לספור ולספר

לרגל ימי ספירת העומר, מחשבות על כוחו של סיפור ועל משמעותו החינוכית. על התפקיד שלנו כמורים לספר סיפורים, לעורר סיפורים מתרדמתם ולהזמין את תלמידינו להיות חלק מהסיפור.

לקראת מועדי אייר, שאנו נמצאים כעת בעיצומם, קיבלו ילדי משימה- להביא לכיתה סיפור משפחתי הקשור בציונות. הם חזרו הביתה בעיניים בורקות וביקשו מיד להתיישב ולכתוב.  איני זוכרת מתי לאחרונה שיעורי הבית נתקבלו אצלנו בכזו התלהבות...

תמונות נשלפו, סיפורים נוערו מאבק, חיפשנו סיפור מתאים לכל ילד, לזו סיפור על העפלה ולימוד עברית בניחוח "של פעם" ולזה סיפור על ציונות, לחימה וגבורה. במשך כמה ימים ביתנו רחש וגעש מסיפורי משנה, אנשים ומקומות עלו מן הבוידעם וחוטים נוספים ברקמה המשפחתית חברו להם יחד. 

ופתאום המושגים של חסידי אומות העולם, סרטיפיקט, עליה בלתי ליגאלית, מחנה עתלית, מעברה, דרך בורמה, הם לא מושגים במחברת מולדת, מנותקים מהקשר, אלא הם שזורים במי שהם, בסיפורים המשפחתיים שלנו...

החוויה הזו פקחה את עיני להתבונן בסיפורים הסובבים אותנו ורוחשים בתוכנו, ובקשר שלהם ללמידה ובתפקידו של המורה כמספר סיפורים.

להבדיל מלימוד של מקור כתוב, והתעמקות במילותיו ובמשמעותן כפי שנכתבו וכנתינתן, מעשה הסיפור הוא מעשה של יצירה בהתהוות, של משמעות הנטענת תוך כדי רקימת הסיפור. לכן לימוד מתוך סיפור הוא לימוד הנשזר בתוך רקמת החיים עצמה ומחבר ויוצר את הידע כדבר חי ופועם.

אנו מכירים את מספר הסיפורים סביב למדורה, או את שחרזדה המספרת סיפורי אלף לילה ועוד לילה, או להבדיל את האדמו"ר המספר סיפור חסידי לתלמידיו והאש בעיניו. ואולי גם המורה יכול להסתכל על עצמו כמספר סיפורים, להזמין את תלמידיו סביב למדורה בלתי נראית ולהצית את אש הסיפור בלבבם.

מחקרים עדכניים מראים כי בעת שאדם מספר סיפור מתרחשת אצל השומעים תופעה מופלאה המכונה "צימוד מוחות", זהו מצב בו בעת הסיפור מופעלים במוחו של השומע איזורים דומים לאיזורים המופעלים באותו זמן במוחו של המספר וככל שהצימוד חזק יותר, כך הבנתו של השומע את הסיפור מעמיקה יותר. כאשר אדם מספר סיפור הוא יוצר סיטואציה שהמשמעות שלה נבנית במרחב שבין המספר לבין שומעיו  והם שותפים בפיתוחו של הסיפור ובפיענוח שלו. כשמורה בוחר ללמד דרך סיפורים הוא מחבר את תלמידיו אל ההתרחשות הלימודית.

מעבר לכך, נתינת המבט אל הסיפורים שסביבנו, מראה לנו עד כמה כולנו בעצם מלאים סיפורים כרימון, ואולי יותר מכך- שחיינו הם כספר פתוח, כסיפור מתהווה. יוסי אלפי, מספר הסיפורים הידוע מתאר זאת בראיון שנערך עימו:

"האדם הוא "הסיפור של עצמו"... גם אם הוא לא רוצה לספר סיפור, או לא מסוגל לספר סיפור, גם אם הוא מחליט שהוא לא יספר סיפור בחיים שלו, הוא עדיין מספר סיפור. הייתה ציירת נפלאה שקראו לה רות שלוס, והיא עשתה סידרה של ציורים של תינוקות בני יומם. נדהמתי לראות עד כמה תינוק שנולד הוא סיפור ענק – שהוא כבר מספר אותו כשהוא נולד. המערכת הזאת שנקראת 'הוא' היא כל כך מורכבת. 'הוא' זה סיפור. זה הסיפור הגנטי שלו, הקמטים שלו, הפנים שלו, למה הוא כזה ולא אחר".

במובן החינוכי, לספר סיפור זה ליצור זיכרון, להנחיל מורשת משותפת. הסיפורים העוברים מדור לדור, מיציאת מצרים ועד ימינו, יוצרים את אוצר הזיכרונות הלאומי שלנו, את רישומי האירועים המכוננים את זהותנו.

בעל האמרי אמת (רבי אברהם מרדכי בן יהודה אריה לייב אלתר)  על הפסוק בשמות (כד, א) "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר-דבר ה' נעשה ונשמע" אומר כי ספר הברית זו ספירת העומר. ספירת העומר, מעבר להיותה ספירת יום ועוד יום, היא גם יצירת סיפור. סיפור שתחילתו ביציאת מצרים וסופו הטוב, לאחר תפניות רבות בעלילה (קריעת ים סוף, חטא העגל ועוד) בקבלת מתן תורה בהר סיני. ובדורנו אנו הצטרפו עוד רבדים נוספים ומשמעויות חדשות לעלילת הסיפור, הבאים לידי ביטוי ביום השואה, ביום הזיכרון, ביום העצמאות וביום ירושלים שבאופן מופלא כולם חלק מימי ספירת העומר. 

ימים אלו של ספירת העומר מעוררים אותנו לפקוח את עינינו לסיפורים המרכיבים את מי שהננו, כעם וכיחידים. כמורים אנו יכולים לפתוח עבור תלמידינו ותלמידותינו את הפתח אל הסיפורים הרוחשים סביבנו, ולהזמין אותם להיות חלק מהסיפור. 

תגובה

הדפסה

שיתוף