זהירות: ילדים אינם משחקים!

קטע מתוך הספר "חכמה בתנועה" העוסק בהשפעתה המזיקה של הצפייה בטלוויזיה על הלמידה. ניתן להשליך מן הכתוב בו גם על ה"מסכים" בני זמננו- המחשב, הטאבלט וכד' ולהתעורר למחשבה על השילוב הנכון שלהם בתהליכי למידה

(מתוך הספר: חכמה בתנועה, הוצאת נורד, עמ' 68)

חלימה בהקיץ ומשחקים מלאי דמיון משפרים את הבגרות התפיסתית של הילד, את הצמיחה הרגשית ואת ההתפתחות היצירתית שלו. הטלוויזיה מדכאת את התהליך ומפריעה ללמידה ולמשחק של הילדים. ילדים לומדים בטבעיות באמצעות עשייה ואינטראקציה עם אנשים אחרים. במובן הזה למידה באמצעות הטלוויזיה אינה טבעית. הלמידה זקוקה גם לזמן להרהור ולספיגה ולעיבוד של חוויות. אחד המחקרים הראה שלילדים שהיו מכורי טלוויזיה "כבדים" (מעל שש שעות ביום) היה סיכוי גדול יותר להיות בעלי מנת משכל נמוכה מאשר מכורים "קלים" (שעתיים או פחות ביום). "הטלוויזיה נותנת לילדים פיסות מידע מהממות במורכבותם", כותבת קייט מודי (Moody), "אך הידע הזה הוא ברובו בלתי משולב ואין בו הקשר ומשמעות מספיקים".

הטלוויזיה "מפציצה" בקביעות את הצופים בזרם משתנה של תמונות, מילים משתנות ותנועה, זרם המהיר מכדי שמוח צעיר יטמיעו. הילד אולי מסוגל לחזור על מה ששמע, אך ללא כל עומק של הבנה. דווקא עומק ההבנה- הנובע משילוב של חוויה חדשה בדפוסי המוח/ הגוף המתפתחים של הילד- הוא המביא לדמיון ולהסקת מסקנות יצירתית. הילד נותר סביל ללא המעורבות הפנימית המוחית, הרגשית והגופנית, הנחוצות להתפתחות הכרתית. יכולתו של הילד לעבד מידע מגיעה לאפיסת כוחות עקב גירוי היתר שהוא חווה בניסיונו לעקוב אחר המתרחש על המסך. מצב זה גורם לעיניו של הילד להיכנס למצב של נעילה עורפית (בהייה) ושמיעה דיס-אסוציאטיבית (חוסר קשר בין מילים לתמונות). כהגנה עובר המוח לתדירויות גלי מוח מתחום האלפא, בהן לא יכולות להתרחש מחשבה והסקת מסקנות פעילות.

חשוב להדגיש שלפעולת הצפייה בטלוויזיה בפני עצמה מבלי קשר לתוכן יש השפעה מתמשכת על הלמידה של הילד. תקופת גילאי שנתיים עד חמש שנים היא תקופה קריטית להתפתחות המוח. המוח מוכן ללמוד כיצד לקלוט ולמצוא יחסים בין פיסות מידע. כשילדים צופים בטלוויזיה הם מורגלים למצב למידה החסר מעורבות גופנית, רגשית ואפילו חושית מבחינה מסוימת (ריח, טעם, פרופריוספטיבה).הרגל זה ישפיע על דפוסי הלמידה שלהם לכל אורך חייהם. ג'ון רוזמונד (Rosemond), ראש המרכז להורות חיובית בגאסטוניה, צפון קרוליינה, מצטט מחקר שהראה שילדי גן שצפו צפייה מרובה ברחוב סומסום נטו להצליח פחות בבית ספר מאשר ילדים שלא צפו בטלוויזיה כלל.

אני שומעת שוב ושוב מפי מורים שלילדים בימינו אין דמיון. גם אם הילדים יודעים לדקלם מילה במילה את פרסומות הטלוויזיה החדשות ביותר, כשמבקשים מהם להמציא מוצר ולחבר לו פרסומת הם נתקעים. אף אם ניתנים להם קווי הנחייה והצעות, לרבים מהם חסרות הרשתות העצביות הבסיסיות הנחוצות כדי לשחק עם רעיונות ולהיות יצירתיים.

הדפסה

שיתוף