גם רוח השטות והשעמום הם מוריי

ברור שחינוך, במבט עומק, הוא יציאה להרפתקה, ויש בו תמיד גם בחינת "לך לך מארצך וממולדתך". רבקה מרים לומדת גם מהאירועים האישיים שבחייה, גם מהשעשוע ורוח השטות, מהבטלה והשעמום... "למורים הגדולים ביותר בחיי לא הייתה תעודת הוראה. הם היו אותם אוטודידקטים שהזכרתי בראשית דבריי. אנשים "לא מקצועיים", שלא רכשו תארים ולא למדו לימודי ליבה, אך העולם כולו היה כר ללימודם." פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ז כסלו תשע"ה, 19.12.2014

גם רוח השטות והשעמום הם מוריי

רבקה מרים

בילדותי הקיפו אותי אוטודידקטים רבים, חסרי השכלה פורמלית מסודרת אך רחבי אופקים. כיום נדמה שהכול התקבע והפך למובנה בקופסאות, שהדרישות מתכחשות לתשוקת הלימוד

לפני שנים רבות מאוד הייתה ברשותנו מכונית ישנה נושנה מסוג דה־שבו, וקראנו גם לה, כפי שקוראים לכל יצור קרוב, בשם. שם המכונית שלנו היה "אוטודידקט". אוטודידקט שלנו הייתה ברייה עצמאית ביותר, נתונה למצבי רוח, שנסעה על פי רצונה וגם נעמדה, לפרקים קצרים או ארוכים יותר, על פי רצונה. לאמיתו של דבר לא אנחנו היינו בעליה, היא זו שהנהיגה אותנו על פי דרישות אישיותה.

השם "אוטודידקט" שניתן לה בהתחלה כבמין משחק מילים התגלה גם במקרה הזה, כמו במקרים אחרים של קריאה בשם, כמין נבואה. המכונית העצמאית הזאת הפכה לדמות נערצת בחיינו, אולי דווקא מתוך שלא הייתה מין משרתת צפויה מראש.

דור נטול תואר

אוטודידקט, אדם שלמד בכוחות עצמו, בדרכו שלו. בילדותי ובנעוריי הקיפו אותי אוטודידקטים רבים. הוריי היו כאלה, כאלה היו גם רוב רובם של ידידי הוריי. לאיש מהם לא הייתה השכלה פורמלית מסודרת. חלקם למדו, בילדותם המוקדמת, בחדר או בישיבה. חלק גדול מהם לא סיים לימודים בבית ספר יסודי. והם היו, רובם ככולם, אנשי אשכולות, אנשים רחבי דעת ורחבי אופק. הם למדו את שלמדו מתוך החיים עצמם ומתוך הסקרנות הבלתי נדלית שריתקה אותם. רובם ידעו לדבר ולקרוא, ולו גם בגלל מסלול חייהם המפותל, בכמה שפות.

את האנשים שהכרתי בבית הוריי לא אמנה כאן. הם היו סופרים, עיתונאים ואמנים, כמו גם בעלי מלאכה, נגרים, שרברבים, פועלים במפעלים. כל אחד מהם עבר מסלול משלו, כשהמשותף להם הוא היותם צמאי דעת, מה שמגלם, במובן מסוים, את הצמא לחיים עצמם. כל אותו דור, כמו גם הדור שקדמו, היה מורכב מאנשים שזו הייתה דרך השכלתם. לא אחזור הרבה מאוד לאחור, לדורות של חכמי ישראל שבצד התורה היו אמונים גם על הצומח, אנטומיה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה ושבילי הרקיע היו מוכרים להם כשבילי נהרדעא.

אדלג לתקופה מאוחרת יותר. כך הוא כשמדובר, למשל, באחד העם, ששלט ברוסית, גרמנית, צרפתית, אנגלית ולטינית, מלבד, כמובן, העברית והיידיש. הוא היה בקיא במקורות ישראל ובספרות העולם, בפילוסופיה של ימי הביניים, במדעים השונים. מסותיו ומאמריו עברו מקצה העולם היהודי עד קצהו וטלטלו את היהודים כולם. את רוב לימודו עשה אחד העם בכוחות עצמו, ובקצב שלו. מעולם לא הצליח להתקבל לאוניברסיטה, ונשאר, כל ימיו, אוטודידקט.

כך הדבר כשמדובר בחיים נחמן ביאליק, שהתחנך בחינוך יהודי בישיבה, ללא מה שקרוי "לימודי ליבה". כך אצל א"ד גורדון, דמות יקרה ללבי כל כך, עד שקשה לי לכתוב עליה באופן אובייקטיבי. כך גם ברל כצנלסון, שהיה לימים העורך הראשון של "דבר". הוא מעולם לא רכש השכלה מסודרת. בילדותו לא הלך כמעט לבית הספר, משום שהיה ילד חולני. היו לו פה ושם מורים פרטיים, ואחר כך, כשנתכווננו חייו, הוא עסק בפחחות ובנגרות ובמקביל היה מורה וספרן. כל מי שקורא בכתביו, מרותק. הוא היה אדם מלא, חי, הוגה יחידי במינו, שהחיים והספר באים אצלו זה בזה. כך גם יצחק בן צבי, שהיה בין מקימי ארגון השומר, עבד כפועל דפוס, ואחר כך עסק בחקר עדות ישראל ובחקר השומרונים וערביי ארץ ישראל. הוא לא סיים אלא לימודי גימנסיה, וגם זאת בלמידה שרובה אקסטרנית.

אני מביאה פה, באופן אקלקטי, דמויות שקופצות למחשבתי כרגע. אם ארצה להמשיך כאן ולפרט לא יהיה לדבר סוף. האנשים הללו אי אפשר למנותם, מפני שכמעט כל אותו דור כך התפתח. ניתן לומר שהדור שמכתביו אנחנו למדים ועליו נבנים חיינו היה דור נטול תואר.

האנשים שרכשו כך את השכלתם היו "טיפוסים". כל אחד מהם היה בעל הרכֵּב ידע בלבדי, תצרֵף שנבנה על פי חייו שלו. יתרה מכך, התופעה הזאת לא נבעה דווקא מאילוץ או מצוק העיתים. זאת הייתה גם אידיאולוגיה.

בחינוך בארץ היה בשעתו גם רעיון מהפכני. רצו ליצור כאן עולם אחר, ייחודי, לא כעולם המקובע, הישיבתי או האירופי, שממנו צמחו. מתוך כך הייתה אז בחינוך גם מרידה בפורמליות ובפורמליזם. כשם שבן־גוריון הלך במכנסי חאקי של את"א, כך ביקש גם החינוך להסיר מעליו מחלצות. בקיבוץ, בראשיתו, לדוגמה, לא קיבלו התלמידים "תעודת בגרות". החינוך בארץ ביקש להילחם בראייה הצרה, "הבורגנית", של הלמידה. חלמו לבנות עולם שהחינוך בו אחר.

ברור שחינוך, במבט עומק, הוא יציאה להרפתקה, ויש בו תמיד גם בחינת "לך לך מארצך וממולדתך". כשאני חושבת עכשיו על העולם האקדמי הישראלי בראשיתו, הרי שגם האנשים שלימדו באוניברסיטה באותן שנים ראשונות היו "טיפוסים" או חלוצים, פורצי דרך, חלקם מעין אנרכיסטים. הנה, למשל, גרשום שלום, שאף שאי אפשר לכלול אותו בין האוטודידקטים הרי שאל מרבית הכתבים היהודיים הגיע בכוחות עצמו. הוא עשה לבדו מסע מיהדות מתבוללת לחלוטין בגרמניה עד לחקר כתבי קבלה, וכל מסעו היה סוג של הרפתקה בלבוש אקדמי.

והנה, דווקא בתוך ההצלחה של תקומת ישראל, הגיע השלב שבו התמסד הכול, הפך לפורמלי, למובנה בקופסאות, מותאם למשבצות. הדרישות הפכו יותר ויותר חיצוניות. המדדים התכחשו לתשוקת הלימוד, ליסוד ההתגלות שבו.

נצח ומהפכה

אני מתלבטת איך להמשיך מכאן. אוכל לפנות לכמה נתיבים.

אולי אתחיל דווקא במשהו שעל פניו יכול להידמות כסטייה מהמסלול – עניין התורה שבעל־פה. בתולדות ישראל ראו בהעלאתה של התורה שבעל־פה לכתב הכרח טרגי. התורה שבעל פה עלתה על הכתב כדי לעזור ליהודים לשרוד בגלותם, אבל היא עצמה הייתה מין גלות. לי נראה, הגם שלא כאן המקום להרחיב בנושא, שהחסידות ניסתה להשיב את העל־פה לעלפיותו, ולכן רוב רובם של גדולי החסידות הראשונים לא כתבו ספרים. אם יש לנו משהו כתוב שלהם, הרי שהוא נרשם, על פי רוב, בידי תלמידיהם, בעוד הם עצמם לא הותירו אחריהם דבר כתוב.

