חג הפסח - חג הילדים

ליל הסדר הוא "חג הילדים" האמיתי, חג החינוך והקשר הבין דורי. המאמר מצביע על מגוון עקרונות חינוכיים ודידקטיים העולים מתוך ליל הסדר, ומיועדים להורים ומורים כאחד.

חג הפסח, או ליתר דיוק "ליל הסדר"- הוא "חג הילדים" האמיתי (ולא פורים...). אחת משתי מצוות העשה מן התורה שאותן אנו מקיימים בליל הסדר זו מצוות החינוך - סיפור יציאת מצרים "והגדת לבנך".
"כנגד ארבעה בנים דברה תורה. אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול". המצווה היא על האב, וזה המקום לחזק את הקשר בין ההורים לילדיהם. אף אנו שמנסים להיות "בית חינוך כמשפחה ", נוכל לאמץ לעצמנו את העקרונות הדידקטיים והחינוכיים לשדה החינוך היומיומי שלנו, עם תלמידינו/ בנינו.

כל הבנים יושבים יחד ליד השולחן, ו"כשיש דיבור", יש דו שיח, יש סיכוי ללימוד ולהתקדמות. "הכיתה" היא הטרוגנית, מאתגרת, וכל אחד מהבנים שומע את דעותיו של רעהו. שומע ולומד, מגיב ומועשר מזולתו. הדגש הוא שכולם סביב שולחן אחד...
יש צורך ליצור אווירה של הקשבה, של רצון לשיתוף, של כבוד הדדי תוך כבוד לדעה של הזולת וכו'.

חשוב לזכור שכולם בנים, איננו מתייאשים אף לא מאחד מהבנים. כל מי שמגיע ל"סדר" הוא "בפנים". ובחשיבה נכונה, אישית, אוהבת ומקרבת גם הרשע "ייכנס פנימה" (חשוב לציין, שבירושלמי לא מופיע: "רשע מה הוא אומר", אלא: "בן רשע מה הוא אומר". מה שמזכיר לנו מאוד את דעתו של ר' מאיר בגמרא בקידושין ל"ו: "בנים אתם לה' אלוקיכם"-בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים".)

 "לפי דעתו של בן אביו מלמדו" (פסחים י', ד') - צריך לחנך כל אחד בהתאם ליכולתו, רמתו, עניינו והתעניינותו. וכך בתנחומא (שמות כ"ה): "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוקים חיים" – בא וראה היאך היה הקול יוצא אצל ישראל, כל אחד לפי כוחו. הזקנים היו שומעים את הקול לפי כוחן, והבחורים לפי כוחן...והקטנים לפי כוחן.." זו הערה/הארה חשובה לנו כמחנכים, ולא פחות לתלמידים. התורה הנשמעת לי כפי שאני מבין אותה, היא לא בלעדית לי... יש מי ששומע קול אחר...

הלימוד צריך להיות חווייתי "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". לחוויה, להזדהות, להפנמה יש משקל מיוחד שיש צורך להדגישו. המורה מלמד בכל חושיו, והתלמיד מקבל את התורה בהוספת דעת, בעולם של רגש, ובחוויה לימודית ורוחנית שהוא נמצא בה.

להמחשה יש ערך רב בלימוד: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה"- אם ניתן לראות בעיניים, ולהמחיש, ככל שניתן, את הנלמד, כן יוטב. וכן " יכול מראש חודש? תלמוד לומר ביום ההוא...אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך". מצביע על המצה ועל המרור. לא מדברים על...רואים ואוכלים...

לחיזוק, לסוכרייה, למילה הטובה והמחזקת,"לקליות ואגוזים" שמחלקים יש תפקיד חשוב במהלך ליל הסדר "כדי שלא ישנו הילדים", - ונוסיף כדי שיתחזקו ויפנימו את הנלמד.

סיפור- כולם אוהבים... מצווה "לספר ביציאת מצרים". לעיתים , כשהמורה רוצה, למשל, להסביר את חשיבות החסד, סיפור אחד שווה אלף מילים והסברים...

