חברותא - מדריך מקוצר בארבעה שלבים

מהי חברותא "נכונה"? שאלה מרתקת זו מנסרת תדיר בחלל בית המדרש, שאחד מאדני יסודותיו המובהקים הוא אותו מוסד לא רשמי - החברותא. מה מתרחש, או ליתר דיוק מה אמור להתרחש וכיצד, בשעה שחוברים זוג לומדים לתהליך של לימוד בחברותא? על שאלה זו נבקש לענות מתוך קריאה ברצף מימרות אגדתיות, המתארות תהליך למידה שכזה.

וזאת למודע - בהתייחסותנו לאגדות לא נתעכב על כל פרטי המימרות (ואף לא נצטט אותן בשלמותן), וכמו-כן לא נשלב בדברינו מדבריהם המאירים של חכמינו מבארי האגדות (מהרש"א, מהר"ל, בן-יהוידע, הראי"ה ועוד), אלא נקרא קריאה פשוטה וממוקדת מטרה: ההדרכה העולה בנוגע לתהליך הלימוד בחברותא.

האגדות בהן נעסוק נמצאות במסכת שבת דף ס"ג עמוד א: 

א"ר ירמיה א"ר אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה, הקב"ה מצליח להם שנאמר "והדרך צלח" - אל תקרי "והדרך" אלא "וחדדך"; ולא עוד אלא שעולין לגדולה שנאמר "צלח רכב"; יכול אפילו שלא לשמה? ת"ל "על דבר אמת"; יכול אם הגיס דעתו? ת"ל "וענוה צדק"...

א"ר ירמיה א"ר שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה, הקב"ה מקשיב להן שנאמר "אז נדברו יראי ה' " וגו' - אין דיבור אלא נחת שנאמר "ידבר עמים תחתינו"...

א"ר אבא א"ר שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה, הקב"ה שומע לקולן שנאמר "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני"; ואם אין עושין כן גורמין לשכינה שמסתלקת מישראל שנאמר "ברח דודי ודמה" וגו'.

א"ר אבא א"ר שמעון בן לקיש: שני ת"ח המדגילים זה לזה בהלכה, הקב"ה אוהבן שנאמר "ודגלו עלי אהבה".

אמנם כל מימרא מארבע מימרות אלו עומדת לעצמה, ואפשר להתייחס אל כל אחת כמבקשת להאיר זווית אחרת ביחסים בין לומדים, אולם התבניתיות החוזרת שבהצגת המימרות (ואף ייחוס שלושה מהן לריש לקיש) צדה את תשומת לבנו. בשל תבניתיות זו אנו מעדיפים את הקריאה הרואה בהן רצף אחד הבנוי מארבעה שלבים שונים. הוא שאמרנו בכותרת המאמר: חברותא - מדריך בארבעה שלבים...

מחדדין - נוחין - מקשיבים - מדגילים 

עיקר תשומת לבנו ממוקדת בפעלים המתארים בארבעה אופנים את "יחסי הזוגיות" של הלומדים בחברותא. לטענתנו - ארבעת הפעלים מייצגים ארבע תחנות שונות, הבנויות זו על גב זו, בדרך לעמידה על האמת הנלמדת. תחילה "מחדדין", ומשם ל"נוחין", אז "מקשיבים" ולבסוף "מדגילים". נעמוד בקצרה על משמעותו של כל שלב ועל המעבר משלב לשלב:

שלב החידוד הוא השלב הראשון והפותח של המפגש בין הלומדים, בו מובלטת שונותם, והרי הוא כלהט החרב המתהפכת. בשלב זה כל לומד מציג את שיטתו - שעמה הגיע למפגש - בחדות כנגד שיטת חברו. כל הצגה חדה של שיטה אחת גורמת בהכרח לחידוד השיטה השניה העומדת מולה - הן כפועל יוצא מעצם העמדת שיטה נגדית, והן בעקבות שאלות וקושיות שמטיל צד אחד על הצד שכנגדו. בשלב זה כל לומד מתרכז בעמדתו לחדדה (וכך כאמור גורם לחידוד השיטה השניה), וגם מהבחינה הנפשית הוא אינו פנוי לצד השני - בוודאי לדעתו, אולם בעומק המצב אף לא להוויתו. יש לשים לב שהפסוק מתהילים מתרכז באדם הפרטי ובמעלתו הוא.

הנחת היסוד העומדת בבסיס הבנת שלב זה היא, שהמפגש בחברותא לא מתרחש על מצע נקי מתפיסות, תובנות והכרות קודמות. אדרבה - המפגש בחברותא משמעותי דווקא בשל האפשרות שהוא נותן לכל עולם גדוש להתפרץ ולבוא לידי ביטוי בצוהר שעתה נפתח. על כן אין טוב אלא לאפשר התגלות זו בבהירות ובעוצמה - בחדות! (ושוב, חדות האחד מחדדת את השני).

שלב זה עלול להוות סכנה מוסרית, וחכמים מתייחסים לסכנה זו ומבקשים לנטרל אותה - יכול אפילו שלא לשמה? ת"ל "על דבר אמת"; יכול אם הגיס דעתו? ת"ל "וענוה צדק". ויכוח, דיון ומחלוקת שעומדים על יסודות כה רעועים - השקר והגאווה - לא יצלחו! ואילו ויכוח כנה הנובע מעולם המבקש אמת ומלווה בענווה זוכה לברכת הקב"ה שמצליח להם שנאמר "והדרך צלח".

מתי מסתיים שלב זה? ברגע שכל אחד מהצדדים המתחדדים ישקיט עצמו, וישים לב שיש מי שעומד למולו ונוכח גם הוא פה. ההכרה במציאות הצד השני קודמת לתשומת הלב הנדרשת להינתן לתוכן דברי הצד השני. אין תיאור מתאים יותר להצגת שלב זה מאשר - "שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה". ע"פ הקריאה המוצעת פה, מובנה של הנחת היא קודם כל הנחת העצמי ופינוי מקום בסבלנות לנוכחות השני. וכידוע - כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם. הפסוק שבחרה הגמרא לאפיון שלב זה מגדיר את הלומדים כ"יראי ה' ", ואת היחס ביניהם כ"איש אל רעהו", וכך זוכים להקשבת ה' לדבריהם. המעבר משלב ה"מחדדין" לשלב ה"נוחין" דורש שליטה, אותה שליטה הנמצאת בפסוק הנוסף שמביאה הגמרא: "ידבר עמים תחתינו". התנהגות בנחת לזולת היא תוצאה של מלחמה ושליטה של האדם על עצמו.

