איזה תענוג היה להם

סיפור קצר שכתב סופר המדע הבדיוני אייזיק אסימוב בשנת 1951 ובו הוא מתאר את המציאות בשנת 2157, בה לכל ילד יש מורה מכאני שמלמד אותו, ללא ספרים, וללא חברים אחרים. הילדים מתרפקים על המצאות שהיתה בעבר, בבית הספר העתיד שאיננו עוד... סיפור מעורר מחשבה על "חדשנות פדגוגית" ועל למידה מקוונת.

מארג'י אף כתבה על כך ביומנה אותו לילה. על הדף שבראשו היה התאריך 17 במאי, 2157, היא כתבה, "היום מצא טומי ספר אמיתי!"

היה זה ספר ישן מאוד. סבא של מארג'י אמר פעם כי כאשר הוא היה ילד קטן סיפר לו סבא שלו שהיה זמן כשכל הסיפורים היו מודפסים על נייר.

הם הפכו את הדפים, שהיו צהובים ומקומטים, וזה היה מצחיק נורא לקרוא מלים שעמדו דוממות במקום לנוע ולעבור כפי שהן אמורות לעשות - על מסך, אתם יודעים. ואחר-כך כאשר שבו אל הדף הקודם, היו עליו אותן המלים שהיו עליו כאשר קראו אותו בפעם הראשונה.

"אלוהים," אמר טומי, "איזה בזבוז, כשאתה גומר עם ספר אתה פשוט משליך אותו, אני משער. מסך הטלביזיה שלנו היו עליו בוודאי מיליון ספרים והוא טוב בשביל עוד המון. אותו אני לא אשליך."

"כך גם שלי," אמרה מארג'י. היא הייתה בת אחת עשרה ולא ראתה ספרי-טלי כה רבים כפי שראה טומי. הוא היה בן שלוש עשרה.

היא אמרה, "איפה מצאת אותו?"

"בבית שלי." הוא הצביע בלי להביט, משום שהיה עסוק בקריאה, "בעלייה."

"על מה זה?"

"לימודים".

מארג'י  הייתה מלאת בוז. "לימודים? מה יש לכתוב על לימודים? אני שונאת לימודים."

מארג' תמיד שנאה לימודים, אולם עכשיו היא שנאה זאת יותר מתמיד. המורה המכאני היה עורך לה מבחן אחרי מבחן בגיאוגרפיה והיא הייתה נכשלת יותר ויותר עד שאמה נדה בראשה בצער ושלחה להזמין את מפקח-המחוז.

הוא היה איש קטן עגלגל, בעל פנים אדומים ותיבה שלמה של כלי-עבודה עם חוגות וחוטי-חשמל. הוא חייך אל מארג'י ונתן לה תפוח, אחרי כן פירק את המורה לחלקים. מארג'י קיוותה שהוא לא יידע כיצד להרכיבו בחזרה, אך הוא ידע יפה, ואחרי שעה או שתיים, היה המורה שוב מוכן, גדול ושחור ומכוער, עם מסך גדול שעליו נראו כל השיעורים ונשאלו כל השאלות. זה לא היה כל-כך רע. החלק שהיה שנוא על מארג'י ביותר היה הסדק שבו היה עליה לשים את שיעורי-הבית ואת המבחנים שלה. היה עליה לכתוב אותם תמיד בצופן ניקוב שהם הכריחוה ללמוד כשהייתה בת שש. והמורה המכאני היה מחשב את הציון כהרף-עין.

המפקח חייך. אחרי שסיים עבודתו ליטף את ראשה של מארג'י. הוא אמר לאמה, "אין זו אשמתה של הילדה הקטנה, גברת ג'ונס. נדמה לי שהמגזר הגיאוגראפי היה מכוון קצת יותר מדי מהר. דברים אלה קורים לפעמים. אני האטתי אותו לממוצע של בני עשר. למעשה צורת התקדמותה הכללי מניחה בהחלט את הדעת." והוא שוב ליטף את ראשה של מארג'י.

מארג'י הייתה מאוכזבת. היא קיוותה שהוא ייקח עמו את המורה לגמרי. פעם אחת הם לקחו את המורה של טומי למשך חודש כמעט משום שמגזר ההיסטוריה היה חשוך לחלוטין.

