שיחה אישית אפקטיבית בין מורה לתלמיד

למרות חשיבותה של השיחה האישית, מורים רבים מתקשים לבצעה משום שאין זה דבר פשוט לבצע שיחה אפקטיבית. אין זה נכון לזמן שיחה אישית מבלי לנסות ולחשוב על מהלכה, על הכלים שבהם יש להשתמש ובעיקר על מטרתה. מטרת מאמר זה ללמד את המורה לשפר את יכולת ההקשבה שלו לתלמיד, לאפשר לו להשתמש ביותר אמפתיה כלפיו, להביע רגשות באופן חופשי, להקטין את האגו שלו כדי להיות מרוכז בצרכים של התלמיד, ולא של עצמו, ולעזור לו למצוא פתרונות משותפים למורה ולתלמיד.

השיחה האישית היא אחד הכלים המרכזיים העומדים לרשותו של המורה בעבודתו החינוכית עם תלמידיו.מטרת השיחה האישית היא יצירת קירבה, אמפתיה, יחסי ידידות ותמיכה בין המורה לתלמיד. היעד הוא ליצור נתיב לליבו של התלמיד וליצור השפעה חיובית עליו.זאת אינה שיחה של העברת מידע, לא שיחת נזיפה, לא שיחת משוב וגם לא הטפת מוסר. זאת שיחה אישית, העוסקת בעיקר ברגשותיו של התלמיד.

נדמה כי אין צורך להכביר מילים על חשיבות השיחה האישית. כל מחנך יודע שכדי להבין את התלמיד, כדי לגלות אמפתיה למצבו שבו הוא נמצא, הוא אמור לנהל איתו מפגשים בארבע עיניים. זאת הזירה שבה הלב נפגש עם הלב, שבה התלמיד יכול לחוש שמישהו מבוגר, מתעניין בו, מרגיש את מה שעובר עליו, ועומד לצידו, ללא שיפוטיות, וללא ביקורתיות.

זאת הדרך לגרום למורה, להיות אדם משמעותי, "מורה לחיים" עבור התלמיד. ברבות השנים, התלמידים אינם זוכרים את מה שהם למדו בבית הספר, אבל הם יזכרו היטב את שיחות הנפש הללו, שהם מקיימים עם מוריהם, בתנאי כמובן, ששיחות אלו יהיו משמעותיות. רגשות זוכרים, תכנים לימודיים שוכחים.  

עם זאת, למרות חשיבותה של השיחה האישית, מורים רבים מתקשים לבצעה משום שאין זה דבר פשוט לבצע שיחה אפקטיבית. אין זה נכון לזמן שיחה אישית מבלי לנסות ולחשוב על מהלכה, על הכלים שבהם יש להשתמש ובעיקר על מטרתה. לשם כך, יש לחשוב מראש על מהלך השיחה, לתכנן אותה, להתחמק מטעויות ולגרום לזרימה טבעית שלה, כדי שהתלמיד לא ירגיש שזאת משימה נלמדת ומתורגלת.

מטרת מאמר זה ללמד את המורה לשפר את יכולת ההקשבה שלו לתלמיד, לאפשר לו להשתמש ביותר אמפתיה כלפיו, להביע רגשות באופן חופשי, להקטין את האגו שלו כדי להיות מרוכז בצרכים של התלמיד, ולא של עצמו, ולעזור לו למצוא פתרונות משותפים למורה ולתלמיד בבחינת  win-win'’.

 שגיאות נפוצות בעת קיום שיחה אישית:

 שאלת שאלות בלי לחכות לתשובות: מורים רבים מתחילים שיחה אישית ברצף של שאלות כמו: "מה נשמע ?", "אז מה קורה?", "אז מה העניינים...?", ללא המתנה לתשובות. לתלמיד ברור שמורהו לא מקשיב לתשובות. כך נוצר ניתוק ולא חיבור בין המורה והתלמיד.