מקובלנו ש"דברי חכמים בנחת נשמעים", ואכן לאחר שלב ה"נוחין" מגיעה הדרישה להקשיב לתוכן דברי הזולת.ההקשבה ההדדית היא היא המשימה העיקרית של הלימוד בחברותא, והיא זו שמפיקה את הרווח מהלימוד בחברותא. הדיון לא יכול לעצור בשלב הקודם, בכעין אמירה נוחה של "אלו ואלו" וגמרנו. לא די להכיר בנוכחות השני ובנתינת לגיטמציה לשיטתו אך להשאירה בשטחו, יש להקשיב ולעשות אוזן כאפרכסת לדברים הנאמרים ע"י הזולת. הקשבה משמעה היא - הכנסת דבריו המחודדים של השני לתוכי לצורך בירור עצמי, לאחר שפיניתי לכך מקום בשלב הקודם. לא לחינם המילה שנבחרה לתיאור יחסים אלו בפסוק היא - "חברים", וכבר מדובר על כך שהקב"ה שומע ל"קולן" - קול אחד משותף. וכפי שהציפייה משלב זה גבוהה, כך גם הסכנה בפירוד הלבבות ובריחוק האמת, עד כדי סכנת הסתלקות השכינה מישראל.

ואם מגיעים הלומדים עד פה, הרי הם מדגילים זה לזה. מה פשר פועל זה? הפרשנים מבינים זאת כלימוד משותף של שני תלמידים שמחזקים זה את זה ומעודדים זה את זה, למרות חשש מטעות (כך למשל רש"י - "מאספין זה את זה, ואומרים בא ונלמוד ונבין בין שנינו, הואיל ואין לנו רב ללמדנו"). אולם בהמשך לבניין החברותא שאנו מייסדים פה, נדמה ששלב זה קשור למילה "דגל" - הרמה על נס. זוג לומדים שעברו כראוי את שלוש התחנות הקודמות הרי שחברותתם רצופה אהבה, ברור לכל צד כמה הוא זקוק לצד השני על מנת להגיע לאמת בלימודו, וכך הוא מרומם את חברו ומדגילו באהבה - והקב"ה אוהבם.    

סיכום

הוצגו פה ארבעה שלבים מובחנים בלימוד בחברותא. כל שלב דורש מהלומד תשומת לב מרובה לעצמו ולזולתו וליחסים הנרקמים במקום. אמנם יש לזכור שלמרות השלבים המובחנים הרי הלימוד בחברותא הוא כעין ריקוד המכיל מרכיבים דינאמיים, גמישים ומגיב למציאות המתחוללת.

נחזור על הראשונות - הלימוד בחברותא אמור להוביל את הלומדים בבקשתם אחר האמת בלימוד. בקשת האמת תלויה בהכרת הלומד את עצמו, בהכרה בנוכחות חברו ובדעתו, עד כדי הכרה חיונית בהשלמתו ע"י חברו העומד כ"עזר כנגדו".   

ומה שנוגע ללימוד בחברותא בודדת בכל בית מדרש, נכון כפל כפליים בתהליך לימוד התורה כולו של אדם הנפגש עם דעות ומבקש אמת.  

מהי חברותא "נכונה"? שאלה מרתקת זו מנסרת תדיר בחלל בית המדרש, שאחד מאדני יסודותיו המובהקים הוא אותו מוסד לא רשמי - החברותא. מה מתרחש, או ליתר דיוק מה אמור להתרחש וכיצד, בשעה שחוברים זוג לומדים לתהליך של לימוד בחברותא? על שאלה זו נבקש לענות מתוך קריאה ברצף מימרות אגדתיות, המתארות תהליך למידה שכזה.

וזאת למודע - בהתייחסותנו לאגדות לא נתעכב על כל פרטי המימרות (ואף לא נצטט אותן בשלמותן), וכמו-כן לא נשלב בדברינו מדבריהם המאירים של חכמינו מבארי האגדות (מהרש"א, מהר"ל, בן-יהוידע, הראי"ה ועוד), אלא נקרא קריאה פשוטה וממוקדת מטרה: ההדרכה העולה בנוגע לתהליך הלימוד בחברותא.

האגדות בהן נעסוק נמצאות במסכת שבת דף ס"ג עמוד א: 

א"ר ירמיה א"ר אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה, הקב"ה מצליח להם שנאמר "והדרך צלח" - אל תקרי "והדרך" אלא "וחדדך"; ולא עוד אלא שעולין לגדולה שנאמר "צלח רכב"; יכול אפילו שלא לשמה? ת"ל "על דבר אמת"; יכול אם הגיס דעתו? ת"ל "וענוה צדק"...

א"ר ירמיה א"ר שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה, הקב"ה מקשיב להן שנאמר "אז נדברו יראי ה' " וגו' - אין דיבור אלא נחת שנאמר "ידבר עמים תחתינו"...

א"ר אבא א"ר שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה, הקב"ה שומע לקולן שנאמר "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני"; ואם אין עושין כן גורמין לשכינה שמסתלקת מישראל שנאמר "ברח דודי ודמה" וגו'.

א"ר אבא א"ר שמעון בן לקיש: שני ת"ח המדגילים זה לזה בהלכה, הקב"ה אוהבן שנאמר "ודגלו עלי אהבה".

