תורה תמימה

ראיון עם הרב דוב ברקוביץ', העומד בראש בית אב- ליצירה והתחדשות בתורה

כיצד היית מתאר את הקשר שלך עם התורה?

גדלתי בארצות הברית ובצעירותי, לא אומר שהייתי המצטיין הכי גדול בכיתה בלימוד תורה ובלימוד גמרא, הלימוד עניין אותי, אבל היו דברים אחרים בעולם ובחיים שהעסיקו אותי מאד, כמו הטבע, טיולים ואפילו ספורט.
ובאיזשהו מקום זה היה ביטוי למשהו שחיפשתי- שהתורה תהיה ממשית בחיים שלי, והתורה לא תהיה עבורי רק ידע שאני חייב ללמוד אותו ולשנן אותו ושהיא לא תהיה רק מסגרת אם כי תמיד הייתי יהודי דתי, שומר הלכה.

כשעליתי לארץ, בגיל 25 כבר היתה לי סמיכה לרבנות מהישיבה יוניברסיטי אבל החיבור לארץ רק העמיק וחידד את ההרגשה שלי שהתורה ניתנה לשם בניית החיים במובן הכי ממשי – שיש בתורה לא רק רעיונות ולא רק הדרכה לקיום קהילה הלכתית (למרות שזה דבר קריטי) אלא האדם לכשעצמו צריך למצוא בזה מזון לנפש שלו, משהו שמחייה אותו מבחינה פנימית, ומשהו שבאמת מדריך אותו בהתמודדות שלו עם הדברים שהוא צריך להתמודד עמם בחייו.

בשלב מסויים הזמינו אותי ללמד במכון פרד"ס- מכון לימודי יהדות לסטודנטים מחוץ לארץ, ללא רקע ביהדות.
הם היו חבר'ה מאד אינטליגנטיים ומאוד מחוייבים לעם, ללא ידע תורני. הם שאלו הרבה שאלות, וכך, כמורה, לא יכולתי לקחת שום דבר כמובן מאליו, הייתי צריך להסביר להם, לתת לכל דבר תוכן ומשמעות, וכך הדברים קיבלו תוכן ומשמעות גם אצלי...

היכולת להיפתח לכל אדם, למצבו, לנפשו, לנקודה של החיפוש האישי שלו, היא אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בתור מורה.
הזכות להיפגש עם כ"כ הרבה בני אדם שכל אדם הוא נקודת חיפוש, עומק, גילוי נשמה, והזכות להיפגש עם בני אדם ברמה הזו היא אחד הדברים המרתקים והמעשירים בחיי.

תמיד היה לי ברור שאני מלמד אמריקאיים ובישיבות התיכוניות ובישיבות ההסדר שסביבי וודאי כולם עושים אותו דבר- מגיעים לצד הפנימי של התורה, לצד שמגלה את החיות של התורה, איך היא מדריכה את האדם בחייו הממשיים, ואחרי 17 שנה שלימדתי בפרד"ס התחלתי לעבוד עם ישראלים והופתעתי לראות שזה לא כך...

ב1988/9 הייתי שותף לקבוצה הראשונה של בית מדרש 'אלול' – בית מדרש לחילוניים ודתיים. הכרתי הרבה אנשים נפלאים ויקרים.
שוב הרגשתי שזו נקודת מבט פתוחה ולא משוחדת, אנשים שמגיעים בלי הנחות יסוד מה אמור להיות כתוב או לא כתוב בטקסט קדוש, ועם הנחה שזה אמור להיות מאד מפרה, אחרת לא היו באים ללימוד,
אולם בשלב מסויים הגעתי למסקנה שבלי מחוייבות אישית לקבלת עול כלשהי לא יכול להיות לימוד מעמיק.
בלימוד תורה יש שלב מסויים של חשיפת המעמקים, הנקודות הפנימיות של התורה, והיא מחייבת עבודה קשה.
זה נכון שגם המפגש הראשוני פותח דברים שאדם דתי לא היה חושב עליהם, אבל בשביל להגיע באמת למעמקים צריך מחוייבות, צריך לשבת שעות ולפצח, צריך לעמול ולהתעמק.

מהי המשמעות של מחוייבות זו בעיניך? האם מדובר רק על המחוייבות לעמל תורה?

אצל הרבה אנשים דתיים קבלת העול והמחוייבות משאירה אותם רק במסגרתיות, הם מדחיקים את הצד הנפשי, הפנימי.
עמל תורה צריך לנבוע ממשהו יותר ראשוני- אצל הרבה בחורי ישיבות המחוייבות הזאת באה ממקום של חובה חיצונית. מחוייבות צריכה לנבוע ממקום עמוק- המחוייבות להבין את החכמה האלוקית, המחוייבות לדורות של עם ישראל, לעבר, לעתיד, מחוייבות לקיום מצוות.

