ציון ממוצע
אחיה פרינס, 10/1/2015
הרהורים בעקבות ניסוי חברתי שנערך בכיתה בהקשר של מוסר השוויון של השמיטה והיובל - האם יסכימו התלמידים שציון המבחן יחולק בצורה ממוצעת שווה בין חברי הכיתה?
שיעור מחשבת ישראל. אולפנית תל אביב.
לומדים על שמיטה.
אני מרגיש קצת מתוסכל, לא יודע לאן לקחת את השיעור...
הבנות כבר נכנסות..
המוח עובד.. עוצם עיניים. ואז זה הגיע, מחשבה של רגע.
הסתובבתי על הלוח וכתבתי לאט לאט, בוחן כל מילה:
"לאור מה שלמדנו בשיעורי השמיטה,
חשבתי להציע לכם,
שבמבחן הקרוב, הציון הממוצע של הכיתה
יהיה הציון הפרטי של כל תלמיד.
מה דעתכם?"
הבנות מסתכלות. קוראות שוב ושוב, ואז מתחיל רעש.
רעש טוב. התחיל פה הניסוי.
נתחיל מההתחלה. תמיד הפריעו לי המבחנים. גם בתור תלמיד, גם בתור מורה, ואולי יותר מכך בתור הורה שלומד עם ילדיו (לפעמים...)
קצת בגלל הלמידה רק בשביל המבחן.
קצת בגלל הציונים והמדדים.
קצת בגלל הצורך לענות על שאלות שלא מעניינות אותי
והרבה בגלל שהמבחן לא באמת בוחן אותי אם למדתי. הוא בודק אם אני זוכר את מה שהיה כתוב בספר, לפעמים גם מעט חשיבה מעבר, אבל כמעט אף פעם המבחן לא בודק לאן הלמידה הזאת הביאה אותי.
ובשל כך, אני בניסיון תמידי לבחון בצורה אחרת; פעמים, הוספתי שאלות אישיות של חיבור לנושא, "איפה הלימוד פגש אותך?", "מה אתה לוקח אתך מהלימוד להמשך?", פעמים עשיתי מבחן עם תוצרים יצירתיים כמו הכנת דיסק שירים, ציור, כתיבה יוצרת, ופעמים המבחן נערך בכלל בביתו של התלמיד, כדי לנסות ולראות איך הלמידה נוגעת בחיים שלו ממש. היום קוראים לזה בשם המתוק "הערכה חלופית".
נחזור לשיעור.. בכיתה אנחנו לומדים על שנת השמיטה. מתוך ההלכות משתדלים לחלץ את העקרונות על פי החוברת הנפלאה של הרב י.צ רימון. מנסים לראות איפה אפשר ליישם אותם בחיים. בשיעור הזה הנושא הוא "שוויון פסיכולוגי". זהו עיקרון שהגדיר הרב יצחק ניסנבוים:
"כדי לשמור על השוויון הפסיכולוגי של העם העברי- באה השמיטה. בשנת השמיטה, פעם לשבע שנים, אין בעלות על האדמה. האדמה שבה אל יוצרה ומחלקה. "ושבתה הארץ שבת לה'". בכל השנה הזאת – הפקר היא האדמה לכולם, וירגיש העשיר כי עשירותו אינה בת-קיימא, וירגיש העני כי עניותו אינה מתמדת."
הרעיון מקסים. בכל שנה ושנה התחושה של החקלאי היא שהשדה והיבול שלו והתחושה של העני היא שאין לו כלום. הפער הזה קשה קל כך מבחינה מוסרית ואנושית, ויכול להביא את העשיר לגאווה גדולה ואת העני לייאוש גדול. והנה פעם בשבע שנים התורה מצהירה על צמצום הפער הזה. היבול והפרות שייכים לכולם. גם מי שהשקיע והתמיד בעבודה וגם מי שלא עשה כלום (הצרצר והנמלה!!). נכון, יש כאן משהו לא כל כך אמיתי, שהרי לכולם ברור שאחרי השנה הזו הכל חוזר לקדמותו, אבל עדיין יש כאן שוויון פסיכולוגי, שיעזור מאוד גם לעשיר וגם לעני, ויקנה לשניהם מידות מתוקנות יותר.
אם יש כאן הסכמה, אז ניתן להתקדם ולשאול את הכיתה – "איך אפשר לבצע את השוויון הזה כאן, פה ואצלנו?". ואז נעלה את סוגיית ה"תלבושת האחידה" או סוגיות שקשורות בגיבוש הכיתתי ובצמצום פערים, ואני כבר מדמיין את המבחן ששואל שאלות כאלו, ובוחן את התהליך ואת ההתכווננות לכך.
ואז הגיעה המחשבה הזאת. שעצם הצורה בה מתבצע המבחן – היא כבר בוחנת את הערך של שנת השמיטה. האם יש דרך טובה יותר לבחון את העיקרון של שוויון מאשר ההצעה שהציונים במבחן יתחלקו בין כל חברות הכיתה?
ואז הגיע הרעש שסיפרתי לכם.
בת אחת אמרה שזה לא חוקי.
אחרת אמרה שהיא לא מוכנה בשום אופן. כל אחת מקבלת את הציון שלה!
שלישית אמרה בעדינות שהיא חוששת שלא כל כך ישקיעו אם זה ציון משותף.
ואז הגיע גל גדול אחר. ברק בעיניים. לחשושים והתלהבות. בנות שמנסות להדביק אחרות.
אמרתי להן שזו רק הצעה. שיחשבו, ידברו, יתיעצו, (יבדקו אם זה חוקי..) ויודיעו לי.
עבר שבוע, אינני יודע מה אני עושה עם זה,
אבל אני מרגיש שהמבחן כבר התחיל.
תגובה
הדפסה
הרשמה לרשימת תפוצה
שיתוף