אמנם כל מימרא מארבע מימרות אלו עומדת לעצמה, ואפשר להתייחס אל כל אחת כמבקשת להאיר זווית אחרת ביחסים בין לומדים, אולם התבניתיות החוזרת שבהצגת המימרות (ואף ייחוס שלושה מהן לריש לקיש) צדה את תשומת לבנו. בשל תבניתיות זו אנו מעדיפים את הקריאה הרואה בהן רצף אחד הבנוי מארבעה שלבים שונים. הוא שאמרנו בכותרת המאמר: חברותא - מדריך בארבעה שלבים...

מחדדין - נוחין - מקשיבים - מדגילים 

עיקר תשומת לבנו ממוקדת בפעלים המתארים בארבעה אופנים את "יחסי הזוגיות" של הלומדים בחברותא. לטענתנו - ארבעת הפעלים מייצגים ארבע תחנות שונות, הבנויות זו על גב זו, בדרך לעמידה על האמת הנלמדת. תחילה "מחדדין", ומשם ל"נוחין", אז "מקשיבים" ולבסוף "מדגילים". נעמוד בקצרה על משמעותו של כל שלב ועל המעבר משלב לשלב:

שלב החידוד הוא השלב הראשון והפותח של המפגש בין הלומדים, בו מובלטת שונותם, והרי הוא כלהט החרב המתהפכת. בשלב זה כל לומד מציג את שיטתו - שעמה הגיע למפגש - בחדות כנגד שיטת חברו. כל הצגה חדה של שיטה אחת גורמת בהכרח לחידוד השיטה השניה העומדת מולה - הן כפועל יוצא מעצם העמדת שיטה נגדית, והן בעקבות שאלות וקושיות שמטיל צד אחד על הצד שכנגדו. בשלב זה כל לומד מתרכז בעמדתו לחדדה (וכך כאמור גורם לחידוד השיטה השניה), וגם מהבחינה הנפשית הוא אינו פנוי לצד השני - בוודאי לדעתו, אולם בעומק המצב אף לא להוויתו. יש לשים לב שהפסוק מתהילים מתרכז באדם הפרטי ובמעלתו הוא.

הנחת היסוד העומדת בבסיס הבנת שלב זה היא, שהמפגש בחברותא לא מתרחש על מצע נקי מתפיסות, תובנות והכרות קודמות. אדרבה - המפגש בחברותא משמעותי דווקא בשל האפשרות שהוא נותן לכל עולם גדוש להתפרץ ולבוא לידי ביטוי בצוהר שעתה נפתח. על כן אין טוב אלא לאפשר התגלות זו בבהירות ובעוצמה - בחדות! (ושוב, חדות האחד מחדדת את השני).

שלב זה עלול להוות סכנה מוסרית, וחכמים מתייחסים לסכנה זו ומבקשים לנטרל אותה - יכול אפילו שלא לשמה? ת"ל "על דבר אמת"; יכול אם הגיס דעתו? ת"ל "וענוה צדק". ויכוח, דיון ומחלוקת שעומדים על יסודות כה רעועים - השקר והגאווה - לא יצלחו! ואילו ויכוח כנה הנובע מעולם המבקש אמת ומלווה בענווה זוכה לברכת הקב"ה שמצליח להם שנאמר "והדרך צלח".

מתי מסתיים שלב זה? ברגע שכל אחד מהצדדים המתחדדים ישקיט עצמו, וישים לב שיש מי שעומד למולו ונוכח גם הוא פה. ההכרה במציאות הצד השני קודמת לתשומת הלב הנדרשת להינתן לתוכן דברי הצד השני. אין תיאור מתאים יותר להצגת שלב זה מאשר - "שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה". ע"פ הקריאה המוצעת פה, מובנה של הנחת היא קודם כל הנחת העצמי ופינוי מקום בסבלנות לנוכחות השני. וכידוע - כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם. הפסוק שבחרה הגמרא לאפיון שלב זה מגדיר את הלומדים כ"יראי ה' ", ואת היחס ביניהם כ"איש אל רעהו", וכך זוכים להקשבת ה' לדבריהם. המעבר משלב ה"מחדדין" לשלב ה"נוחין" דורש שליטה, אותה שליטה הנמצאת בפסוק הנוסף שמביאה הגמרא: "ידבר עמים תחתינו". התנהגות בנחת לזולת היא תוצאה של מלחמה ושליטה של האדם על עצמו.

מקובלנו ש"דברי חכמים בנחת נשמעים", ואכן לאחר שלב ה"נוחין" מגיעה הדרישה להקשיב לתוכן דברי הזולת.ההקשבה ההדדית היא היא המשימה העיקרית של הלימוד בחברותא, והיא זו שמפיקה את הרווח מהלימוד בחברותא. הדיון לא יכול לעצור בשלב הקודם, בכעין אמירה נוחה של "אלו ואלו" וגמרנו. לא די להכיר בנוכחות השני ובנתינת לגיטמציה לשיטתו אך להשאירה בשטחו, יש להקשיב ולעשות אוזן כאפרכסת לדברים הנאמרים ע"י הזולת. הקשבה משמעה היא - הכנסת דבריו המחודדים של השני לתוכי לצורך בירור עצמי, לאחר שפיניתי לכך מקום בשלב הקודם. לא לחינם המילה שנבחרה לתיאור יחסים אלו בפסוק היא - "חברים", וכבר מדובר על כך שהקב"ה שומע ל"קולן" - קול אחד משותף. וכפי שהציפייה משלב זה גבוהה, כך גם הסכנה בפירוד הלבבות ובריחוק האמת, עד כדי סכנת הסתלקות השכינה מישראל.

ואם מגיעים הלומדים עד פה, הרי הם מדגילים זה לזה. מה פשר פועל זה? הפרשנים מבינים זאת כלימוד משותף של שני תלמידים שמחזקים זה את זה ומעודדים זה את זה, למרות חשש מטעות (כך למשל רש"י - "מאספין זה את זה, ואומרים בא ונלמוד ונבין בין שנינו, הואיל ואין לנו רב ללמדנו"). אולם בהמשך לבניין החברותא שאנו מייסדים פה, נדמה ששלב זה קשור למילה "דגל" - הרמה על נס. זוג לומדים שעברו כראוי את שלוש התחנות הקודמות הרי שחברותתם רצופה אהבה, ברור לכל צד כמה הוא זקוק לצד השני על מנת להגיע לאמת בלימודו, וכך הוא מרומם את חברו ומדגילו באהבה - והקב"ה אוהבם.    

