החכמה שבראש והחכמה שבלב

במאמר זה עוסק הרב סולובייצ'יק בחשיבות השילוב בין החכמה האינטלקטואלית לבין החכמה האינטואיטיבית נפשית בכדי להביא לביטוי מלא של צלם האלוקים שבאדם. מתוך הספר ימי זיכרון עמ' 115.

בילקוט שמעוני (תתקכט) ובראשית מדרש שוחר טוב למשלי מוצאים אנו מחלוקת מופלאה ביותר בין ר' אליעזר ור' יהושע: 

"'והחכמה מאין תמצא' (איוב כח, יב) - מלמד שהיה שלמה מחפש ואומר : היכן החכמה מצויה ורבי אליעזר אומר : בראש, רבי יהושע אומר : בלב. אתיא כדעתיה (הדעת נותנת כדעת) דרבי יהושע דאמר : החכמה בלב, דכתיב : 'נתתה שמחה בלבי' (תהלים ד, ח) ואין שמחה אלא חכמה שנאמר : 'חכם בני ושמח לבי' (משלי כן, יא) וכן: 'בני, אם חכם לבך ישמח לבי גם אני' (שם כג, טו)".
הילקוט הכריע כדעת ר' יהושע, שהחכמה מצוייה בלב. הנכון הוא, שאין כלל מחלוקת בין ר' אליעזר ור' יהושע. שתי הדעות משלימות זו את זו. אין ר' יהושע יכול לסתור את דעתו של רבי אליעזר, שהחכמה האינטלקטואלית מצויה בראש, ואין רבי אליעזר יכול לסתור את דעתו של רבי יהושע שהחכמה הרגשית, האינטואיטיבית-הנפשית, מצויה בלב. אי אפשר להתקיים בלעדי שתיהן.

"אין שמחה אלא חכמה" וכן אין חכמה אלא שמחה - כלומר : כל המטרה של דרישת החכמה צריכה להיות על מנת להביא שמחה ואושר בחיי האדם. החכמה שהיא מקור של שמחה ואושר רב, זו גם חכמה שבלב. נאמר : "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יב) - אמנם אור הדעת זרוע ומתפשט, אך יביא שמחה רק לצדיקים ולישרי הלב מלב ללב. להלן נעמיק בעניין זה.
החכמה שבראש - היינו הכוחות האינטלקטואליים-הגיוניים שבאדם - היא שיצרה את התרבות כולה שאליה הגיע המין האנושי. הדחף העצום להרבות דעת תרם לכך, שיבין האדם יותר ויותר את מעשה בראשית ויגיע עד חקר שדי. מימי קדם ואילך שאפו אנשים בכל חלקי התבל לגלות את החוקיות המסדירה שבתופעות הטבע ולחשוף את העקרונות שלפיהם מתנהל בקצב אחיד ובתדירות הסדר שביקום כולו. בייחוד הצטיינו במחקר זה היוונים. דימוקראטס השקיע את עצמו בחקירות על אטומים, פיטגוראס ואוקלידוס - בחקירות על גיאומטריה ומתימטיקה, ארכימדס - בחקירות הפיסיקה. לאחר מכן - פטולומיאוס - בחקר האסטרונומיה. ועוד הרבה חכמי יוון אחרים חקרו וגילו עניינים גדולים במדעי העולם והיקום. מתוך כל אותה מערכת גדולה של החכמה שבראש עלה והתפתח המדע המודרני יחד עם הטכנולוגיה הנפלאה שלו. כל אלה הנעימו לנו הרבה את החיים.
היהדות מעולם לא זילזלה בחכמה זו שבראש ; אדרבא, היא העריכה תמיד את הישגיו האינטלקטואליים של האדם. רבים מאד מגדולי ישראל, והרמב"ם בראשם, סבורים כי לצלם האלוקים שבו זוכה האדם להגיע בשכלו האנושי. דוד מלך ישראל שר מתוך התפעלות נפשית : "ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו... כל שסה תחת רגליו" (תהלים ח, ו-ז)
- האדם בכוח צלם אלוקים שבו יכול להשיג הישגים אינטלקטואליים ולשלוט במקצת על הטבע.

חז"ל דרשו מהאדם שיתעמק יותר ויותר במעשה בראשית :
כל יודע לחשב בתקופות ומזלות ואיש חושב, עליו הכתוב אומר (ישעיה ה, יב) : "ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" (שבת עה ע"א).
ביתר ייחוד מעוניינת ההלכה בהבנתו המדעית של העולם. ההלכה מקיפה את כל שטחי חייו של האדם וכדי לפסוק בשאלות החיים ולהנחות את האדם בדרך הישרה דורשת ההלכה לדעת ולהבין היטב את כל העובדות המדעיות הבאות בחשבון בעת הדיון.
היהדות של התורה וההלכה העריכה מאד את החכמה שבראש, מפני שהיא עצמה מושתתת על אדני ההבנה האינטלקטואלית. לימוד התורה הוא יסוד היסודות ביהדות. כדי ללמוד תורה ולהבין את בעיותיה וגישותיה זקוק האדם לכשרונות אינטלקטואליים גדולים.
לא אגזים כלל אם אומר, כי שיטות המחקר להבנת ההלכה הן לעתים קרובות עמוקות ומסובכות יותר משיטות המחקר של ההגיון המופשט או האפיסטומולוגיה. צריך האדם לגייס את כל כוחותיו, להפעילם ולחתור בהם כדי להגיע אל אוצרות התורה. מהי בכלל יהדות בלי תורה , מהו בכלל ראש השנה בלי הלכות שופר, קדושה אריכתא, מלכויות, זכרונות, שופרות? איזה ערך יש בכלל ליום הכיפורים אם אין יודעים את הדינים והמושגים של תשובה, כפרה, חמשה עינויים, עבודת היום וכו'? מהי משמעותו של פסח אם אין יודעים את עיקרי ההלכות של חמץ ומצה, בל יראה ובל ימצא, סיפור יציאת מצרים? כל הדברים האלה אינם נקנים ומושגים אלא ביגיעה רבה וריכוז רוחני עצום. בלי החכמה שבראש לא היתה היהדות יכולה להתקיים.
אמרו חז"ל במדרש תנחומא כי תשא, פיסקה לז :
"ומשה לא ידע כי קרן עור פניו" (שמות לד, כט) - מניין זכה משה לקרני ההוד? ... רב שמואל אמר: עד שמשה כותב את התורה נשתייר בקולמוס קמעא והעבירו על ראשו וממנו נעשו לו קרני ההוד, שנאמר : "ומשה לא ידע כי קרן..."
משה של כל דור ודור מן ההכרח שיהיו לו הכשרונות והכוחות שבראש, כדי שיוכל להקרין את קרני הוד התורה, את המאור שביהדות. אם לא כן, הרי תישאר חלילה התורה כספר חתום ומיותם.
אולם אסור לנו לחשוב, ולו לרגע קט, שהחכמה שבראש לבדה היא עיקרו של צלם אלוקים שבאדם ושמי שחננו בה הקב"ה הוא נקי מחטא, אלא זה הכלל : אין צלם אלוקים שורה באדם אלא אם כן סברו בו יחד חכמת הראש וחכמת הלב.
היהדות היתה הראשונה שגילתה את עניין החכמה שבלב. חכמת הלב מהי? אין זו עוסקת בחישובים מאתימטיים ולא ביסודות תורת ההיגיון ולא בהרכבת מכונות ובחשיפת חוקי הטבע, אלא בחיי הרגש האנושיים הטהורים. חכם הלב לא דיו בהבחנה בין אמת ושקר, אלא אף שוחר לגלות ולעשות את הטוב ולהסיר את הרע ; לא דיו במה שהוא מוצא דרך המדע את העובדות שבחיים ושבמציאות כהווייתן, אלא אף שוקד על מידות החסד, האהבה והרחמים.

