אדוני המנהל , תודה.
ורד ליפשיץ, 5/10/2014
מה הופך בית ספר יסודי למיוחד ולחוויה מתוקה הזכורה לטובה? מכתב הערכה למנהל בית הספר היסודי שלי.
אדוני המנהל , תודה.
מבקשת לספר על שלוש שנים של מתיקות בבית הספר נזר דוד, כיתות ד-ו בניהולו של רפי סבג,
לפני לא מעט שנים.
לקראת עלייתי לכיתה ד׳ עברה משפחתי לירושלים. גרנו ברמות, שכונה חדשה וקטנה אחת מיני כמה שכונות חדשות בצפונה של העיר, ברמות דאז היו רק שניים עשר בניינים .
בתי ספר לא היו בשכונה, ומעט הילדים שגרו בשכונה הופנו לבית ספר חדש בגבעה הצרפתית.
היה זה בית ספר שליקט אליו תלמידים ממקומות שונים. משכבות שונות , מגלויות שונות .
היו ילדי הגבעה הצרפתית, ילדי רמות, ילדי מרכז הקליטה ממבשרת ציון, כן היו עולים חדשים, מצרפת, מדרום אפריקה , מסוריה, היו ילדי עולים מבוכרה, ומארה"ב, ואף ילדים מבית ילד שהיה באזור. קיבוץ גלויות, קיבוץ של רבדים שונים של החברה הישראלית , הטרוגניות במיטבה, פערים שבמבט של אם, לא מצליחה להבין איך אפשר לגשר עליהם, איך ניתן לתת מענה לכל ילד לפי צורכו, איך אפשר לקרב, ליצור משהו אחד, להתנהל עם בליל השפות והתרבויות? כהורה, מבחוץ, היו אולי מתעוררים בי דאגות אל מול האתגר...
אך כילדה וכתלמידה אהבתי את בית הספר וככל שבגרתי הערכתי אותו יותר ויותר והייתי מאחלת לילדיי חוויות וזיכרונות דומים לאלה אותם אני נושאת בליבי באהבה והודאה.
אני רואה את תמונת המחזור לנגד עיניי ואני זוכרת את כולם, את קומתם, את חיוכם, את האריג שלבשו ואת הגוון במיוחד שהביאו עמם לכיתה.
את בת שבע הביישנית , את איתן שלימד אותנו מה זה כריך עם חמאת בוטנים וריבה, ואת שלמה שהתגעגע אז ל 24 שעות שידור בטלוויזיה כמו שהיה באמריקה, את השיחות המרתקות עם רבקה שהביאה אלינו את דרום אפריקה, ואת המסתורין של לבנה שהגיע מחלב שבסוריה. את ילדי ה'מוסד' ( כך קראו אז לבית הילד) , שבחגיגת בת המצווה של אחת מהן, ידענו כי אביה לא יהיה, היות והוא מרצה את עונשו בכלא. את הקומזיץ הראשון שארגנו, וחלוקת התפקידים וההנאה הרבה, את המחנכת שהכינה אותנו הבנות לקראת בגרויות, את המורה למשנה שעד היום מסכת ברכות נשמעת לי בקולו, והמורה לגאוגרפיה שחזר משליחות וסיפר לנו כי שם, בחצי השני של העולם, המים באמבטיה מסתובבים לצד שני. את המורה לערבית, שעורר את סקרנותנו. על ידו היה מספר מקועקע, והוא דרש כי נעמוד בכניסתו וביציאתו. פחדנו מפניו, אך עד היום אני יכולה לדקלם את תחילתו של הסיפור על 'אלדין ומנורת הקסמים' בערבית המדוברת שלימד אותנו אז.
אך החוויות היו גם מעבר לכיתה, מעבר לחובות הלימוד על פי תוכנית הלימודית של משרד החינוך.
