מה עושים בחופש? נחים!!!

החופש הגדול הוא הזדמנות לזמן של עצירת האקטיביות ולנשימה. כולנו זקוקים לבועות של זמן שבהן מה שצריך הוא חופש. פשוט חופש. עלינו לתמוך ולתת אמון גם בהרפיה ולהציע זאת כאופציה בריאה ואפשרית. עצם האישור הזה יכול לאפשר גילויים עתידיים של אקטיביות בריאה, מחוברת, יצירתית ומשמחת.

לכאורה כולנו מחכים לחופש הגדול אבל בעצם ההתכוננות אליו ואלפי העצות וההכנות לקראתו מלמדות שיש בנו גם מידה של "עצבנות" מול תקופת הזמן הזו, שלא תמיד אנחנו יודעים מה ואיך נכון לעשות איתה.

בשעה שאנו מצויים בתהליכי סיום והכנה לקיץ אנו מכותבים לאתרים, חוברות ואגרות למורים הגדושים בהנחיות רבות ומועילות כיצד יש להתייחס לחופשה. איך למלא את הזמן ה"ריק". שאלות של ניצול זמן, ועוד ועוד. 

כמגמה כללית ובזמנים מסויימים מהוות עצות אלו כלי חינוכי, נתינת כיוון חשוב ואף הבניית יחס לחופש ולחיים בכלל. 

אני מבקשת במילים הבאות להציע עוד כיוון מקביל, אפשרי. משהו נוסף על התובנות וההצעות העמוקות והטובות. 

אריך פרום בספרו המוכר "אמנות האהבה" מסביר את הפער שבין משמעת ותפקוד של שיגרה לבין המנוחה, שנחווית כעצלות.

"האדם המודרני מפעיל משמעת עצמית זעומה ביותר מחוץ לתחום עבודתו. כשאינו עובד הוא רוצה להתעצל, להתבטל או, אם להשתמש במילה יפה יותר, "לתפוס שלווה". עצם השאיפה הזאת לעצלות היא במידה רבה תגובה נגד שגרת החיים".  בהמשך הוא מרחיב את סיבות התופעה ומסביר כי "חשוב שהמשמעת לא תקוים ככלל שנכפה על האדם מן החוץ, אלא שתהיה ביטוי לרצונו שלו, שתורגש כדבר נעים, ושהאדם יתרגל בהדרגה למין התנהגות שירגיש בחסרונה אם יחדל לקיים אותה". ואולי החופש הוא זמן לבדיקת ההיפוך הזה? לתת אמון שהמסגרת היא לא משהו חיצוני אלא פנימי ביותר. לשמור על החיבור שבין השיגרה לאהבה ולמשמעות. 

האם האינטנסיביות של ההכוונות לפעילויות ומטלות בחופש מהווה גם ביטוי של פחד מפני התקופה הזו שיש בה שינוי ושבירת משמעת וסדרים קבועים ? האם אין בו לעיתים גילוי של דאגת יתר ואף החמצה? לדעתי יש לשים לב לכך.

יצירתיות באה גם מהשקט

ברוח הדברים לעיל נראה כי לפעמים עודף תכניות והעמסת יתר של דאגה מפני החופש, דווקא  הוא מהווה רמייה עצמית ובריחה משקט חשוב. החופש הוא זמן לתת אמון בעצמנו ובתלמידינו, שכן! בהחלט! - אנחנו יודעים מה לעשות עם הזמן שלנו ועם עצמנו גם אם לא כתבנו את זה בטבלת זמן כבר בתחילת החופש, וגם אם יום אחד (או אפילו יותר) אנחנו לא רוצים לעשות כלום.

