התעודה בעיניו של מתבגר

מחשבות על התעודה ועל משמעותה דרך נקודת מבטו של נער בן 15. הצעות להורים כיצד להתייחס לכתוב בתעודה וכיצד לסול מסילות ללבו של המתבגר ולשוחח עימו על התעודה.

בעיניים שלנו המבוגרים: תעודת סיום מחצית.... בסך הכל עוד גליון נייר שבמהרה יישכח... כמה כאלה כבר ראינו ועוד נראה...

ננסה לרגע להחליף את המשקפיים ולחבוש משקפיים של נער בן 15.

זה אני  עצמי  שמשתקף לנגד עיניי ויש כאן  תשובות להרבה שאלות שאני שואל את עצמי: אני שווה? אני חכם? אני אצליח בחיים? ההורים של יאהבו אותי? החברים שלי יעריכו אותי?

כשאומרים לי דברים אני הרבה פעמים לא ממש מקשיב ובקלות שוכח אחרי כמה דקות אבל את מה שכתוב בשחור על גבי קלף (הנייר בצבע קלף הופך את זה ישר לרציני ומלחיץ יותר… קלף זה אומר שזה כאילו דבר קודש...) ממש קשה לי לשכוח.

הם אומרים שהציונים לא הכי חשובים ושיותר חשובה הדרך ארץ וזה שאני אהיה מאושר אבל תכל'ס, גם בבית אני שומע את ההורים מדברים על משכורות, העלאה, הורדה, בונוסים הרבה יותר ממה שהם מדברים על תחושת הסיפוק או על איך אבא מסתדר עם החברים בעבודה, אז אני לא לגמרי מאמין לכל מה שהם אומרים לי לגבי העניין שהציונים זה לא העיקר, הציונים בשבילי זה כמו המשכורת בשביל אבא ואמא, אני יודע שזה לא הכל, אבל זה הרבה! הרבה מאוד!

תכל'ס תזכרו שבמושגים שלכם זו העבודה שלי, זה מה שאני עושה רוב שעות היום (לפחות חצי מהזמן שבו אני ער....)

 אבל כלפי חוץ אין מצב שמשהו ידע שזה ממש מזיז לי, הכי גרועים זה החננות האלה שעושים כזה עניין מהתעודות... ולכן יש מצב שאני אמצא דרך להתחמק מלדבר איתכם באמת על התעודה.

למה להתחמק? כי אני יודע שאתם מתפעלים ומשבחים, ואומרים לי כל הכבוד על הדרך ארץ, אבל  ישר רואים את ה-70 באנגלית, ואפילו שכתוב שם שיש שיפור, אני רואה מבט מודאג בעיניים של אמא שמסתכלת על אבא, ואני יודע שאני מאכזב אותם, כי הם משקיעים המון כסף (ואני יודע שהמצב עכשיו לא משהו...) בשיעור הפרטי שלי, אמא מציעה לי להחליף את המורה הפרטי, (אם היא הייתה יכולה היא הייתה מחליפה גם את המורה בבית ספר אבל זה קשה אפילו לה) אבל תכל'ס אני יודע ביני לבין עצמי שלא ממש הייתי סגור על החומר למבחן שהיה, וגם הייתה פעולה שהייתה לי ממש חשובה בבני עקיבא, ואם לא יקבלו אותי להדרכה זה הרבה יותר גרוע מלהכשל באנגלית,  ולמרות שרציתי באמת להצליח זה לא ממש הלך...

האמת שאת הציונים במשו"ב אני עוד איך שהוא יכול להתחמק מהם, אבל מהתעודה זה קשה הרבה יותר, היא שם לנגד העיניים... אז מה כן יכול לעזור לי אבא ואמא?

איני יכול להגיד לכם את זה, ואולי אפילו לעצמי לא קל לי להודות בזה, אבל כשרואים את המאמצים שעשיתי במהלך המחצית, שמסתכלים על הציון שלי בהיסטוריה שהשתפר, והמורה אפילו נתנה לי בדרך ארץ מצוין, אז אני לרגע שוכח את הפדיחה באנגלית, אני מבין שצריך לדבר גם על הפדיחה באנגלית, אבל אם אתם רוצים שאקשיב לכם כשתדברו איתי על אנגלית, כדאי שתתחילו מההפתעה לטובה בהיסטוריה, אז אני ארגיש שאתם באים באמת לטובתי, ולא רק רוצים להטיף לי מוסר ולשנות אותי. מצד שני ממש לא לבוא אלי במחמאות גדולות שאני יודע שאתם אומרים בשביל לשפר את מצב רוחי כשבעצם אתם אולי הייתם רוצים לחשוב כך אבל אתם לא ממש... לא אני לא ממש מוכשר במתמטיקה וגם ה-80 בהיסטוריה לא הופך את התעודה שלי למעולה, כך שאם אתם נותנים לי מחמאות כאלו זה רק גורם לי תסכול ולהרגיש שמרחמים עלי - וזה הכי מעצבן, כי אם לא שמתם לב אני כבר מזמן לא הילד הקטן ההוא, אני כבר גבר עם רצונות ומחשבות ואני יודע יותר טוב מכם מה אני רוצה ומה באמת עושה לי טוב.

אז מחמאות ברור שכן, אבל על מה שאתם באמת חושבים שאני ראוי עליו למחמאה, וכמה שיותר שהמחמאות יהיו יותר ספציפיות ככה יש סיכוי שזה יגרד את השכבה של הבחוץ ובאמת יגע בי.

אני בטוח שאתם גם ממש רוצים לעזור לי ולחשוב יחד איך אפשר להשתפר לקראת המחצית הבאה, אבל אם תגידו לי מה לעשות ואיך לעשות, תהיו בטוחים שזה לא מה שאני אעשה! יותר חשוב לי מלהצליח בלימודים זה להיות אני בעצמי, להחליט בעצמי, לבחור מה אני באמת רוצה. אז תייעצו בעדינות ותקבלו גם אם אני דוחה את ההצעה שלכם על הסף, אולי אני עוד לא בשלב הנכון להקשיב לה, אולי היא לא נכונה, ואולי בכל זאת אני אקבל אותה אחר כך, אבל אין סיכוי שאני יודה בזה מולכם, אז חבל על הניסיונות!

עוד עניין אחד לגבי המורים שלי, עם חלק מהם אני מסתדר מעולה, הם מבינים, קשובים ודורשים במידה הנכונה - לא קייטנה אבל גם לא מחנה אימון של נבחרת רוסיה בהרמת משקולות, אבל יש את המורים האלו שלא ממש באים לי טוב. אולי יש להם חלק בכישלון שלי, חשוב לי שתראו לי שאתם מבינים למה קשה לי איתם, ואם צריך אז גם תבדקו מה אפשר לעשות ברמת המערכת, אבל כשאתם מסבירים לי בעצמכם למה המורה הזו לא צריכה ללמד בכלל, ואם אנשים כמותם עדיין מלמדים  אז ברור שככה נוהגים בכבישים במדינה... אז אין סיכוי שאני ממש אקשיב לה בשבוע הבא, היא תעמוד מולי בכיתה, אבל ביני לבינה ישאר המבט של אמא עם הטון הכועס והמזלזל...

כמעט שכחתי להגיד מילה על החיבוקים והנשיקות, האמת שזה באמת ילדותי, וזה לא ממש מתאים לי כמו פעם, אבל מצד שני למרות הפרצוף החמוץ, כשזה לא לוחץ מדי ושזה בזמן הנכון ובמידה הנכונה, אז זה מחזק אותי, מרגיש שאתם לא רק מדברים - אתם באמת אוהבים!

הדפסה

שיתוף