התורה שבעל פה היא לא, כמו שנדמה לפעמים, שינון קבוע שעובר מדור לדור. היא מהות חיה, תוססת, קבועה ומשתנה בה בעת. היא מגשרת בין הנמסר מדור לדור לקיום הנראֶה, ההוֹוִי. היא מגשרת בין הכלל לייחודיותו של היחיד. יש בה אינטימיות והתגלות. אין בה חוקיות קבועה, מקפיאה. הנצח והמהפכה משמשים בה יחד. התורה שבעל־פה היא היישום העמוק של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".

ואשוב לאחור. הציונות ניסתה להשיב, לדעתי, את עולם העל־פה למקומו הראוי. במחשבת החינוך הציונית היה ניסיון לשלב עבודה וקריאה, חושניות וידע. ייתכן, במבט לאחור, שהיה שם אמנם מאבק עז מדי במקורות היהודיים הקדומים, ושליכולת צלילה מעמיקה בספרים הוקדש זמן מצומצם מדי, אבל גם הניתוק הזה היה, כפי הנראה, מהלך מתבקש לאותו דור. הרי עצם החינוך, כמו גם דרכו הפרטית של אדם, נמצאים בתנועה מתמדת בחיפוש אחר האיזון הנכון, כְּשֶׁעֵת לְ… וְעֵת לְ…

קיומה של מדינת ישראל הוא פלא חי. הפיתוח, היצירה ההגותית, הספרותית והמוסיקלית, החדשנות המדעית והטכנולוגית. ובצד כל אלה, נדמה שהחינוך נכנס לקיבעון קשה. אני לא שותפה לתחושת הַכֶּשֶׁל כשישראל לא עומדת במקומות גבוהים על פי המדדים הפורמליים בעולם. המדדים הללו נועדו ללמידה תכליתית, יעילה, שברור שגם לה יש מקום בחברה. אבל לא כך נמדד החינוך לעומקו. חינוך עמוק יש בו חופש עמוק.

חינוך, בעיניי, הוא מיסודו אינטימי ולא תכליתי, כשהתכלית מגיעה אחר־כך, מאליה. הצורך האינטימי וחסר התכלית להכיר את העולם קיים אצל כל ילד בראשית דרכו. הורים יכולים לרשום מפי כל ילד מילדיהם ציטוטים שלא ייאמנו. כל ילד, אם וכאשר שמים לב לכך, הוא ילד פלא. כל ילד רואה את העולם ראייה בראשיתית, והצורך שלו ללמוד פשוט וברור כמו הצורך למזון ולשינה. הצורך הזה ללמוד לא נעלם, הוא מוכנע ומודחק מתחת לדרישות החיצוניות, הפורמליות.

ואולי אטול לעצמי את הרשות לדבר על עצמי. אני, כידוע לכל רואיי, ישישה יפת תואר עד למאוד, אבל חסרת כל תואר אקדמי. עם זאת, כל ימיי אני נמצאת בלימוד מתמשך. חלק ממנו בא, אמנם, לידי ביטוי במעט שיעורים שלא מן המניין שלקחתי באוניברסיטה. אבל זה רק החלק המועט שבמועט. בכל פעם אני נמשכת ללמוד משהו אחר. מאז ימי נעוריי המוקדמים אני גם לומדת בבית שלי בחברותות. אני קוראת הרבה, בספרים "רציניים" ובספרי הבל. אבל עיקר הלימוד שלי לא נחווה דווקא כך. אני לומדת מהתבוננות בסביבתי, באנשים באוטובוס, בבעלי החיים שלי ושסביבי, בנוף ובצומח, בבדל נייר שנסחף ברוח.

ואני לומדת גם, יסלחו לי הקוראים, משיר של שטות ברדיו, מבהייה סתמית בטלוויזיה, ולאו דווקא בתוכניות "חינוכיות" בעלות ערך. אני נסחפת לעתים קרובות לטלנובלות, או למשהו שאין לי מושג מהו בדיוק. גם שם, שהדי במרומים, משוקעים דברי אלוהים חיים.