סיכום

הוצגו פה ארבעה שלבים מובחנים בלימוד בחברותא. כל שלב דורש מהלומד תשומת לב מרובה לעצמו ולזולתו וליחסים הנרקמים במקום. אמנם יש לזכור שלמרות השלבים המובחנים הרי הלימוד בחברותא הוא כעין ריקוד המכיל מרכיבים דינאמיים, גמישים ומגיב למציאות המתחוללת.

נחזור על הראשונות - הלימוד בחברותא אמור להוביל את הלומדים בבקשתם אחר האמת בלימוד. בקשת האמת תלויה בהכרת הלומד את עצמו, בהכרה בנוכחות חברו ובדעתו, עד כדי הכרה חיונית בהשלמתו ע"י חברו העומד כ"עזר כנגדו".   

ומה שנוגע ללימוד בחברותא בודדת בכל בית מדרש, נכון כפל כפליים בתהליך לימוד התורה כולו של אדם הנפגש עם דעות ומבקש אמת.  

מהי חברותא "נכונה"? שאלה מרתקת זו מנסרת תדיר בחלל בית המדרש, שאחד מאדני יסודותיו המובהקים הוא אותו מוסד לא רשמי - החברותא. מה מתרחש, או ליתר דיוק מה אמור להתרחש וכיצד, בשעה שחוברים זוג לומדים לתהליך של לימוד בחברותא? על שאלה זו נבקש לענות מתוך קריאה ברצף מימרות אגדתיות, המתארות תהליך למידה שכזה.

וזאת למודע - בהתייחסותנו לאגדות לא נתעכב על כל פרטי המימרות (ואף לא נצטט אותן בשלמותן), וכמו-כן לא נשלב בדברינו מדבריהם המאירים של חכמינו מבארי האגדות (מהרש"א, מהר"ל, בן-יהוידע, הראי"ה ועוד), אלא נקרא קריאה פשוטה וממוקדת מטרה: ההדרכה העולה בנוגע לתהליך הלימוד בחברותא.

האגדות בהן נעסוק נמצאות במסכת שבת דף ס"ג עמוד א: 

א"ר ירמיה א"ר אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה, הקב"ה מצליח להם שנאמר "והדרך צלח" - אל תקרי "והדרך" אלא "וחדדך"; ולא עוד אלא שעולין לגדולה שנאמר "צלח רכב"; יכול אפילו שלא לשמה? ת"ל "על דבר אמת"; יכול אם הגיס דעתו? ת"ל "וענוה צדק"...

א"ר ירמיה א"ר שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה, הקב"ה מקשיב להן שנאמר "אז נדברו יראי ה' " וגו' - אין דיבור אלא נחת שנאמר "ידבר עמים תחתינו"...

א"ר אבא א"ר שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה, הקב"ה שומע לקולן שנאמר "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני"; ואם אין עושין כן גורמין לשכינה שמסתלקת מישראל שנאמר "ברח דודי ודמה" וגו'.

א"ר אבא א"ר שמעון בן לקיש: שני ת"ח המדגילים זה לזה בהלכה, הקב"ה אוהבן שנאמר "ודגלו עלי אהבה".

אמנם כל מימרא מארבע מימרות אלו עומדת לעצמה, ואפשר להתייחס אל כל אחת כמבקשת להאיר זווית אחרת ביחסים בין לומדים, אולם התבניתיות החוזרת שבהצגת המימרות (ואף ייחוס שלושה מהן לריש לקיש) צדה את תשומת לבנו. בשל תבניתיות זו אנו מעדיפים את הקריאה הרואה בהן רצף אחד הבנוי מארבעה שלבים שונים. הוא שאמרנו בכותרת המאמר: חברותא - מדריך בארבעה שלבים...

מחדדין - נוחין - מקשיבים - מדגילים 

עיקר תשומת לבנו ממוקדת בפעלים המתארים בארבעה אופנים את "יחסי הזוגיות" של הלומדים בחברותא. לטענתנו - ארבעת הפעלים מייצגים ארבע תחנות שונות, הבנויות זו על גב זו, בדרך לעמידה על האמת הנלמדת. תחילה "מחדדין", ומשם ל"נוחין", אז "מקשיבים" ולבסוף "מדגילים". נעמוד בקצרה על משמעותו של כל שלב ועל המעבר משלב לשלב:

שלב החידוד הוא השלב הראשון והפותח של המפגש בין הלומדים, בו מובלטת שונותם, והרי הוא כלהט החרב המתהפכת. בשלב זה כל לומד מציג את שיטתו - שעמה הגיע למפגש - בחדות כנגד שיטת חברו. כל הצגה חדה של שיטה אחת גורמת בהכרח לחידוד השיטה השניה העומדת מולה - הן כפועל יוצא מעצם העמדת שיטה נגדית, והן בעקבות שאלות וקושיות שמטיל צד אחד על הצד שכנגדו. בשלב זה כל לומד מתרכז בעמדתו לחדדה (וכך כאמור גורם לחידוד השיטה השניה), וגם מהבחינה הנפשית הוא אינו פנוי לצד השני - בוודאי לדעתו, אולם בעומק המצב אף לא להוויתו. יש לשים לב שהפסוק מתהילים מתרכז באדם הפרטי ובמעלתו הוא.

הנחת היסוד העומדת בבסיס הבנת שלב זה היא, שהמפגש בחברותא לא מתרחש על מצע נקי מתפיסות, תובנות והכרות קודמות. אדרבה - המפגש בחברותא משמעותי דווקא בשל האפשרות שהוא נותן לכל עולם גדוש להתפרץ ולבוא לידי ביטוי בצוהר שעתה נפתח. על כן אין טוב אלא לאפשר התגלות זו בבהירות ובעוצמה - בחדות! (ושוב, חדות האחד מחדדת את השני).