המורה במרכז: המורה מדבר רוב הזמן בצורה של מונולוג, ולא מאפשר לשיחה להתפתח לכיוונו של התלמיד. שיחה אישית אפקטיבית היא ביחס של 80:20 כאשר רוב הזמן התלמיד מדבר ורק חלק קטן מהזמן המורה מדבר. תפקידו העיקרי של המורה בשיחה כזאת הוא להקשיב.

"גם לי קרה דבר דומה": מורה שייתן לאגוצנטריות שלו לנצח ולעולם האסוציאציות הפרטיות שלו לצוץ, כל פעם שתלמידו מעלה נושא כל שהוא, לא יאפשר לשיחה להתפתח ויגרום לתלמיד להסתגר במקום להיפתח.

מורה המניח שהתלמיד עשוי ללמוד מתוך סיפורי הילדות של המורה, על השגיאות שהוא עשה כמתבגר, או אפילו כמבוגר, מניח הנחה שעלולה להתגלות לו כשגויה, משום שהתלמיד חי בעולם אחר, בערכים אחרים, עם יכולות תוך אישיות ובין אישיות אחרות לחלוטין. הסיכוי שעברו של המורה ישמש כמודל התנהגותי לתלמיד הוא קטן. "איזהו חכם הלומד מנסיונם של אחרים..." אכן צריך להיות "חכם" כדי ללמוד מהנסיון של האחרים, אבל רוב התלמידים, בעיקר בגיל ההתבגרות צריכים לבחון בעצמם את הגבולות, לחוות את הכאב, את התסכול, כדי ללמוד. אין קיצורי דרך, ומורה שינסה לקצר עבור התלמיד את הדרך, על ידי סיפורים אישיים על חייו, משלה את עצמו ואת תלמידו. למרבה התסכול של המורים, רוב התלמידים צריכים לגעת באש, כדי לדעת שהיא חמה. אחרי שהתלמיד נגע באש, תפקידו של המורה, לחבוש לו את הפצעים, לחבק אותו ולתמוך בו, ולאחר מכן, לבחון אתו מחדש, כיצד להימנע מליפול למלכודות להן נפל.

פחד משתיקה: מורים רבים חוששים מפני השתיקה בשיחה. לא נעים להם ולכן הם נמנעים ממנה. אכן שתיקה היא מצב מביך, אך למרות זאת, הרי שעל המורה לדעת שהשתיקה מקדמת את השיחה האישית. בזכות השתיקה ניתן להגיע לדברים שהתלמיד לא התכוון להגיע אליהם. השתיקה גורמת לתלמיד להישאב לתוך השיחה, כמו ואקום, גם אם הוא מהסס. אומנם אי אפשר לשתוק עד בלי סוף ובשלב מסוים כנראה שעל המורה יהיה הכרח להפר את השתיקה, אך רצוי להתאפק במידת האפשר. למרות הפרדוקסליות שבדבר, דווקא מורה שיצליח לשתוק, הוא זה שיקדם את השיחה.

 עוד מאותו דבר: מורה המנסה להגיע לתלמיד בדרך מסוימת, לדוגמא, דרך שאלות אישיות ולא מקבל שיתוף פעולה, אין טעם שהוא ימשיך וינקוט באותה דרך עוד ועוד. אחרי שניים-שלושה ניסיונות והבנה שדרך תקשורתית מסוימת לא אפקטיבית, חשוב לשנותה כדי למצוא דרכים חלופיות, בעזרתן ניתן להגיע לנפשו של התלמיד. אם עושים "עוד מאותו דבר", מגיעים לשום מקום.

  דיבור מ"האני ההורי" של המורה ל"אני הילדי" של התלמיד: מורים רבים רגילים לדבר ממרום כוחם ועוצמתם לתלמידיהם, כך שהתלמיד מרגיש קטן וילדי לידם. כדי ששיחה תהיה אפקטיבית, היא אמורה להיות בין ה"אני הבוגר" של המורה ל"אני הבוגר" של התלמיד, בגובה העיניים. מורה שאומר לתלמידו מה "האמת", מה "נכון" מה הוא "צריך לעשות", מונע מהשיחה להיות דו-שיח של בוגרים.

