לשמוע את הקול

מחשבות על קול השופר, ועל היכולת שלנו להתחבר למקום שלפני הדיבור, שלפני המילים. לאפשר לנו ולתלמידינו, לגלות ולהשמיע את הקול הפנימי.

חודש אלול. מירקם קולות וריחות. הימים המתקצרים והולכים, צינת הערב, התאנים המבשילות על העץ, הרימונים המתפקעים, רמזי אלול.

קול השופר נשמע מידי פעם מבית, מחלון. מפלח את הלב, חודר עמוק פנימה "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ?" (עמוס ג, ו)

קול השופר מעיר בנו נימים עמוקים, רדומים, מזכיר נשכחות, סודות משנים קדמוניות. מעורר בנו את קול השופר ששמענו בסיני,  מזכיר לנו את הקול שנשמע "ביום ההוא".

הרב סולובייצ'יק מסביר את תקיעת השופר כחיבור להוויה כולה הפונה אל בוראה:

"לא האדם בלבד מתפלל, אלא כל בעל חיים שופך את ליבו לפני הבורא באופן אינסטינקטיבי ובלתי מודע. נביחת הכלב, רחשי הציפורים, יללת התנים וכל הקולות השונים המגיעים מן הערבה בערבים- כל אלה מתמזגים ומצטרפים לתפילה אחת של "עדיך כל בשר יבואו". כאשר קם יהודי בלילה בסליחות, מתפלל יחד עמו כל העולם כולו..." (ימי זיכרון, עמ' 139)

קול השופר מגיע מן המקום שלפני הדיבור, שלפני המילים. המקום בו הקול נחשף בטהרתו, בראשוניותו. אנו מברכים "לשמוע קול שופר" כי עניינה של המצוה הוא שמיעת הקול.  

לאחרונה צפיתי בסרט מדהים בשם "חי מבפנים" המתאר מפעל חיים של אדם בשם דן כהן, שגילה כי בעזרת מוזיקה מותאמת אישית ניתן לעורר תגובות מדהימות אצל אנשים הסובלים מאובדן זיכרון ולחבר אותם מחדש לעצמם ולסביבתם. בסרט ישנן כמה סצנות מרגשות עד דמעות בהן רואים כיצד המוזיקה ממש מעוררת לחיים את אותם אנשים הנראים כמנותקים לחלוטין מסביבתם וכיצד הקולות שמושמעים להם מזכירים להם נשכחות. 

הצפייה בסרט עוררה בי מחשבות על "פס הקול היהודי", על הקולות המלווים את חיינו ונטמעים בנו עמוק,  על ניגוני התפילות, זמירות השבת, קולה של הרוח בסכך, רחש להבת החנוכייה, בליל קולות המתכנסים בתוכנו והופכים אותנו למי שאנחנו. מחשבות על הקולות שהיינו רוצים להוריש לילדינו, להעביר להם בתדר פנימי, למקום שמעבר למילים. קול השופר מהדהד עמוק בנשמותינו.  אנו יודעים כיום כי כבר עובר בבטן שומע ומגיב לקולות סביבו, ומכיר לאחר הלידה את קולה של אמו יותר מכל קול אחר. הקולות שאנו עטופים בהם ועוטפים בהם את חיינו נחרתים בנו לעד.

אנו רגילים לחשוב על עולם בית הספר כעל עולם של מילים. מקצוע ההוראה הוא מקצוע "רב מלל". כמורים אנו מכבירים מילים לרוב, מדברים, מכתיבים, מקריאים, נואמים, שואלים ומרצים. אך עולם בית הספר הוא גם עולם של קולות. והקולות רוחשים בו לפני המילים. קול השופר השנה מזכיר לי כי מתחת לכל המילים שאפשר לומר יש איזה קול שמבקש לצאת, ואותו עלי לזקק.

הקולות מגיעים מן החלון, מן העץ, מן הדלת, מהכיסאות החורקים וממגע העט בדף. אם נשקוט מעט, נשמע אותם היטב, ונוכל דרכם להיזכר גם בקול שלנו, זה שרצינו להשמיע לפני שבליל המילים טישטש אותו. אם נשקוט מעט, נוכל לשמוע את הקול הפנימי המבקש להישמע.

כמים הפנים לפנים, וקול צלול מזמין גם את הקולות סביבו להיצטלל.  האם נוכל להיות מעין תיבת תהודה לתלמידינו, לתת להם מקום להשמיע את קולם, להזמין אותם להקשיב לקול הפשוט הטמון בנשמתם, שהוא פעמים רבות חשוף וקרוב יותר לפני השטח מאשר זה שלנו.

בסרטון הבא ג'קי לוי מספר, בדרכו המשעשעת, כי הגיע לבית ספר מסויים ביום ההערכות, וצוות המורים שטח לפניו את הקושי שלו עם חינוך הילדים לתפילה. הוא שאל אותם האם הם מספרים לתלמידים סיפורים שיעוררו את ליבם לתפילה, כמו הסיפור הידוע על הילד שלא ידע להתפלל וחילל בחליל בבית הכנסת, ועל הבעל שם טוב שאמר כי תפילתו העלתה את כל התפילות בבית הכנסת. המורים באותו בית ספר אמרו כי וודאי, הם מספרים את הסיפור בכל שנה ושנה, והוא חלק מתוכנית הלימודים. שאל אותם ג'קי לוי: ואיך תגיבו אם אחד מן הילדים יעשה כך בתפילה בבית הספר? כאן המורים נעו באי נוחות, והפטירו כי זה לא פשוט, יש עם זה בעיה... שאל אותם ג'קי: אז למה אתם מספרים את הסיפור??

מייחלת לסיפור פשוט על חליל, על שריקה, שיזמין את הקול הקדום, המופלא, שינסר בחלל,

ושנשמע קולו.  

תגובה

הדפסה

שיתוף