שלב זה עלול להוות סכנה מוסרית, וחכמים מתייחסים לסכנה זו ומבקשים לנטרל אותה - יכול אפילו שלא לשמה? ת"ל "על דבר אמת"; יכול אם הגיס דעתו? ת"ל "וענוה צדק". ויכוח, דיון ומחלוקת שעומדים על יסודות כה רעועים - השקר והגאווה - לא יצלחו! ואילו ויכוח כנה הנובע מעולם המבקש אמת ומלווה בענווה זוכה לברכת הקב"ה שמצליח להם שנאמר "והדרך צלח".

מתי מסתיים שלב זה? ברגע שכל אחד מהצדדים המתחדדים ישקיט עצמו, וישים לב שיש מי שעומד למולו ונוכח גם הוא פה. ההכרה במציאות הצד השני קודמת לתשומת הלב הנדרשת להינתן לתוכן דברי הצד השני. אין תיאור מתאים יותר להצגת שלב זה מאשר - "שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה". ע"פ הקריאה המוצעת פה, מובנה של הנחת היא קודם כל הנחת העצמי ופינוי מקום בסבלנות לנוכחות השני. וכידוע - כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם. הפסוק שבחרה הגמרא לאפיון שלב זה מגדיר את הלומדים כ"יראי ה' ", ואת היחס ביניהם כ"איש אל רעהו", וכך זוכים להקשבת ה' לדבריהם. המעבר משלב ה"מחדדין" לשלב ה"נוחין" דורש שליטה, אותה שליטה הנמצאת בפסוק הנוסף שמביאה הגמרא: "ידבר עמים תחתינו". התנהגות בנחת לזולת היא תוצאה של מלחמה ושליטה של האדם על עצמו.

מקובלנו ש"דברי חכמים בנחת נשמעים", ואכן לאחר שלב ה"נוחין" מגיעה הדרישה להקשיב לתוכן דברי הזולת.ההקשבה ההדדית היא היא המשימה העיקרית של הלימוד בחברותא, והיא זו שמפיקה את הרווח מהלימוד בחברותא. הדיון לא יכול לעצור בשלב הקודם, בכעין אמירה נוחה של "אלו ואלו" וגמרנו. לא די להכיר בנוכחות השני ובנתינת לגיטמציה לשיטתו אך להשאירה בשטחו, יש להקשיב ולעשות אוזן כאפרכסת לדברים הנאמרים ע"י הזולת. הקשבה משמעה היא - הכנסת דבריו המחודדים של השני לתוכי לצורך בירור עצמי, לאחר שפיניתי לכך מקום בשלב הקודם. לא לחינם המילה שנבחרה לתיאור יחסים אלו בפסוק היא - "חברים", וכבר מדובר על כך שהקב"ה שומע ל"קולן" - קול אחד משותף. וכפי שהציפייה משלב זה גבוהה, כך גם הסכנה בפירוד הלבבות ובריחוק האמת, עד כדי סכנת הסתלקות השכינה מישראל.

ואם מגיעים הלומדים עד פה, הרי הם מדגילים זה לזה. מה פשר פועל זה? הפרשנים מבינים זאת כלימוד משותף של שני תלמידים שמחזקים זה את זה ומעודדים זה את זה, למרות חשש מטעות (כך למשל רש"י - "מאספין זה את זה, ואומרים בא ונלמוד ונבין בין שנינו, הואיל ואין לנו רב ללמדנו"). אולם בהמשך לבניין החברותא שאנו מייסדים פה, נדמה ששלב זה קשור למילה "דגל" - הרמה על נס. זוג לומדים שעברו כראוי את שלוש התחנות הקודמות הרי שחברותתם רצופה אהבה, ברור לכל צד כמה הוא זקוק לצד השני על מנת להגיע לאמת בלימודו, וכך הוא מרומם את חברו ומדגילו באהבה - והקב"ה אוהבם.    

סיכום

הוצגו פה ארבעה שלבים מובחנים בלימוד בחברותא. כל שלב דורש מהלומד תשומת לב מרובה לעצמו ולזולתו וליחסים הנרקמים במקום. אמנם יש לזכור שלמרות השלבים המובחנים הרי הלימוד בחברותא הוא כעין ריקוד המכיל מרכיבים דינאמיים, גמישים ומגיב למציאות המתחוללת.

נחזור על הראשונות - הלימוד בחברותא אמור להוביל את הלומדים בבקשתם אחר האמת בלימוד. בקשת האמת תלויה בהכרת הלומד את עצמו, בהכרה בנוכחות חברו ובדעתו, עד כדי הכרה חיונית בהשלמתו ע"י חברו העומד כ"עזר כנגדו".   

ומה שנוגע ללימוד בחברותא בודדת בכל בית מדרש, נכון כפל כפליים בתהליך לימוד התורה כולו של אדם הנפגש עם דעות ומבקש אמת.  

מהי חברותא "נכונה"? שאלה מרתקת זו מנסרת תדיר בחלל בית המדרש, שאחד מאדני יסודותיו המובהקים הוא אותו מוסד לא רשמי - החברותא. מה מתרחש, או ליתר דיוק מה אמור להתרחש וכיצד, בשעה שחוברים זוג לומדים לתהליך של לימוד בחברותא? על שאלה זו נבקש לענות מתוך קריאה ברצף מימרות אגדתיות, המתארות תהליך למידה שכזה.

וזאת למודע - בהתייחסותנו לאגדות לא נתעכב על כל פרטי המימרות (ואף לא נצטט אותן בשלמותן), וכמו-כן לא נשלב בדברינו מדבריהם המאירים של חכמינו מבארי האגדות (מהרש"א, מהר"ל, בן-יהוידע, הראי"ה ועוד), אלא נקרא קריאה פשוטה וממוקדת מטרה: ההדרכה העולה בנוגע לתהליך הלימוד בחברותא.