לאחר זמן, הקמתי את המרכז ליהדות יוצרת, שאח"כ הפך ל"בית אב- ליצירה והתחדשות בתורה". הרגשתי אז שהציונות הדתית נכנסה למקום תקוע מבחינת הצעירים, מקום שהדגיש בחינוך את המוח, השכל ואת המעשים, ועל כל מה שבאמצע- הרגש והדמיון, הם פשוט דילגו!
יש פיסקה של הרב קוק באורות הקודש שנקראת 'אחדות הרוחניות' והוא מדבר שם על חינוך של ישות שלמה של האדם: שכל- רגש- דמיון- פעולות .
הרגשתי שהרבה חבר'ה צעירים משוועים שמישהו יכניס בחזרה לעולם היהודי את הצד הפנימי, הרגשי, את כוחות היצירה של האדם.
הגמרא, המדרש, רב נחמן- כולם מלאים בזה.
התחלנו לעבוד בעזרת סדנאות של יצירה, דמיון, תנועה, כתיבה, הרגשתי שיש פה ממש בשורה.

השינוי ב15-20 שנים האחרונות הוא מדהים. יש צעקה מלמטה של החבר'ה הצעירים.

בתחום האומנויות למשל, אני שייך לצוות ההיגוי של האומנויות בחמ"ד ותפיסת העולם של ראש החמ"ד, אברהם ליפשיץ, ושל כל החמ"ד היום היא שהחינוך צריך לעצב את דמותו הרוחנית של התלמיד מבחינה תרבותית.
לעצב את היסודות של אמונה ותורה בתוך המגמות של האומנות- שהמגמות יעבדו בטכניקות הכי מתקדמות ומצד שני, יעבדו על תהליכי יצירה פנימיים של התלמיד, שהיצירה תבטא את כוחותיו.

בעיני כל הדברים הללו הם תורה.
תורה של ארץ ישראל היא תורתו של האדם השלם. בשביל זה חזרנו לארץ. לא בשביל להיות חצאי אדם ולא בשביל להדחיק את כוחות הנפש שלנו אלא בשביל לבטא אותם.
לכל תלמיד ותלמיד צריך לתת את החלל להתהוות ולקום על רגליו כיצור רוחני שמתבטל ונכנע לדורות הקודמים ומתוך זה יוצר את שפתו האישית מבחינת עולם התורה. וזה דבר נפלא כשזה קורה.
זה הבסיס ואחר כך כאנשים מבוגרים זה בא לידי ביטוי ביצירת תרבות אחרת, שיכולה להשפיע בכל התחום- בעבודה סוציאלית ובתפיסות כלכליות ועוד ועוד. אבל הבסיס הוא מילדות.

איך אתה רואה את החיבור הזה, בין ההתבטלות לדורות הקודמים ובין החדשנות האישית?

במקומות בהם הלימוד מדגיש הבעה אישית וסובייקטיבית, יש צורך גדול לדרוש גם הרבה עבודה על "כלים" - נפשיים ולימודיים - מתוך הענקת תחושה עמוקה של אמון ואמונה באדם.
אני אדגים את זה דרך עולם הנגינה- אדם שרוצה לנגן, ברור לו שהוא צריך "לשבור את הראש" כמה שנים, ללמוד טכניקה, הוא לא יכול להיות נגן גדול רק מתוך רצונו ליצור ולהביע את עצמו, הוא צריך לרכוש לעצמו את הכלים כדי שכשהוא ירצה להביע את עצמו הוא יוכל לעשות זאת בצורה רצינית.
מה נותן לו את המוכנות לשבת 3-4 שנים ולהשקיע בנגינה, במשמעת?
– הרצון, וההרגשה שיש פה משהו שיחיה אותו, שיתן לו להיות.
באותה צורה צריך לשאול איך ילד או ילדה בני 5-9 (ובעיני זה באמת צריך להיות בבית הספר היסודי) מגיעים לנקודה שהם אוהבים את התורה ומרגישים שהתורה והאלוקים והמצוות זה חיות בשבילם, זה מחייה אותם, זה מעורר אותם, זה נותן להם משהו באיזשהו אופן.

יש פרדוקס- אני גדלתי בארצות הברית, הרבנים שלימדו אותו, שלמדו אצל גדולי תורה באירופה, הם דרשו מאיתנו חופש. הם תמיד שאלו- מה אתה חושב? מה אתה אומר על התורה. והפרדוקס הוא שהם יכלו לעשות את זה כי חיינו בגבולות מאד ברורים- ידענו שאנחנו אורתודוקסים, ושיש גויים, ותוך המסגרת הזו היה יכול להיות הרבה חופש.
היום בארץ הפרדוקס הוא שהחרדים יש להם מסגרתיות ובציונות הדתית הכל פתוח- ולכן אין חופש אמיתי כי כל הזמן יש פחד שאם לא נהיה חזקים בגבולות שלנו כולם יחזרו בשאלה ויהיו חילוניים, ולכן צריך לחייב ילדים לבוא לתפילה כל יום בשבע בבוקר, וללכת עם ציצית ולבדוק לבנות שרוולים ובעצם כך לא ניתן לחנך באמת.
למשל בחב"ד, אני מרגיש שהילדים אוהבים את האלהים. באמת אוהבים אותו. זה פשוט, זה תמים.