לאפשר זמן נקי ולא מוסח להערכה מחודשת ולעריכת שינויים. להרגיש יותר ולא להיקלע לאדישות הנובעת לעיתים מעומס משימות. החופשה היא  מצב שבו מתאפשרת ירידה קלה מלחץ העשיה. אין צורך להגיע לבית הספר, אין אסיפות והשתלמויות, אין בדיקות מבחנים והכנת שיעורים ואז נוצר מרחב, נותרת אנרגיה שמחפשת כיוון. ואפשר לסמוך על עצמנו ועל תלמידנו שזה עושה טוב. זה זמן שמורה וגם תלמיד יכול להתחבר לקיום שלו, ואם אינו פוחד, לבחון מה ואיך ברצונו להמשיך לעשות , מהם הכיוונים הנוספים שהוא רוצה לחזק ולחדד. מבחוץ זה אולי ייראה כחוסר עשיה, ולפעמים גם החוויה הפנימית היא של חוסר מעש, אבל כנראה לוקח זמן להתרגל לקצת שקט. שקט שמאפשר יצירתיות וחשיבה.

הבראה והתחדשות

עבודת החינוך תובעת קשר תדיר למשמעות וחיבור עמוק וקיומי. מצב זה חושף אותנו בהוויה השוטפת לחוויות מדהימות ומחיות ומאידך להתמודדויות וללחצים נפשיים רבים, ועקב כך לרגישות רבה יותר לשחיקה. עלינו לזכור כי הכלי החשוב ביותר בעבודת המורה הוא הוא עצמו ויש לתחזק ולכבד את המשאב היקר הזה וגם לתת לו לנוח...

פעמים רבות גורם השחיקה שאליו מגיעים מורים רבים בסוף השנה נובע ממקצועיות והמון רצון טוב היוצרים עודף פעילות. עוד ערב סיום, עוד מכתב פרידה, עוד פעילות מסכמת ועוד שיחה אישית. ואחרי כל זה עוד עולה המחשבה: "איזה כיף, עוד רגע החופש... יהיה לי זמן לעבוד - בהכנת תכנית שנתית, מיפוי לשנה הבאה וכמובן עוד כלי חדש להערכה חלופית.."

אריך פרום בספרו "מהפכת התקווה"  מבקר את האקטיביות המרובה, שאין בה קשב. הוא מתאר את המצב הזה, שרבים מאיתנו בוחרים בו כדי להרגיש טוב עם עצמנו ועם הסביבה הרוטטת שסביבנו:

"תרבותנו כולה שקועה באקטיביות...

מרבית האנשים הם אקטיביים עד כדי כך, שאינם יכולים לשאת את הבטלה, והם הופכים אפילו את שעות הפנאי שלהם לסוג אחר של פעילות.

רגעי הבטלה הם רגעי אימה. רוב האנשים סבורים שהם פעילים בעוד שהם למעשה פאסיביים, אף על פי שהם מתעסקים בדברים רבים... הם תלויים באחרים ושרויים במרוצה מתמדת, שקועים תדיר בענייניהם עד הצוואר, תמיד משתוקקים ואינם משיגים. דיבוק העשייה דוחק אותם לנוס מן החרדה, העולה בהם בשעה שהם נשארים עם עצמם"...

הדברים נשמעים אולי קיצוניים אך האם אנו לא בוחרים לפעמים בפעילות יתר לנו, לתלמידינו ואף לילדינו הפרטיים, מתוך כוונה ליצור חוויות אך בעצם לא אחת ממלאים את הזמן ולא נותר זמן אמיתי פשוט להיות קצת בשקט . להיות ולחשוב? 

אמון

החופש הגדול הוא הזדמנות לזמן של עצירת האקטיביות ולנשימה. מורים וגם תלמידים ואפילו מי שלומד ברוח "לב לדעת" ... זקוק לבועות של זמן שבהן מה שצריך הוא חופש. פשוט חופש.

כהורים וכמורים כדאי להיות פתוחים ונכונים ולשוחח עם התלמידים לקראת הקיץ גם על האפשרות הזו. לתת אמון בילדים ובעצמנו שזה בסדר לקחת אוויר ולא להיות כל הזמן משימתי כל כך. לחזק את האישור להיות במצב של חופש נטול אשמה וניכור. עלינו לתמוך ולהאמין גם בהרפיה ולהציע זאת גם לעצמנו כאופציה בריאה ואפשרית . לא אחת עצם האישור הזה הוא זה המאפשר גילויים עתידיים של אקטיביות בריאה, מחוברת, יצירתית ומשמחת. 

תגובה

הדפסה

שיתוף