הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצהמחשבות בעקבות היכרות עם דרכו החינוכית של הרב שג״ר זכר צדיק לברכה. על האפשרות להפוך את התעודה היבשה להזדמנות לנתינת משוב משמעותי ואישי ולקשר עמוק בין מחנכים ותלמידים.
הרבה נכתב ונאמר על הרב שג"ר מאז פטירתו (למשל כאן), ולא אנסה לסקור את דמותו ברשימה קצרה זו.
ובכל זאת, עניין אחד לענות בו, ולנסות להשיב דברים אל הלב.
הרב שג"ר נפטר בכ"ה בסיון תשס"ז. שבוע אחר כך הזדמנתי לחופה של בחור שלמד בישיבת הסדר אחרת, אך היה קשור אלי מתקופתו בישיבה התיכונית. התבקשתי לקרוא את הכתובה, ושמחתי לשמח את הזוג הצעיר.
בעומדי למרגלות החופה, שמעתי את ראש הישיבה של החתן דורש כמקובל במחוזותינו. דרשת חתונה קלאסית, על 'כל המשמח חתן וכלה' ועל חורבות ירושלים, ועל הזוגיות, ועל הבית החדש. הקשבתי לאותו תלמיד חכם חשוב, והרגשתי שמשהו מפריע לי בדבריו. לאחר המתנה והטיית האוזן, הבנתי מה צרם לי.
הרב שג"ר נוהג היה לכתוב את דרשותיו לכל חופה וחופה, לכל תלמיד ותלמיד, לכל זוג וזוג. הדברים שהיה אומר היו אישיים, מסויימים, מכוונים אל ליבם ונפשם של החתן והכלה. בימי השבעה אף סיפר אחד מתלמידיו שהזמין את הרב שג"ר ל'שבע ברכות', ובסוף הערב שאל אותו האם ירצה להגיד משהו. הרב שג"ר סרב, וטען שכבר מאוחר, אך התלמיד ביקש שוב. 'חשבתי שהוא יאלתר משהו, ידרוש איזושהי דרשה על פרשת השבוע ועל חתונה או משהו כזה', אמר התלמיד, שלהפתעתו ראה את הרב שג"ר מוציא מהכיס הפנימי של חליפתו דף מקופל, ועליו מודפסת דרשה בגופן קטן וצפוף, שנכתבה באותו היום, לאותו הזוג במיוחד.
הרב שערך את החופה בתחילת תמוז תשס"ז דרש אמנם דרשה נאה, אך היא יכולה היתה להיאמר לכל אחד מתלמידיו שהתחתן. קיבלתי על עצמי אז, שאם יבוא היום ואערוך חופות בעצמי (ואכן היום הזה הגיע...), לנהוג כמנהג מורי ורבי, ולהכין דברים שיפנו במיוחד (ככל שאני מכיר ויכול לקלוע) אל הזוג המתחתן.
ימים אלו אינם רק סביבת היארצייט של הרב שג"ר, אלא גם ימי סוף השנה של המורים והמורות, המחנכים והמחנכות. יצא לי לפני כמה שנים לראות מנהג בכמה בתי ספר, שאת ההערות לתעודה שולפים מתוך מאגר כתוב מראש, 'בנק הערות' קוראים לזה, וכל מורה מתאים לכל תלמיד את ההערה הרלוונטית. יש הערות ענייניות – 'תלמיד טוב, מקשיב בשיעור'; 'חדל לשוחח עם חבריך בזמן השיעור'; 'נעדר הרבה'. יש גם 'בנק הערות' מתוחכם יותר, המשלב פסוקים ומימרות חז"ל – 'מכל מלמדי השכלתי ומתלמידיי יותר מכולם'; 'לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה'; 'חנוך לנער על פי דרכו' ועוד ועוד.
אפשר בהחלט לחשוב על כמה צידוקים לשיטה זו. ראשית, מורים רבים מלמדים בכיתות רבות, ויש להם תלמידים רבים מאוד. שיטת ה'בנק' חוסכת זמן ואנרגיה למורים העובדים קשה כל השנה ובוודאי לקראת סופה.
שנית, זוהי דרך שמאפשרת לוודא כי לא נאמרים דברים פוגעניים או נכתבים משפטים שמנוסחים בעברית לא תקינה.
שלישית, יש כאן יצירת סטנדרט אחיד, פחות או יותר, למורים השונים ולתלמידים כולם.
ואף על פי כן, דומני שחסרונה של השיטה הזו גדול מיתרונותיה. כל מורה הוא מחנך, לכל מורה יש זווית מבט ייחודית ואישית על כל תלמיד ותלמידה. כמה זכור לי הסיפור על בחור שלמד שנתיים מעליי בישיבה התיכונית בחיספין, ומכיוון שהתחלף הר"מ שלו במהלך השנה, תעודת המחצית היתה ללא החלק שבו הר"מ נוהג היה לכתוב דברים אישיים לכל תלמיד ותלמיד (לא שורה אישית, אלא פסקה של ממש). אותו תלמיד כיתה י' קיבל את התעודה, פתח אותה וראה את צידה הימני ריק, והחזיר אותה למחנכו. 'אין לי צורך בתעודה, את הציונים אני יודע. מה שחיכיתי לו הוא המכתב האישי ממך'.
כמו הרב שג"ר, שכתב לכל תלמיד ותלמיד דרשה אישית וייחודית לחופה, כך יתברכו כל מורה ומחנכ/ת אם יפנו לעצמם זמן ופנאי לכתוב משהו אישי ומיוחד לכל תלמיד או תלמידה, ובכך יותירו חותם משלהם, כדברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.
תגובה
הדפסה
שיתוף