פעם עבדתי בבית ספר רציני בירושלים, שאלתי את אחת המורות, מורה מצויינת- את מדברת עם אלוהים? והיא אמרה לי- וודאי, כשהפשטידה שאני מכינה לא יוצאת, אני פונה אל הקיר ואומרת לה'- איך נתת לפשטידה שלי להתקלקל? שאלתי אותה- את מדברת עם התלמידות על כך, מספרת להן? והיא ענתה לי- אני מפחדת מהרב של בית הספר.
הרב של בית הספר צריך שזה יהיה כתוב אצל ריה"ל או במהר"ל, אחרת איך אפשר לדבר על זה? יש פחד.
צריכים לעורר בתמימות- חיות.
גם אם בהמשך אדם ילמד ויהיה משכיל וביקורתי, בשורש יש תמימות. מה שתגיד יבוא ממקום מאד שורשי.
צריך לחשוף אצל המורים את האמון האמיתי בתלמידים ובעצמם- לקבל שאלות, לקבל ספקות.
לתת לילדים לדבר באופן חופשי ופתוח על היחס שלהם לקב"ה, היחס שלהם למצוות.
לדבר איתם על הצורך לחייב - הרי גם המורים לא היו באים להתפלל בשבע אם הם לא היו מורים...
במקום כזה אדם שלא מדברים, הילד לא יכול להתהוות.
כילד אני צריך להרגיש שהמבוגר מאמין בי, רוצה אותי, גם כשאני לא בדיוק כמו שהוא רוצה שאני אהיה, הוא רוצה אותי ונותן לי להיות.

אמונה תמימה באלוהים ואמונה תמימה בתורה שהיא באמת מקרינה על האדם. ואז זה עובר הלאה.

כך ראיתי גם בספרו של הרב שג"ר "בתורתו יהגה"- הרב שג"ר היה אדם ביקורתי, מנתח שיטות לימוד מאד מורכבות ומראה את שורשיהן הרעיוניים והפילוסופיים, וכך הוא רצה שגם תלמידים בתיכון ילמדו גמרא, ואז הוא שואל- ומה התשתית?
התשתית צריכה להיות התחייבות פנימית לעצם המציאות של התורה כמחייה את האדם.

זה צריך להיות האור המקיף, כדי שהאור הפנימי יבוא לידי ביטוי.

אם אדם לא מאמין בנשמה של עצמו יכול להיות שהוא יהיה איש דתי אבל הוא לא יהיה אדם תורני יוצר. ובשביל זה צריך לפעמים סבלנות לתהליכים שבנפש, מה שבבתי הספר לא תמיד יש.

עם זאת, מהניסיון שלי בשנים האחרונות הבעיה לא מתחילה ונגמרת בדברים אלו אלא הבעיה היא שהמורים כ"כ עמוסים, הדרישות מהם הן כ"כ גדולות, הדרישה להספקי חומר, קשה לעבוד בכל כך הרבה ערוצים.
במיוחד בבתי הספר הדתיים, שהם מחוייבים גם למקצועות הכלליים וגם למקצועות הקודש, ואחר הצהריים התלמידים הולכים לבני עקיבא, וגם שם הם צריכים להצטיין בכל מיני מובנים.
בעיני זאת הבעיה העיקרית.

איך ניתן לדעתך ליצור חיבור בין לימוד התורה ליצירה?

זכיתי להוציא ספר בשם 'שעשאני גבר' פרי של עבודה עם חמישה אברכים שלמדנו יחד מסכת קידושין. למדנו אותה בעיון אבל כל כמה זמן הייתי נותן תרגיל בכתיבה שמטרתו לעזור לנו לבדוק ולהפנים את מה שלמדנו ולבדוק באופן אישי באיזה אופן הדברים שלמדתי נראים בתוך החיים שלי.
מסכת קידושין אינה רק מסכת ללמדנות אלא היא מסכת שדרכה אבותינו הגדולים והחכמים לימדו אותנו על מהות הקשר שבין איש לאישה.
הלימוד העיוני מטרתו לנסות ולהגדיר מושגי יסוד שחושפים את תובנות חז"ל בעניין הקשר בין איש לאישה ובעיקר מחויבויותיו של הגבר בפנייתו לכלתו.
תרגילי הכתיבה מאד עזרו לנו גם להאיר את הגמרא וגם להאיר איך הגמרא יורדת לתוך החיים.
אני מאד מאמין בשיטה הזו ומשתמש בה באופנים שונים, תלויי הקשר.
בעיני זהו כלי בלתי רגיל להפוך את התורה לתורת חיים.
יש כאן נתינת אפשרות לנשמה ולאדם להיחשף לעצמו ובמשותף ליצור מרקם של התנסות מאד עשיר ומפרה.