האגדות בהן נעסוק נמצאות במסכת שבת דף ס"ג עמוד א: 

א"ר ירמיה א"ר אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה, הקב"ה מצליח להם שנאמר "והדרך צלח" - אל תקרי "והדרך" אלא "וחדדך"; ולא עוד אלא שעולין לגדולה שנאמר "צלח רכב"; יכול אפילו שלא לשמה? ת"ל "על דבר אמת"; יכול אם הגיס דעתו? ת"ל "וענוה צדק"...

א"ר ירמיה א"ר שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה, הקב"ה מקשיב להן שנאמר "אז נדברו יראי ה' " וגו' - אין דיבור אלא נחת שנאמר "ידבר עמים תחתינו"...

א"ר אבא א"ר שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה, הקב"ה שומע לקולן שנאמר "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני"; ואם אין עושין כן גורמין לשכינה שמסתלקת מישראל שנאמר "ברח דודי ודמה" וגו'.

א"ר אבא א"ר שמעון בן לקיש: שני ת"ח המדגילים זה לזה בהלכה, הקב"ה אוהבן שנאמר "ודגלו עלי אהבה".

אמנם כל מימרא מארבע מימרות אלו עומדת לעצמה, ואפשר להתייחס אל כל אחת כמבקשת להאיר זווית אחרת ביחסים בין לומדים, אולם התבניתיות החוזרת שבהצגת המימרות (ואף ייחוס שלושה מהן לריש לקיש) צדה את תשומת לבנו. בשל תבניתיות זו אנו מעדיפים את הקריאה הרואה בהן רצף אחד הבנוי מארבעה שלבים שונים. הוא שאמרנו בכותרת המאמר: חברותא - מדריך בארבעה שלבים...

מחדדין - נוחין - מקשיבים - מדגילים 

עיקר תשומת לבנו ממוקדת בפעלים המתארים בארבעה אופנים את "יחסי הזוגיות" של הלומדים בחברותא. לטענתנו - ארבעת הפעלים מייצגים ארבע תחנות שונות, הבנויות זו על גב זו, בדרך לעמידה על האמת הנלמדת. תחילה "מחדדין", ומשם ל"נוחין", אז "מקשיבים" ולבסוף "מדגילים". נעמוד בקצרה על משמעותו של כל שלב ועל המעבר משלב לשלב:

שלב החידוד הוא השלב הראשון והפותח של המפגש בין הלומדים, בו מובלטת שונותם, והרי הוא כלהט החרב המתהפכת. בשלב זה כל לומד מציג את שיטתו - שעמה הגיע למפגש - בחדות כנגד שיטת חברו. כל הצגה חדה של שיטה אחת גורמת בהכרח לחידוד השיטה השניה העומדת מולה - הן כפועל יוצא מעצם העמדת שיטה נגדית, והן בעקבות שאלות וקושיות שמטיל צד אחד על הצד שכנגדו. בשלב זה כל לומד מתרכז בעמדתו לחדדה (וכך כאמור גורם לחידוד השיטה השניה), וגם מהבחינה הנפשית הוא אינו פנוי לצד השני - בוודאי לדעתו, אולם בעומק המצב אף לא להוויתו. יש לשים לב שהפסוק מתהילים מתרכז באדם הפרטי ובמעלתו הוא.

הנחת היסוד העומדת בבסיס הבנת שלב זה היא, שהמפגש בחברותא לא מתרחש על מצע נקי מתפיסות, תובנות והכרות קודמות. אדרבה - המפגש בחברותא משמעותי דווקא בשל האפשרות שהוא נותן לכל עולם גדוש להתפרץ ולבוא לידי ביטוי בצוהר שעתה נפתח. על כן אין טוב אלא לאפשר התגלות זו בבהירות ובעוצמה - בחדות! (ושוב, חדות האחד מחדדת את השני).

שלב זה עלול להוות סכנה מוסרית, וחכמים מתייחסים לסכנה זו ומבקשים לנטרל אותה - יכול אפילו שלא לשמה? ת"ל "על דבר אמת"; יכול אם הגיס דעתו? ת"ל "וענוה צדק". ויכוח, דיון ומחלוקת שעומדים על יסודות כה רעועים - השקר והגאווה - לא יצלחו! ואילו ויכוח כנה הנובע מעולם המבקש אמת ומלווה בענווה זוכה לברכת הקב"ה שמצליח להם שנאמר "והדרך צלח".

מתי מסתיים שלב זה? ברגע שכל אחד מהצדדים המתחדדים ישקיט עצמו, וישים לב שיש מי שעומד למולו ונוכח גם הוא פה. ההכרה במציאות הצד השני קודמת לתשומת הלב הנדרשת להינתן לתוכן דברי הצד השני. אין תיאור מתאים יותר להצגת שלב זה מאשר - "שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה". ע"פ הקריאה המוצעת פה, מובנה של הנחת היא קודם כל הנחת העצמי ופינוי מקום בסבלנות לנוכחות השני. וכידוע - כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם. הפסוק שבחרה הגמרא לאפיון שלב זה מגדיר את הלומדים כ"יראי ה' ", ואת היחס ביניהם כ"איש אל רעהו", וכך זוכים להקשבת ה' לדבריהם. המעבר משלב ה"מחדדין" לשלב ה"נוחין" דורש שליטה, אותה שליטה הנמצאת בפסוק הנוסף שמביאה הגמרא: "ידבר עמים תחתינו". התנהגות בנחת לזולת היא תוצאה של מלחמה ושליטה של האדם על עצמו.

מקובלנו ש"דברי חכמים בנחת נשמעים", ואכן לאחר שלב ה"נוחין" מגיעה הדרישה להקשיב לתוכן דברי הזולת.ההקשבה ההדדית היא היא המשימה העיקרית של הלימוד בחברותא, והיא זו שמפיקה את הרווח מהלימוד בחברותא. הדיון לא יכול לעצור בשלב הקודם, בכעין אמירה נוחה של "אלו ואלו" וגמרנו. לא די להכיר בנוכחות השני ובנתינת לגיטמציה לשיטתו אך להשאירה בשטחו, יש להקשיב ולעשות אוזן כאפרכסת לדברים הנאמרים ע"י הזולת. הקשבה משמעה היא - הכנסת דבריו המחודדים של השני לתוכי לצורך בירור עצמי, לאחר שפיניתי לכך מקום בשלב הקודם. לא לחינם המילה שנבחרה לתיאור יחסים אלו בפסוק היא - "חברים", וכבר מדובר על כך שהקב"ה שומע ל"קולן" - קול אחד משותף. וכפי שהציפייה משלב זה גבוהה, כך גם הסכנה בפירוד הלבבות ובריחוק האמת, עד כדי סכנת הסתלקות השכינה מישראל.

