חופש אמיתי

בעקבות הפוסט הקודם של אורי ליפשיץ, שעסק במורה החושב על תלמידיו בכל עת, כולל בחופש הגדול, חשבתי לשתף במחשבותי על החופש. הו החופש.

 

השבוע, שמעו ילדי החמודים את השיר הידוע של נעמי שמר "החופש הגדול". לראשונה שמתי לב למילותיו, ובעיקר משכו את ליבי מילות הסיום שלו (המודגשות):

"הכל אני יכול בחופש הגדול
לצמוח ולגדול בחופש הגדול
ללבוש סינור כחול בחופש הגדול
וככה לעמול בחופש הגדול
...

 

הכל הכל אני יכול
כי זה החופש הגדול

אבל הכי נחמד בחופש הגדול
פשוט להיות לבד בחופש הגדול
ועל חולות זהב בחופש הגדול
לשכב לי על הגב בחופש הגדול "

פתאום חשבתי לעצמי, שעבור הילדים החופש הגדול, מעבר לשלל ההנאות הטמונות בו, הקייטנות, הטיולים, המנוחה, זמן האיכות המשפחתי ועוד כהנה וכהנה, מהווה גם פשוט קצת זמן להיות לבד. לא כל הזמן חלק מקבוצה, מכיתה, מבית ספר. קצת עם עצמם, בהקשר אחר. וכמה זה מבורך.

ובעצם- למה לדבר על הילדים? כשגם אנחנו, המבוגרים, אולי זקוקים גם לקצת זמן "פשוט להיות לבד"?

בעולם בו אנחנו מצויים בזמינות מתמדת- למייל, לפלאפון, לפייסבוק ועוד ועוד... היכולת להתנתק מכל זה לזמן משמעותי היא קריטית לכך שנוכל להתחבר מבחירה, שנוכל להתמלא מבפנים, שנוכל להיות זמינים במאור פנים, להיות יצירתיים ומתחדשים...

 

פעם דיברתי עם מישהי שמלמדת במדרשה לבנות, והיא שיתפה אותי בכך שאחד התסכולים הגדולים שלה הוא מכך שהיא מרגישה שהיא תמיד צינור. כל לימוד התורה שלה תמיד מכוון להעברה הלאה, לתלמידותיה. כל רעיון יפה שהיא לומדת היא מיד חושבת איך ניתן לשלבו בשיעור הקרוב,

ולפעמים מתחשק לה פשוט ללמוד. להיות לעצמה.

נראה לי שהתחושה הזו של "צינור" מוכרת להרבה מהעוסקים בחינוך והוראה, והדימוי הזה הוא נפלא, אולם לפעמים אנו זקוקים להתחבר מחדש לנביעה הפנימית של המעיין שבתוכנו, בלי להיות רק בשטף הזרימה.

 

אני רואה את הפרסומים של משרד החינוך לרגל הקיץ: "מחנכים מסביב לשעון", "חמ"ד ללא הפסקה" ועוד ועוד, אני בטוחה שהם כוללים יוזמות מבורכות ועשיית טוב רבה אבל אני מרגישה שבצד הברכה הזו יש גם משהו לא בריא.

איני עוסקת כאן בשאלת אורכו של החופש הגדול, או מספר ימי החופשה של המורים וגם לא באחריות של משרד החינוך להתנהגות הנוער בחופים בקיץ או לנסיעות שלהם לאילת, או בחשיבות השמירה על הקשר עם התלמידים גם בימות הקיץ. כל אלו ללא ספק חשובים ונצרכים.  

אני רק רוצה להצביע על כך שמשהו שהוא "מסביב לשעון" או "ללא הפסקה" הוא בהכרח מתיש. או שוחק. שכל אדם, וגם כל מערכת, זקוקים לריענון. להפוגה. לעצירה.

שכולנו זקוקים לפעמים לחופש. אמיתי.

שיש בו מנוחה מלאה, שיש בו "לבד", שיש בו התכנסות פנימה, שיש בו ריחוק מן השגרה מן החובות ועול היומיום.

 

הרבה פעמים העבודה היא התירוץ שלנו להתרחק מעצמנו, לפעמים התלמידים שלנו הם התירוץ שלנו להיות פחות עם הילדים שלנו. החופש הגדול הוא ההזדמנות להחזיר אותנו אל עצמנו. להתחבר לגרעין הראשוני שלנו, לפני שאנו פונים החוצה. למצוא מחדש את הרצונות שלנו, לאזן את האנרגיות הפנימיות שלנו.

 

לא מזמן נפגשתי עם הדברים הבאים, שכתב עודד מגן, מטפל בהומיאופתיה, ונראה לי שאתן למילים שלו לדבר במקומי:

"...מי שיכול מומלץ מאוד לצאת לחופש
להתנתק בצורה מוחלטת מן העשייה הרגילה ומן האטרף של חיינו הרגילים
לתת לגוף ולנפש מנוחה אמיתית ומלאה
לשחות בים או בבריכה
ללכת לטייל ולשאוף אויר הרים
לנסוע למקום יפה שקט ושונה
לאכול מזון טוב
זה מאוד מאוד חשוב לבריאות ושום תירוץ או הלך רוח לא ישנו את העובדה
שעל מנת להיות טובים בעשייה ובריצות שלנו לאורך השנה
אנו זקוקים גם להפוך: לשקט לרגוע ולמשחרר מן העול הקבוע"

 

בימים אלו של אלול,

מהדהדות בי מילותיו הנפלאות של הרב קוק באורות התשובה:

"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלהים"

 

לפעמים חלק מהתשובה אל עצמנו, היא גם היכולת להיות קצת עם עצמנו. בלי עבודה, בלי משימות, בלי מיילים וטלפונים, ואפילו בלי תלמידים.

 

והנה גם נעמי שמר היקרה: