התעודה כעדות וכשיחה

על התעודה כשיחה מיטיבה בין המחנך למתחנך, שיחה המצביעה על הטוב הטמון בו ועל מגוון הכוחות העומדים לרשותו. למאמר מצורפות דוגמאות לשירים שנכתבו לתלמידים בתעודה בשפה שירית, המתפרשת אצל התלמיד כחלום.

לכל איש חינוך ניתנת זכות מיוחדת במינה: להיות עד ושותף לגדילה של תלמידיו. ויותר מכך: החובה לכתוב את העדות הזו ולמסור אותה כאיגרת חתומה בחותמת האדם המחנך.

האיגרת היא לא רק מה שכתוב בה. היא לא פועלת באופן חד כיווני מהכותב לקורא. היא שדה שממנו אוסף התלמיד את פרי חוכמתו של מחנכו, פרי שבעזרתו יכול המתחנך לנהל דיאלוג פנימי ולשגשג.

התעודה היא, אם כך, שיחה. יש גילאים בהם השיחה מתנהלת בכלים אובייקטיביים של ציון, או הערכה מילולית חלופית לציון (מילים בעלות קשר של דירוג: טוב מאוד-טוב-חלש-טעון שיפור). שיחה כזו יכולה להיות מוגשת לאלה היכולים למלא אותה מתוך עצמם באמונה עצמית פנימית, בראיית העתיד, בכוחות רצון. לשם כך התלמיד כבר צריך לדעת מי הוא ומהם כוחותיו.

אולם תעודה המדרגת את יכולותיו ואת הישגיו של התלמיד (אם בציון ואם במילה שעניינה דירוג) מוסרת באופן סמוי מסר של השוואתיות ושל תחרותיות. התעודה הזו עשויה ללמד לעיתים שכך גם נכון לראות את החברים בכיתה: מי "שווה" יותר ומי "שווה" פחות. והילדים בכל גיל חכמים מאוד. הם יודעים מי יודע יותר ומי יודע פחות, הם יודעים מי חזק יותר ומי חזק פחות, הם מכירים את נקודות התורפה והחוזקה של חבריהם ושל מוריהם.  לכן על התעודה להיות כלי בידי המורה ללמד מהי שיחה מיטיבה, איך לראות את הטוב, ואיך לכוון לכוחות המרפאים, המצמחים, המחזקים שנמצאים כפוטנציאל בעתידם של כל ילד וילדה.

במקום לומר לילד: "יש לך פוטנציאל ואינך מממש אותו", משפט שתלמידים רבים רבים שומעים מפי מוריהם, ניתן להצביע בתעודה על אותו פוטנציאל שהמחנך בחושיו האוהבים, ובלבו המייחל לכל תלמידיו לעלות על מוריהם, מכוון אליו. וכך שאלת הפוטנציאל מצויה במגרש של המחנך ולא בחוסר המימוש של הילדים, כלומר הפוך מהאופן בו משתמשים בכוח שעדיין לא יצא אל הפועל: במקום המקום שעדיין ריק אצל הילד, המקום המלא אצל איש החינוך.

האפשרויות והכיוונים להגשמת הייעוד או פוטנציאל של כל מתחנך מאוד מגוונים. מכיוון שכך חשוב לא להחליט עבור הילדים מהו אותו פוטנציאל למימוש אלא להצביע על מגוון הכוחות העומדים לרשותם. חופש הבחירה שבמימוש העצמי חייב להישאר שלהם בלבד.  משום כך טוב להשתמש במטאפורה, בתמונה המעצימה את הכוחות הגולמיים שעדיין לא התעצבו עד סופם.

המטאפורה או השפה השירית מזמנות אופק פירוש פתוח. הפוטנציאל מוחזק כחלום ולא כקביעה חיצונית לילדים. על המורה להתחבר אל המשורר שבתוכו ולהפיק מתוכו דימוי שירי, לחשוב על הילד כבעל חיים, כצמח או כבעל מלאכה, לראות אותו כתמונה שלמה ומלאת חיים ומתוך הדימוי לברך אותו ולמלא אותו בכוחותיו- הוא.

הנה כמה דוגמאות לשיחה כזו בתעודה:

שירי

מתנגן במרחב הטוב
שירי
עדין כצעיף זהוב
שירי
שקט כמו הלך הרוח
שירי
כחלון אל הים הפתוח
אשיר
כניגון העולה מן הים
אשיר
כברכה השורה בעולם
אשיר
אעטוף את ליבי בחום
אתמלא
בשלווה, בשמחה ובתום

שיר זה פתח את תעודתו של ילד עם קשיים חברתיים, ועם כעסים מורכבים. ובכל זאת, למרות הקושי היה בתוכו משהו עדין מאוד, שהיה צריך להתבונן בו היטב. הפוטנציאל 'לשיר כברכה' במקום לקלל הוא מטאפורה לכך שבכל אחד יש היכולת לבחור בטוב. גם כשמאוד קשה לילד לעשות זאת, וגם כאשר למחנכים מאוד קשה לראות את הקול העדין הזה מבעד לאלימות או לקושי בתקשורת בינאישית.

כחולות מדבר נודדים

מציירים הרוחות

צעיפים עולים ויורדים

סערות ומנוחות

גלים של זהב וצללים

קור וחום

שבילים כמו סוד נגלים

ואובדים פתאום

ובתוך ים החול הגועש

נווה מדבר

בחיים ושמחה רוחש

הוד והדר

שיר זה נכתב לילד שהיה כמו סוד מלא באוצרות. בתוך כל התנודות, הסערות, המנוחות שלו ושל הכיתה הוא היה כנווה מדבר: צלול, מלא בהוד והדר. הכיתה קיבלה ממנו את מתנת השקט.

יוצא הלוליין מביתו החם
צעדו בטוח, איתן, חכם
כחתול שקט, הילוכו רך
ועידון תנועתו כריחוף של מלאך
אך בעומק חזהו פועם לב אמיץ
למלאכת יומו פעמיו הוא מאיץ

על חבל דק בין קצות שני צוקים
מתחתיו סוערים מי נהר עמוקים
חוצה הלוליין קו אופק מתוח
נישא על כנפי חסדיו של הרוח
את שתי ידיו פורש אל על
מחפש בתוכו את שיווי המשקל

וכששוב יעמוד על קרקע בטוחה
ונהרות עורקיו יזרמו במנוחה
בעומק ליבו תנשב עוד הרוח
בהירה וצלולה כמרחב הפתוח

שיר זה נכתב לילד מאוד נועז, מלא חיים, שהיה צריך לעצור ולהתבונן ולראות שיש בו מנוחה שהוא לא מראה.

הרצון היה להצביע עבורו על ההתמרה מרוחות מנשבות בחוסר שקט לרוח האדם המרחפת מעל פני המים שיש בה חוכמה ושקט ומנוחה.

את הכתיבה נגיש לתלמיד מעוטרת, התמונה הפנימית חוברת לתמונה עדינה ומלאת צבע: 

הדפסה

שיתוף