שיחה מהחלקים הבוגרים של המורה ושל התלמיד מתאפיינת, בשאלות של המורה ולא במשפטים המסתיימים בסמני קריאה. כיפוף סימן הקריאה לסימן השאלה, זאת הדרך לעבור מדיבור "הורה-ילד" לדיבור "בוגר בוגר". המורה לא אומר לתלמיד מה עליו לעשות, אלא מטקס עצה עם התלמיד, מהי הדרך הנכונה עבורו וכיצד יכול המורה לעזור לתלמיד לצמוח ולהתפתח. מתן עצות, אינה שיחה בין שווים, אלא שיחה בין החלק ההורי של המורה לחלק הילדי של התלמיד. כדי להימנע מכך, אפשר לחשוב עם התלמיד, לנסות ולבחון את החסרונות והיתרונות של כל מהלך, או כל פיתרון לבעיה, כדי שגם התלמיד וגם המורה יוכלו להעשיר איש את רעהו, בנקודת המבט השונות שלהם. יחדיו הם יכולים לבדוק את הסוגיה העומדת על הפרק, בגובה העיניים, ולא כאשר המורה מייעץ למורה מה עליו לעשות.

לא פעם הידיעות של התלמיד והניתוח שלו של בעייתו, עולה לאין שיעור על יכולת מורו ליעץ לו, ולכן הקשבה, פתיחות, הבנה, זרימה עם התלמיד, חשובים יותר מכל עצה, חכמה ככל שתהיה.

 הטפת מוסר: לעיתים, הופכת השיחה להיות הטפת מוסר, משוב שלילי, שיחת הערכה, חינוך, הדרכה, במקום שיחה אישית בין שני אנשים מבוגרים. שיחה שאינה מתקיימת בגובה העיניים, טוב לה לא להיות בכלל, משום שהמטרה המושגת היא ריחוק וניכור, גם אם התלמיד לא אומר מאומה והמורה לא קולט שבעצם הוא איבד את הקשר האישי עם התלמיד.

 חוסר מודעות לשפת הגוף: מורים רבים לא מודעים לשפת הגוף של עצמם בעת השיחה האישית. לדוגמא, מורה היושב וידיו אחוזות זאת בזאת מאחורי העורף, כמו כתר, רגליו פשוקות קדימה בתחושת אדנות, עלול לגרום לתלמיד לחוש  אי נחות. קשה להניח שתתפתח בין התלמיד למורה שיחה פתוחה בגובה העיניים. מורה היושב כאשר ידיו שלובות זו בזו על חזהו, רגליו מונחות אחת על גבי השנייה, גוו כפוף, לא יכול לצפות שהתלמיד שלו ידבר אתו בפתיחות משום שגופו משדר סגירות וחסר רצון להיפתח לזולת.

 חוסר מודעות לאינטונאציה: מורים רבים רוכשים לעצמם במהלך השנים בהם הם משמשים כמורים, אינטונאציה של מורים, כלומר טון דידקטי, שימוש במילות ציווי, מתן הוראות, הטפת מוסר וכו'. מאד יהיה קשה לקיים שיחה אישית, רכה נעימה וזורמת, בסגנון כזה. חשוב מאד להקפיד על אינטונאציה רגילה, כמו שאותו מורה מדבר עם בני ביתו ולא עם תלמידיו.  

 ניצחון המורה על התלמיד: מורים עלולים להיכנס לוויכוחים עם התלמידים שלהם תוך כדי השיחה האישית. ויכוח כזה, גם אם הוא הסתיים בניצחונו של המורה, הרי שהוא הפסיד, משום שהוא הפסיד את התלמיד ואת השיחה. לכן כל שיחה אישית שלא מסתיימת ב"ניצחון–ניצחון", אינה שיחה מוצלחת.