הסיפור משפיע גם על המספר... "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה' ". נחמה הסבירה את פשר השינוי בין יחיד לרבים בפסוק הנוגע בסיפור. "למען תספר" ביחיד, "וידעתם" ברבים, ולא כתוב "וידעו כי אני ה'". מי שמלמד את המסר החינוכי גם לומד ומעשיר את הבנתו שלו... (המורה, כמובן...). זה הפשט של דברי הגמרא (מכות י', ע"א): "הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם". כן...אנו זקוקים לתלמידינו...

יש ערך לשאלה, והרבה מסימני הסדר באו כדי לעורר את הילדים לשאול.
זו אמירה חינוכית חשובה ביותר לכולנו, כשיש שאלה, יש רצון לקבל תשובה, יש שקיקה וצימאון לדעת. לאתגר, להצבת השאלה הנכונה, יש משמעות רבה במהלך הלימוד. הלגיטימציה לשאול כל שאלה היא חלק מהחרות של חג החרות... עבד לא שואל שאלות, אין לו עניין בשום דבר שמעבר למצבו העכשווי בהיותו עבד, ובן חורין- חופשי לשאול.

לאווירה הכללית, השמחה המשפחתית, האומרת הוד וקודש יש מקום מרכזי בהנחלת החינוך. "והגדת לבנך" – זה לא רק מה נאמר. החשוב הוא- על איזה רקע הדברים נאמרים: מאיזה מקום - של אהבה? של צמיחה? של שמחה? של פתיחות? של יכולת לשאול? לשוחח? להביע דעה? והכול מתוך כבוד!

הרבה פירושים מצאנו על מי הוא הבן "שאינו יודע לשאול". דבר אחד ברור, עם שלושת הבנים הקודמים התנהל דיאלוג כזה או אחר:   "אף אתה אמור לו..ואמור לו..ואמרת אליו.." הבן הרביעי לא פתוח לדיאלוג. חבל לפנות אליו, הוא פשוט לא שומע... תפקיד ההורה/ המורה למצוא את הרגע הנכון שבו אפשר להכניס את הרגל בדלת שנפתחה לשבריר של שנייה... ייתכן שהבן שאינו יודע לשאול, הוא הבן האדיש שכלום לא מדבר אליו. אך בסבלנות גדולה, הניסיון לחשוב ולהכיר מה יכול להבקיע סדק בחומה הבצורה, מה "יפתח את הדלת"? – וזהו " את פתח לו". זו תהיה חוויה מיוחדת? שיחה מלב אל לב? בטוח שתפילה תסייע...

ואולי נקודה אחרונה, למול "האדם התלוש", המנוכר, החי בעידן של הפרטה, אינו חש משפחתיות ואינטימיות ולעיתים חסר הזהות הלאומית, ליל הסדר מחזיר את הילד (בעצם את כולנו..) למציאות "מחוברת". מחוברת אל עצמנו, אל משפחתנו, עם הרבה הקשבה ודו שיח, ועם קשר עמוק לעבר הלאומי של כולנו.

"עבדים היינו"- בעבר. עם תקווה, ציפייה וראיה רחוקה- עתידית: "אדיר יבנה ביתו בקרוב" ו"לשנה הבאה בירושלים הבנויה", אני חלק מהחוליה בשרשרת של עם הנצח. ב"עכשיו", ברגע זה, בעובדה שאני מפנים וחווה את "עבדים היינו", ובאותה נשימה רואה את מימוש חזון הנביאים, אני חי עכשיו-נצח.
וכך בתוך "הא לחמא עניא"- עבר, "כל דכפין ייתי ויאכל"- הווה, "לשנה הבאה בני חורין"- עתיד. יש רגעים כאלה בחייו של אדם, בחוויה של משפחה, ובחיי אומה. חשים תחושת שייכות לעם ישראל לדורותיו."למי שישנו פה היום ולמי שאיננו פה" 

הדפסה

שיתוף