צורה הפוכה של עבודה היא העבודה באומנות ובתחומי היצירה, לא רק לאנשים שרוצים להיות אומנים בעתיד, אלא כפיתוח כוחות היצירה. לתת למתבגר להביע את עצמו.

מורים מספרים לי שהסטודיו, באומנויות השונות, הוא המקום שבו פעמים השאלות העמוקות ביותר של מתבגרים- לגבי עצמם, זהותם האישית, יחסם למשפחתם, לתורה ולקב"ה- יוצאות. לא מעט פעמים בית הספר לא מאפשר למתבגר ולמתבגרת לתת ביטוי כנה ואישי לדברים הכי עמוקים המעסיקים אותו והם יוצאים בפני מורים ומורות שבעצם לא קיבלו הכשרה להתמודד עם כך, למרות שרבים מהם מתמודדים איתם בגבורה.

דבר זה משקף את החשיבות של התחום הזה לכל אדם- לתת לאדם תהליך של יצירה חופשי, שם אדם מתחיל לדבר באופן שהוא לא היה יכול לדבר בו עד עכשיו.
צריך להכשיר מורים לאומנות בכיוון הזה ולהיות מודעים בבתי הספר לכיוון הזה.
זו בעצם דוגמא הפוכה מהדוגמא הראשונה- לא רק יצירה מתוך הלימוד אלא עצם נתינת האפשרות ליצור, אם היא נעשית באופן נכון, חושפת משהו ממעמקי האדם.

מהם הקשיים שאתה רואה בסוג הלימוד הרוחני הפנימי כיום?

לאט לאט התחלתי לראות אצל חלק מהצעירים שהלכו לכיוון הרוחני- חסידי שמאד מדגיש את הצד של הפרט, נפשו וחוויותיו, שסך הכל לפני 20 שנה זה מה שרציתי שיקרה מול הציונות הדתית הסגורה והאידיאולוגית, אך ראיתי שזה הביא לא מעט חבר'ה לפגיעה ביכולת שלהם ליצור קשר, לדעת את החשיבות של להיות בקשר ולדעת איך להיות בתוך קשר, קשר של נישואין.
נורה אדומה ראשונה נדלקה אצלי כשראיתי זוג שכל כך אהבתי אותם, ברוחניות שהם פיתחו, וכשראיתי אותם מכים זה את זו, ראיתי איך הם לא הצליחו לצאת מתוך הריגוש של החוויה הרוחנית אל המחוייבות והאחריות שבקשר.
מי שרוצה להיות בקשר צריך לצאת מעצמו, להיות קשוב, לוותר, להתבטל. מי שכל הזמן עסוק ברוחניותו ופנימיותו ונפשיותו חושב שהוא מלא בחוויה רוחנית אלוקית, אך עם אשתו הוא לא יודע לחיות.

הדבר השני הוא שאני באתי ממקום שהיה ברור מאליו הלימוד העיוני הרציני, המהפכה שהרגשתי שאנחנו עושים היתה לפתוח את הנפש לדברים אחרים – לדמיון, לחוויה, ליצירה, לאומנות, אבל תמיד זה היה על בסיס הלימוד. זה היה ברור מאליו. היום נוצרה ריאקציה כנגד המסגרתיות והאידיאולוגיה – והגענו למקום שזה כל מה שיש. יש את הפנימיות והחוויה ומה קרה ללימוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה באופן בסיסי?
אני שואל את עצמי על זה, אולי זה בסדר, הרי כל אותם אנשים יכולים להיות רוחניים ועובדי ה' באמת. אני אומר לעצמי, אולי אני הייתי שותף פעם במהפכה, ועכשיו אני מהדור הישן... אבל איך שאני רואה את הדברים, לקחו את זה כבר יותר מידי רחוק.
אפשר לראות את זה בחתונות-
פעם, רקדו רק במעגלים.
בשנים הראשונות כמה שמחתי, אי אפשר לתאר, לראות את הגברים רוקדים בחופשיות,
היום אני מרגיש כשאני הולך לחתונה שאין מקום למבוגרים. אני חושב שזה לא בסדר.
זה מבטא בדימוי פשוט אחד את תנועת המטוטלת הזו, שאולי היא תביא למקום של איזון בשלב הבא...

הדפסה

שיתוף