שלבי השיחה האישית:

(חשוב להקפיד על סדר השלבים, רק עד שלב 6 ועל שני השלבים האחרונים 13-14)

1. הזמנה לשיחה אישית: ההזמנה תתבצע מראש, לפני השיחה, ביום ובמקום נוח לשני הצדדים, כאשר המורה מדגיש את אופי השיחה: שיחה אישית ולא שיחת משמעת, או שיחת נזיפה, או שיחת עדכון, או שיחת הערכה. חשוב שמיקום השיחה לא יהיה בטריטוריה של המורה, אלא במקום שקט ואינטימי, בו שני הצדדים יושבים קרוב אחד לשני, באותו גובה, ללא שום הבדל ביניהם וללא סימני סטטוס.

2.  לחיצת יד חמה: המגע בין שתי הידיים יוצר תחושה של קרבה ופתיחות. לחיצת היד צריכה להיות חמה ואמיצה. לא יותר מדי חברית ולא יותר מדי חזקה. כמובן שלא רצוי ללחוץ את היד למי שלא מתאים לו לקבל לחיצת יד, מכל מיני טעמים. במקרים מיוחדים, כאשר הנורמה מאפשרת זאת, ניתן ללטף או לחבק את התלמיד, בייחוד בגיל הצעיר מאד, כמו תחילת בית הספר היסודי, בתנאי שאין במגעים אלו רמזים מיניים. במגע בין המינים יש לנקוט מידה רבה של זהירות.

3. שיחה קלה – small talk: כיוון שלמרבית התלמידים יש "בעיית סמכות", כלומר, פחד, חשש, חרדה מסמכות, בלי קשר דווקא למערכת היחסים עם המורה האישי, חשוב מאד לנסות ולהקטין את המתח של התלמיד. העיסוק בענייני חולין, עשוי להפיג את המתח שבו שרוי התלמיד. " ...אני עושה לעצמי שתייה, מה תשתה?.... שתי כפיות סוכר?.... מה שלום ההורים?....וכו'. אם יש באפשרותו של המורה להציע שתייה או מאכל קל, חשוב שיעשה זאת, כדי לשבור את הקרח וליצור קרבה ראשונית תוך כדי ההכנה של השתייה או המזון.

4. הגדרת מטרת השיחה: כיוון שהתלמיד עדיין לא נרגע, הוא עלול להיות כל הזמן "בכוננות ספיגה" ולא להתרכז בתוכן השיחה אלא רק בשאלה, מה מסתתר מאחורי ההזמנה לשיחה. חשוב שהמורה ידגיש את מטרת השיחה, לדוגמא: "הייתי רוצה לדעת מה שלומך", או "...איך השתלבת בלימודים...", או "... האם אתה מרוצה מבית הספר..", "רציתי לדעת קצת יותר עליך ועל המשפחה שלך","...רציתי לדעת אם משהו קשה לך...",. הגדרת מטרת השיחה חשובה לקראת חתימה על חוזה פסיכולוגי (סעיף הבא).

5. חוזה פסיכולוגי עם התלמיד: לא מספיק שרק המורה יגדיר את מטרת השיחה. חשוב מאד שהתלמיד יאמר האם מטרות אלו מקובלות עליו. לא כל מה שהמורה חושב שמתאים לשיחה הזאת, אכן מקובל על התלמיד. רק ע"י תאום ציפיות, ניתן ליצור הבנה בין שני הגורמים. אם לדוגמא, התלמיד לא רוצה, מסיבותיו שלו, לשוחח על משפחתו, המורה צריך לדעת זאת ולכבד זאת. חשוב גם להסביר לתלמיד שהשיחה ביניהם היא אינטימית, דיסקרטית ולא יהיו לה שום השלכות מעשיות. היא נועדה לאוזני המורה והתלמיד בלבד. כמו כן, רצוי לציין את היקף הזמן של השיחה, כדי ששני הצדדים ידעו את המסגרת של השיחה, וגם כמובן האם תהיה לשיחה המשכיות או שהיא חד-פעמית.