על כן היא אמרה לטומי, "מדוע יכתוב מישהו על לימודים?"

טומי הביט אליה בעיניים שחצניות מאוד. "משום שאלה לא לימודים מהמין שלנו, טיפשה. אלה לימודים שהיו נהוגים לפני מאות שנים." הוא הוסיף כמדבר מגבוה, "מאות שנות היסטוריה."

מארג'י נעלבה. "ובכן, אני לא יודעת איזה מין לימודים היו להם לפני כל-כך הרבה זמן"; היא קראה בספר מעל לכתפו זמן-מה ואחר אמרה, "בכל אופן, היה להם מורה."

"בטח שהיה להם מורה, אך לא היה מורה רגיל. זה היה בן-אדם."

"בן-אדם, איך יכול היה בן-אדם ללמד?"

"ובכן, הוא היה רק אומר לילדים ולילדות דברים והיה נותן להם שיעורי-בית ושואל אותם שאלות."

"בן-אדם הוא לא די פיקח."

"בטח שכן. אבא שלי יודע לא פחות מהמורה שלי."

"לא נכון. בן-אדם לא יכול לדעת הרבה כמו מורה."

"הוא יודע כמעט לא פחות, אני מתערב אתך."

מארג'י לא הייתה מוכנה לחלוק על כך. היא אמרה, "אני לא הייתי רוצה שאיש זר יהיה בבית שלי ללמד אותי."

טומי צווח בצחוק. "הרבה את לא יודעת. מארג'י. המורים לא גרו בבית. היה להם בניין מיוחד וכל הילדים היו הולכים לשם."

"וכל הילדים למדו אותו דבר?"

"בטח, אם הם היו באותו גיל."

"אבל אמא שלי אומרת שצריך לכוון את המורה שיתאים לשכל של כל ילד וילדה שהוא מלמד וכי צריך ללמד כל ילד בצורה שונה."

"בכל אופן הם לא עשו זאת בצורה כזאת אז. אם זה לא מוצא חן בעינייך, את לא מוכרחה לקרוא את הספר."

"לא אמרתי שזה לא מוצא חן בעיניי." אמרה מארג'י בחיפזון. היא רצתה לקרוא על אודות בתי-הספר המצחיקים האלה.

הם לא סיימו אפילו את מחצית הספר כאשר קראה אמה של מארג'י, "מארג'י, לימודים!"

מארג'י נשאה עיניה, "עוד לא, אימא."

"עכשיו," אמרה גברת ג'ונס. "וזה גם מן-הסתם הזמן בשביל טומי."

מארג'י אמרה לטומי, "אני אוכל לקרוא את הספר עוד קצת אתך אחרי הלימודים?"

"אולי," הוא אמר בשיוויון-נפש. הוא סר משם כשהוא שורק, הספר העתיק והמאובק תקובע מתחת לזרועו.

מארג'י נכנסה לחדר-הלימודים. הוא היה סמוך לחדר-השינה שלה, והמורה המכאני היה דלוק וממתין לה. הוא תמיד היה דלוק באותו זמן פרט לשבת וליום ראשון, משום שאמה אמרה כי ילדות קטנות מיטיבות ללמוד אם הן לומדות בשעות קבועות.

המסך היה מואר והוא אמר: "שיעור החשבון היום הוא על חיבור שברים פשוטים. בבקשה הכניסי את שיעור-הבית של אתמול לסדק המתאים."

מארג'י עשתה כן באנחה. היא הייתה מהרהרת בבתי-הספר העתיקים שהיו להם כאשר סב-סבה היה ילד קטן. כל הילדים מכל השכונה היו באים צוחקים וצווחים לחצר בית-הספר, יושבים יחד בכיתה, הולכים ביחד הביתה בסוף היום. הם למדו את אותם הדברים, כד שיכלו לעזור זה לזה בהכנת השיעורים ולשוחח על כך.

והמורים היו אנשים...

המורה המכאני היה מבזיק על המסך: "כאשר אנחנו מחברים שברים של  1/2 ו-1/4 --"

מארג'י הייתה מהרהרת באהבה שאהבו זאת בוודאי הילדים בימים ההם. היא הייתה מהרהרת בתענוג שהיה להם.

הדפסה

שיתוף