ואם מגיעים הלומדים עד פה, הרי הם מדגילים זה לזה. מה פשר פועל זה? הפרשנים מבינים זאת כלימוד משותף של שני תלמידים שמחזקים זה את זה ומעודדים זה את זה, למרות חשש מטעות (כך למשל רש"י - "מאספין זה את זה, ואומרים בא ונלמוד ונבין בין שנינו, הואיל ואין לנו רב ללמדנו"). אולם בהמשך לבניין החברותא שאנו מייסדים פה, נדמה ששלב זה קשור למילה "דגל" - הרמה על נס. זוג לומדים שעברו כראוי את שלוש התחנות הקודמות הרי שחברותתם רצופה אהבה, ברור לכל צד כמה הוא זקוק לצד השני על מנת להגיע לאמת בלימודו, וכך הוא מרומם את חברו ומדגילו באהבה - והקב"ה אוהבם.    

סיכום

הוצגו פה ארבעה שלבים מובחנים בלימוד בחברותא. כל שלב דורש מהלומד תשומת לב מרובה לעצמו ולזולתו וליחסים הנרקמים במקום. אמנם יש לזכור שלמרות השלבים המובחנים הרי הלימוד בחברותא הוא כעין ריקוד המכיל מרכיבים דינאמיים, גמישים ומגיב למציאות המתחוללת.

נחזור על הראשונות - הלימוד בחברותא אמור להוביל את הלומדים בבקשתם אחר האמת בלימוד. בקשת האמת תלויה בהכרת הלומד את עצמו, בהכרה בנוכחות חברו ובדעתו, עד כדי הכרה חיונית בהשלמתו ע"י חברו העומד כ"עזר כנגדו".   

ומה שנוגע ללימוד בחברותא בודדת בכל בית מדרש, נכון כפל כפליים בתהליך לימוד התורה כולו של אדם הנפגש עם דעות ומבקש אמת.  

מהי חברותא "נכונה"? שאלה מרתקת זו מנסרת תדיר בחלל בית המדרש, שאחד מאדני יסודותיו המובהקים הוא אותו מוסד לא רשמי - החברותא. מה מתרחש, או ליתר דיוק מה אמור להתרחש וכיצד, בשעה שחוברים זוג לומדים לתהליך של לימוד בחברותא? על שאלה זו נבקש לענות מתוך קריאה ברצף מימרות אגדתיות, המתארות תהליך למידה שכזה.

וזאת למודע - בהתייחסותנו לאגדות לא נתעכב על כל פרטי המימרות (ואף לא נצטט אותן בשלמותן), וכמו-כן לא נשלב בדברינו מדבריהם המאירים של חכמינו מבארי האגדות (מהרש"א, מהר"ל, בן-יהוידע, הראי"ה ועוד), אלא נקרא קריאה פשוטה וממוקדת מטרה: ההדרכה העולה בנוגע לתהליך הלימוד בחברותא.

האגדות בהן נעסוק נמצאות במסכת שבת דף ס"ג עמוד א: 

א"ר ירמיה א"ר אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה, הקב"ה מצליח להם שנאמר "והדרך צלח" - אל תקרי "והדרך" אלא "וחדדך"; ולא עוד אלא שעולין לגדולה שנאמר "צלח רכב"; יכול אפילו שלא לשמה? ת"ל "על דבר אמת"; יכול אם הגיס דעתו? ת"ל "וענוה צדק"...

א"ר ירמיה א"ר שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה, הקב"ה מקשיב להן שנאמר "אז נדברו יראי ה' " וגו' - אין דיבור אלא נחת שנאמר "ידבר עמים תחתינו"...

א"ר אבא א"ר שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה, הקב"ה שומע לקולן שנאמר "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני"; ואם אין עושין כן גורמין לשכינה שמסתלקת מישראל שנאמר "ברח דודי ודמה" וגו'.

א"ר אבא א"ר שמעון בן לקיש: שני ת"ח המדגילים זה לזה בהלכה, הקב"ה אוהבן שנאמר "ודגלו עלי אהבה".

אמנם כל מימרא מארבע מימרות אלו עומדת לעצמה, ואפשר להתייחס אל כל אחת כמבקשת להאיר זווית אחרת ביחסים בין לומדים, אולם התבניתיות החוזרת שבהצגת המימרות (ואף ייחוס שלושה מהן לריש לקיש) צדה את תשומת לבנו. בשל תבניתיות זו אנו מעדיפים את הקריאה הרואה בהן רצף אחד הבנוי מארבעה שלבים שונים. הוא שאמרנו בכותרת המאמר: חברותא - מדריך בארבעה שלבים...

מחדדין - נוחין - מקשיבים - מדגילים 

עיקר תשומת לבנו ממוקדת בפעלים המתארים בארבעה אופנים את "יחסי הזוגיות" של הלומדים בחברותא. לטענתנו - ארבעת הפעלים מייצגים ארבע תחנות שונות, הבנויות זו על גב זו, בדרך לעמידה על האמת הנלמדת. תחילה "מחדדין", ומשם ל"נוחין", אז "מקשיבים" ולבסוף "מדגילים". נעמוד בקצרה על משמעותו של כל שלב ועל המעבר משלב לשלב:

שלב החידוד הוא השלב הראשון והפותח של המפגש בין הלומדים, בו מובלטת שונותם, והרי הוא כלהט החרב המתהפכת. בשלב זה כל לומד מציג את שיטתו - שעמה הגיע למפגש - בחדות כנגד שיטת חברו. כל הצגה חדה של שיטה אחת גורמת בהכרח לחידוד השיטה השניה העומדת מולה - הן כפועל יוצא מעצם העמדת שיטה נגדית, והן בעקבות שאלות וקושיות שמטיל צד אחד על הצד שכנגדו. בשלב זה כל לומד מתרכז בעמדתו לחדדה (וכך כאמור גורם לחידוד השיטה השניה), וגם מהבחינה הנפשית הוא אינו פנוי לצד השני - בוודאי לדעתו, אולם בעומק המצב אף לא להוויתו. יש לשים לב שהפסוק מתהילים מתרכז באדם הפרטי ובמעלתו הוא.