מנהל בית הספר, רפי סבג, אירגן מערך חוגים מיוחד במינו שהיה פתוח לכל ילד ללא כל הגבלה, מערך חוגים שהיה חלק אינטגרלי מבית הספר. נדמה כי רפי הבין כי א מעטים הילדים בבית הספר שיוכלו לזכות לחוגים מעבר לשעות בית ספר, מסיבות כלכליות או סוציולוגיות אחרות והשתדל להרחיב את עולמנו בתוך בית הספר. אני מודה לו על כך עד היום.
אמנה רק את אלו אותם אני זוכרת כי השתתפתי בהם:
חנה זכרין, הייתה מורה חיילת שהגיעה לבית הספר, היא הייתה אחראית על השכלתנו המוסיקלית, היא ארגנה מקהלה, ובמקביל התקיים חוג לחלילית, ראשיתו בסופרן ובהמשך עברנו לאלט. (החוג היה במסגרת לימודי בית הספר, ללא עלות נוספת, ללא תנאי...)
את חנה החליף (כנראה בתום שירותה), יעקב כהן שלימד אותנו מנדולינה.
לדרמה, הביא רפי את מישע משכן שהיה שחקן כבר אז, והיה בראשית דרכו אל עולם היהדות, הוא היה זה שלימדני, כי 'אין תפקיד גדול ואין תפקיד קטן, יש שחקן גדול ויש שחקן קטן '.
את החוג לתלמוד, העביר רפי סבג, המנהל, בעצמו (כמה חדשני היה ללמד גם בנות תלמוד, ובאיזה תום למדנו 'בבא מציעא', ללא שום ניחוח פרובוקטיבי) .
גם את חוג השחמט העביר רפי, ומה שלמדתי אז מסייע בידי לערוך את הכלים על הלוח במשחקים מול ילדיי, (בית הספר שלנו הכיל ילדים עד כיתה ו, כך שלא הספקתי ללמוד מספיק גם כדי לנצח אותם לעיתים ... )
זוכרת את חידוני הפסח, תמיד בהוד והדר, בנוכחות אישים חשובים. על הפרסים למקומות הראשונים חתם לנו הרב שלמה גורן, שכיהן אז כרב ראשי.
את רבקה מנוביץ' ,האישה מספר אחד של הדרמה ותיאטרון בעולם הדתי, הביא רפי לרגל קריאת שם לבית הספר. 'נזר דוד' נקראנו על שמו של הרב דוד הכהן הנזיר, זוכרת את החיזיון האור קולי שהעמידה אתנו רבקה, דרכו למדנו אודות דמותו המופלאה של הנזיר.
מה הפך את בית הספר לחוויה מתוקה ומשמעותית עבורי, כזו שאני זוכרת עד היום ?
נדמה לי כי פתרונה של חידה זו , כי סוד קסמו של בית הספר, נעוץ במנהל בית הספר, רפי סבג.
לא שוחחתי אתו אז, וגם לא מאוחר יותר כדי לנסות להבין את הסוד, אך נראה לי כי הייתה בו אהבה גדולה. הוא אהב את עבודתו, אהב את בית הספר, אהב את התלמידים . נדמה לי כי הגה בבית הספר יומם וליל.
הוא פנה אל האינטליגנציות השונות שלנו, הוא הרחיב את מקומות הבחירה, הוא השתדל לבחור את המורים הטובים, הוא נהג בנו כבוד .
לפני כמה שנים ביקרתי בעפרה, עברתי ליד גינה מטופחת ויפה, היו בה עצים נאים, ופרחים צבעוניים, את הצמחים האירו נורות, שיראו גם בלילות אפלים. הכל היה נכון ובמידה הנכונה. ציינתי זאת באוזני אחותי שאצלה התארחתי. היא החזירה לי שאלה, את יודעת מי בעליה של גינה זו? רפי סבג.
אותה אהבה וכבוד שחשתי כתלמידה ניכרו בגינתו היפה.
תודתי והוקרתי על שנים אלו, נתונות לו עד היום .
תגובה
הדפסה
הרשמה לרשימת תפוצה
שיתוף