6.  שאלה פתוחה: חשוב לפתוח את השיחה בשאלה פתוחה, כדי לאפשר לתלמיד לזרום באופן חופשי לעבר הקשיים האמיתיים שלו. "מה נשמע?", "איך אתה מרגיש?" הן שאלות פתוחות ומצוינות, כמובן רק אם המורה מתעכב ומחכה לתשובת התלמיד. אם השיחה היא שיחת המשך, אפשר לשאול את התלמיד "אז על מה נדבר היום?" או "האם חשבת על מה שדיברנו בשיחה האחרונה שלנו?"

7. הבעת רגשות ע"י המורה: כיוון שרגש גורר רגש והבעת רגשות גוררת הבעת רגשות, "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז19), הרי שאם המורה ישתמש בהבעת רגשות, הוא יצור כר נוח לתלמיד, להביע את רגשותיו שלו. לדוגמא: "... היה לי מאד קשה לראות את האכזבה שלך אתמול מ...", "מאד התרגשתי לשמוע שקיבלת ציון מאד גבוה במבחן שלך...","...מאד שמחתי שקיבלת הוקרה כתלמיד מצטיין....", "מאד הצטערתי לשמוע על כך שהפסקת להיות חבר של..". שימוש בכלי זה בשיחה עשוי להביא את השיחה במהירות יחסית, למקומות משמעותיים.

8.  הקשבה פעילה: כדי שהתלמיד ירגיש שיש לו אוזן קשבת, חשוב מאד שהמורה יטה אוזנו לדברי התלמיד. לא הקשבה פסיבית, אלא הקשבה שתגרום לתלמיד להרגיש שמולו נמצא אדם המתעניין במה שיש לו להגיד. ניתן להנהן בראש בהבנה או להשתמש במילים קצרות, היוצרות תחושה של הקשבה, כמו:"....אה....כן...באמת?....ברצינות....אהה...ודאי...". כמו כן ניתן לחזור על דברי התלמיד "אם הבנתי את מה שאמרת. אמרת ש..." החזרה על דברי התלמיד נועדה כדי שהתלמיד יבין שהמורה מקשיב לו ומבין אותו.

9. אמפתיה: אמפתיה היא ביטוי רגשי של המורה המתחבר לרגשותיו של התלמיד, כתגובה לאמירה רגשית של התלמיד. מטרת האמירה האמפתית היא שהתלמיד יחוש שהמורה מבין אותו ומחבק אותו רגשית. זאת אינה הזדהות, משום שהזדהות היא יצירת מצב שבו אין אבחנה בין שני האישים, כי שניהם מרגישים אותו רגש יחדיו לנוכח קשיי התלמיד. האמפתיה מתאפיינת בכך שהמורה יכול לבחון את המצב מהצד ולהביע את הרגשות הגורמים לתלמיד לחוש שהמורה עוקב אחרי מה שקורה לו ומבין את רגשותיו. לדוגמא: התלמיד אומר: "היה לי מאד קשה לעבור את החוויה הזאת..." המורה מגיב: "אני מרגיש שעברת חוויה קשה....". התלמיד אומר, לדוגמא, שהוא חש מנודה בין חבריו ללימודים. המורה מגיב:"...כאב לי מאד לשמוע שעברת אירוע כה קשה עם חבריך ללימודים....".

10. שאלת שאלות: כדי לקדם את השיחה, יכול המורה לשאול את התלמיד שאלות לגבי מצבו. לדוגמא: "מה עשית במקרה הזה?.... את מי ערבת בבעיה הזאת? ....מי עוד היה קשור לסוגיה הזאת? ....האם ניסית לפנות לעוד גורמים שיעזרו לך לפתור את הבעיה?....". שאלת המפתח החשובה ביותר בידיו של המורה היא"למה?", או "מדוע"?. אפשר לחזור ולשאול שאלה זאת מספר פעמים. שאלה זאת עוזרת למורה להגיע לשורש הבעיה ולא להסתפק רק במה שהתלמיד בוחר לספר, בסימפטום. אין שאלה יותר משמעותית ומקדמת את השיחה האישית, מאשר השאלה "למה"?. שאלה זאת עוזרת למורה לעבור מהרובד של תאור המצב, לרובד של מקור הבעיה. מהתסמינים לשורש הבעיה.

11. שיקוף: השיקוף הוא טכניקה של הצבת מראה מילולית לפני הזולת, כדי שהוא יקבל ויפנים את האופן שבו הוא נתפס על ידי מי שעומד מולו. השיקוף, בניגוד לאמפתיה, נעשה בלי מעורבות רגשית של המורה. המורה מחזיר לתלמיד, נקי ככל האפשר, את מה שהתלמיד אומר או עושה. חשוב להקפיד על כך שהשיקוף יהיה נקי ככל האפשר ולא ייהפך לפרשנות, משום שפרשנות עלולה לגרום להתנגדותו של התלמיד. הוא  עלול להבין שמורה לא קלט אותו כראוי. היתרון העצום בשיקוף הוא הוונטלאציה הנוצרת בעקבותיו. החזרת המילים לתלמיד גורמת לו לחשוב: "...הנה המורה הזה ממש מבין אותי..." ולכן הוא מוציא עוד ועוד את הכעסים, העלבונות, התסכולים הנמצאים בלבו. (סליחה על הדימוי- השיקוף דומה להכנסת אצבע ללועו של התלמיד, כדי שיקיא את מצוקותיו).

12. חיזוק חיובי – מורה שיצליח לשלב בשיחה חיזוק חיובי לתלמיד, ישפר את מצב רוחו של התלמיד ויגביר את רצונו להיפתח ולשתף פעולה. כולנו אוהבים "פירגון" עידוד משום שכך מתחזק הערך העצמי, האהבה והכבוד ההדדי. קל יחסית להניע אנשים בעזרת חיזוקים חיוביים. זה כלי חינוכי בעל חשיבות אדירה ואם המורה ידע לשלב אותו בשיחה, הוא יגיע להישגים משמעותיים בשיפור המוטיבציה של התלמיד. התלמיד יאמר בליבו :"לפחות אחרי כל המאמצים שאני עושה ואף אחד לא רואה, לפחות המורה שלי יודע להעריך את זה".

13.הסקת מסקנות: מטרת השיחה היא התקרבות והתיידדות, אך לעיתים מגיע התלמיד לשיחה הזאת גם למסקנות אישיות ומעשיות. חשוב מאד שאת המסקנות המעשיות, ינסח התלמיד ולא המורה, כדי שהוא ירגיש שליטה ואחריות על מסקנותיו.

14. סיכום – הבעת רגשות וקבלת משוב על השיחה:לאחר סיום השיחה, טוב לו למורה לומר את רגשותיו: "מאד נהניתי לדבר אתך...", "אני שמח שסוף סוף יצא לנו להכיר איש את רעהו...","...מאד התרגשתי ממה שסיפרת לי היום על החיים שלך...". מילים כאלו יוצרות את התשתית לקיומה של שיחה נוספת, מסוג זה, בעתיד ומחזקות את התחושות הטובות איתן יוצא התלמיד מהשיחה. כמו כן רצוי שהמורה יקבל משוב מהתלמיד, על האופן שבו התנהלה השיחה, כדי שהמורה יבין האם הוא ניהל את השיחה באופן נכון."ומתלמידי יותר מכולם"(תענית ז' ע"א).                                     

הערה לסיום: לאחר שקראת, תרגלת והפנמת מודל זה, רצוי לשכוח אותו, משום שהזרימה "כאן ועכשיו" באופן ספונטני בעת השיחה, חשובה הרבה יותר מאשר העקרונות המובאים למעלה בתוך המודל. כלומר, מצד אחד זה נכון ללמוד את המודל להעמיק בו ולהבין אותו לאשורו, אך רצוי שלא לאבד בשל כך את הרגישות המצבית הנדרשת בעת השיחה האישית, בזמן אמיתי. לפיכך, הנוסחה האולטימטיבית לשיחה אישית אפקטיבית היא שיחה "ספונטנית מתוכננת" או שיחה "מתוכננת - ספונטנית".

המאמר באדיבותו של ערן רון, פיתוח ארגוני, ייעוץ והדרכה

הדפסה

שיתוף