הנחת היסוד העומדת בבסיס הבנת שלב זה היא, שהמפגש בחברותא לא מתרחש על מצע נקי מתפיסות, תובנות והכרות קודמות. אדרבה - המפגש בחברותא משמעותי דווקא בשל האפשרות שהוא נותן לכל עולם גדוש להתפרץ ולבוא לידי ביטוי בצוהר שעתה נפתח. על כן אין טוב אלא לאפשר התגלות זו בבהירות ובעוצמה - בחדות! (ושוב, חדות האחד מחדדת את השני).

שלב זה עלול להוות סכנה מוסרית, וחכמים מתייחסים לסכנה זו ומבקשים לנטרל אותה - יכול אפילו שלא לשמה? ת"ל "על דבר אמת"; יכול אם הגיס דעתו? ת"ל "וענוה צדק". ויכוח, דיון ומחלוקת שעומדים על יסודות כה רעועים - השקר והגאווה - לא יצלחו! ואילו ויכוח כנה הנובע מעולם המבקש אמת ומלווה בענווה זוכה לברכת הקב"ה שמצליח להם שנאמר "והדרך צלח".

מתי מסתיים שלב זה? ברגע שכל אחד מהצדדים המתחדדים ישקיט עצמו, וישים לב שיש מי שעומד למולו ונוכח גם הוא פה. ההכרה במציאות הצד השני קודמת לתשומת הלב הנדרשת להינתן לתוכן דברי הצד השני. אין תיאור מתאים יותר להצגת שלב זה מאשר - "שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה". ע"פ הקריאה המוצעת פה, מובנה של הנחת היא קודם כל הנחת העצמי ופינוי מקום בסבלנות לנוכחות השני. וכידוע - כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם. הפסוק שבחרה הגמרא לאפיון שלב זה מגדיר את הלומדים כ"יראי ה' ", ואת היחס ביניהם כ"איש אל רעהו", וכך זוכים להקשבת ה' לדבריהם. המעבר משלב ה"מחדדין" לשלב ה"נוחין" דורש שליטה, אותה שליטה הנמצאת בפסוק הנוסף שמביאה הגמרא: "ידבר עמים תחתינו". התנהגות בנחת לזולת היא תוצאה של מלחמה ושליטה של האדם על עצמו.

מקובלנו ש"דברי חכמים בנחת נשמעים", ואכן לאחר שלב ה"נוחין" מגיעה הדרישה להקשיב לתוכן דברי הזולת.ההקשבה ההדדית היא היא המשימה העיקרית של הלימוד בחברותא, והיא זו שמפיקה את הרווח מהלימוד בחברותא. הדיון לא יכול לעצור בשלב הקודם, בכעין אמירה נוחה של "אלו ואלו" וגמרנו. לא די להכיר בנוכחות השני ובנתינת לגיטמציה לשיטתו אך להשאירה בשטחו, יש להקשיב ולעשות אוזן כאפרכסת לדברים הנאמרים ע"י הזולת. הקשבה משמעה היא - הכנסת דבריו המחודדים של השני לתוכי לצורך בירור עצמי, לאחר שפיניתי לכך מקום בשלב הקודם. לא לחינם המילה שנבחרה לתיאור יחסים אלו בפסוק היא - "חברים", וכבר מדובר על כך שהקב"ה שומע ל"קולן" - קול אחד משותף. וכפי שהציפייה משלב זה גבוהה, כך גם הסכנה בפירוד הלבבות ובריחוק האמת, עד כדי סכנת הסתלקות השכינה מישראל.

ואם מגיעים הלומדים עד פה, הרי הם מדגילים זה לזה. מה פשר פועל זה? הפרשנים מבינים זאת כלימוד משותף של שני תלמידים שמחזקים זה את זה ומעודדים זה את זה, למרות חשש מטעות (כך למשל רש"י - "מאספין זה את זה, ואומרים בא ונלמוד ונבין בין שנינו, הואיל ואין לנו רב ללמדנו"). אולם בהמשך לבניין החברותא שאנו מייסדים פה, נדמה ששלב זה קשור למילה "דגל" - הרמה על נס. זוג לומדים שעברו כראוי את שלוש התחנות הקודמות הרי שחברותתם רצופה אהבה, ברור לכל צד כמה הוא זקוק לצד השני על מנת להגיע לאמת בלימודו, וכך הוא מרומם את חברו ומדגילו באהבה - והקב"ה אוהבם.    

סיכום

הוצגו פה ארבעה שלבים מובחנים בלימוד בחברותא. כל שלב דורש מהלומד תשומת לב מרובה לעצמו ולזולתו וליחסים הנרקמים במקום. אמנם יש לזכור שלמרות השלבים המובחנים הרי הלימוד בחברותא הוא כעין ריקוד המכיל מרכיבים דינאמיים, גמישים ומגיב למציאות המתחוללת.

נחזור על הראשונות - הלימוד בחברותא אמור להוביל את הלומדים בבקשתם אחר האמת בלימוד. בקשת האמת תלויה בהכרת הלומד את עצמו, בהכרה בנוכחות חברו ובדעתו, עד כדי הכרה חיונית בהשלמתו ע"י חברו העומד כ"עזר כנגדו".   

ומה שנוגע ללימוד בחברותא בודדת בכל בית מדרש, נכון כפל כפליים בתהליך לימוד התורה כולו של אדם הנפגש עם דעות ומבקש אמת.