ידיעתי, ומתוך כבוד. כפי שכותב רב חיים מוולואז'ין על המשנה בפרקי אבות "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם":

...ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק הגדול... וזה שכתוב 'יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק', מלשון ויאבק איש עמו, שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ... הנה ע"י הספרים אשר בבתינו, ביתנו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם, ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת.
אבל עם כל זה יזהר נפשו מלדבר בגאווה וגודל לבב באשר מצא מקום לחלוק, וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו, וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו. ולכן יהיה אך בענוה יתירה ... אך בתנאי 'בעפר רגליהם', רוצה לומר בענוה והכנעה לדון לפניהם בקרקע. (רוח חיים על אבות א, ד) 

הדפסה

שיתוף