בנוסף, אם אני מתבוננת באירועים האישיים שבחיי, על נפתוליהם, אני מגלה שהם מורי הדרך שלי. "חכם השביל מן ההולך בו", אומר הפתגם. מוריי הם גם השעשוע ורוח השטות, כשהבטלה מהווה אף היא מורה דגול, ואפילו השעמום הוא כזה. לא לשווא הוא נברא, זה האחרון. נראה לי שדווקא מתוך צניחה לקרקעיות השעמום והבטלה אנחנו יכולים להגיע באופן שונה ומפתיע לכלל מעשה. מתוך מה שנדמה כסתמיות יכול להצטמח גם הדמיון, שבו סוד היצירה. כשהלימוד הוא מעשה חירות, הרי שכדרך בני חורין דווקא החורים והחללים המסוכנים והמאיימים הם גם אלה שיכולים להתוות דרך.

להביט בעגלונים

אני רואה את הנכד שלי, בן השבע, כשהוא מכונס כל כולו בעולם שיכול להראות כקלוקל, עולמם של באקוגנים ושל גורמיטי, יצורים מגושמים ומכונפים, חציים דמויי מכונה, שפניהם לא מדברות אליי ואפילו דוחות. ועם זה, כמה חִיוּת הוא מוצא בעולם הזה, עולם שמתקשר ליסודות אדמה ואש, מים ורוח. הכוח המיתי שהוא רתום אליו כשהוא משחק בהם הוא אותו כוח לימוד שמתקיים אצל לומדי התורה לעומקה. אני לא מוצאת בכך בזבוז זמן, להיפך. הוא חובר תוך כדי משחק לסודות הבריאה, לכוח הפלאי שמוביל את כולנו ושאנו מנסים לעמוד על סודותיו בהצלחה קלושה, אבל לפעמים מאוד מרגשת. דווקא מתוך משחקו הסוחף בדמויות הללו יוכל הילד הזה, כשיגדל, לחדור לעולמות אחרים, עשירים, אינסופיים, עולמות של מחקר ומדע, של אמנות, או של מה שנהוג לקרוא לו "מדעי הרוח".

אני רואה הרבה אנשים צעירים מוסרים היום את מיטב שנותיהם, את הונם ואת אונם, על מנת להשיג תואר, כשלרובם הדבר הזה הוא מטלה חיצונית בלבד, שאין לה כל קשר להתאמה או לצורך פנימי אישי. על כל אחד להשיג היום לפחות תואר שני, אם לא לקבל תואר דוקטור, כדי להשתלב בעולם. התואר שהם מקבלים הופך אותם, לכאורה, לאנשי מקצוע, ועל פי זה גם נמדד "שוויים" בחיי היומיום. הלימוד המתבקש מהם הוא, בדרך כלל, חד־ממדי או דו־ממדי. יש לו גבולות שיפוט מובהקים. אין בו הליכה לאיבוד, תעייה, בלבול, אינטימיות. יש לך מנחה מסוים, שלו דרישות מסוימות וצפויות. אתה לא יכול לשבור את הכלים.

למורים הגדולים ביותר בחיי לא הייתה תעודת הוראה. הם היו אותם אוטודידקטים שהזכרתי בראשית דבריי. אנשים "לא מקצועיים", שלא רכשו תארים ולא למדו לימודי ליבה, אך העולם כולו היה כר ללימודם.

אם הזכרתי את החסידות, הרי שגם היא באה, בשעתה, להתמודד נגד עולם שהלמדנות הייתה בו עיקר. למדנות, ולאו דווקא לימוד. היא פנתה להביט בעגלונים ובסוסיהם, בעצי היער ובפונדקאים, באכילה ובשתייה, בצעקה, בצחוק, בבכי ובריקוד, ודרכם היא שבה אל התורה בכוחות מחודשים, עמוקים, כוחות תהום רבה.

קל לי לדבר גבוהה גבוהה. אין לי פתרונות קלים. המערכת היום גדולה ומסורבלת, אינטרסנטית, ולא קל להתמודד עִמה, קל וחומר לשנותה. וגם אם לשנות, מה בדיוק משנים, ואיך. איך יוצרים תיאום נכון בין החוץ לפנים. מה אפשר להשאיר לחופש הגמור, ומה אין בררה אלא לכוון. הסוגיות גדולות מאוד, ואני לא אשת מעשה. אני באה כאן רק לקרוא קריאה.

"האף על פי", ספר שיריה של רבקה מרים, ראה אור לאחרונה בהוצאת "כרמל"‎

הדפסה

שיתוף