הראשון שמצא וגילה בעולם את החכמה שבלב היה אברהם אבינו. הוא לא הסתפק במה שחקר בשמי אור כשדים בשקידה רבה את תנועת הכוכבים וקצבו של היקום, אלא ביקש בראש ובראשונה לדעת את בורא העולם ואת יסודות הצדק והמשפט. אברהם אבינו היה הראשון שלימד את בני אדם, שתכלית האדם היא לא בהישגו האינטלקטואלי בלבד מכוח החכמה שבראש, אלא בעיקר בהישגו המוסרי מכוח החכמה שבלב.
הרעיון של החכמה שבראש ושבלב כלול בשלוש-עשרה מידות שנמסרו למשה רבינו ביום הכיפורים הראשון, שהן היסוד לקיום האנושי. על הפסוק "אני אעביר כל טובי על פניך" (שמות לג, יט), אומר הרמב"ם במורה נבוכים א, נד : "אמנם אמרו 'כל טובי' הוא רמז להראות אותו הנמצאות כולם שנאמר עליהם "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא). רצה לומר בהראותם לו שידע טבעם..." כלומר : אני מגלה לך את כל הסודות של מעשה בראשית, את כל חוקי הטבע, את כל מה שהשכל האנושי מסוגל להשיג (טוב = מציאות). אולם, התכלית איננה בשלימות ההגיונית המדעית, בחכמה שבראש, אלא בתחום המוסרי שבחיי הרגש הטהורים, כנאמר: "וקראתי בשם ה' לפניך וחנתי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם" (שמות לג, יט)  במשך הדורות היו כל הנביאים דורשים מן האדם לשאוף לא לשלימות אינטלקטואלית בלבד, אלא אף לשלימות מוסרית. הנה קורא ישעיהו, ואנו קוראים את דבריו בהפטרת יום הכיפורים : "אז תקרא וה' יענה, תשווע, ויאמר : הנני. אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר לכך. ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע" (ישעיה נח, ט-י).

שתי החכמות, זו שבראש וזו שבלב, מוכרחות ללכת יחדיו יד ביד. אם החכמה שבראש - הוא המדע שהראה לנו את הישגיו המופלאים - תופסת לבדה את השלטון - ייטמא צלם האלוקים שבאדם. החטא הגדול של עולמנו הוא ברווח שבין הדבקים - בין חכמה שבראש ובין חכמה שבלב. גם לאשמדאי יש חכמה שבראש, ואולי מנה גדולה יותר מזו שיש לאדם. נאמר עליו באגדת חז"ל (גיטין סח ע"א) : "וכל יומא סליק לרקיע וגמר מתיבתא דרקיע ונחית לארעא וגמר מתיבתא דארעא (=בכל יום הוא עולה לרקיע ולומד בישיבה של מעלה ויורד לארץ ולומד בישיבה של מטה)". אשמדאי עובר ולומד בכל הישיבות ובתי האולפנא, ובקי בכל שבע החכמות. אם אין שלמה יודע משהו - מיד אשמדאי פותר לו את השאלה. אם אין שלמה יודע היכן נמצא הכוח שבו יוכל האדם לפקח על הטבע ולנצחו, לעקור הרים ולפוצץ סלעים - שואל הוא את אשמדאי והלה יודע עניינים אלה. "חכמה שבראש" היתה לנאצים ימ"ש, כאשר בנו את משרפות הגאז ליהודי אירופה והפעילו את החידושים האחרונים של הטכניקה והמדע כדי לרצוח מיליוני אנשים חפים מפשע.
ההבדל העיקרי שבין חכמה שבלב ובין חכמה שבראש הוא בשלושה קווים אופייניים שלהלן :
החכמה שבראש פונה בעיקר לעניינים מעשיים-שימושיים. היא מחפשת בעיקר תכלית ותועלת. היא נאמנה לאדם או לדבר כל זמן שהיא סבורה שתוכל לנצלם. אם תמצא, שאלה אינם יכולים להביא לה עוד תועלת מעשית, הרי היא משליכה אותם בלי כל נקיפת מצפון. החכמה שבראש אינה יודעת כלל מהו מצפון. למשל, כל זמן שאבא ואמא צעירים, אומרת זו שצריך לכבדם. אולם כאשר ההורים מזדקנים והבנים חכמי הראש מתעשרים ומתבססים בחיים - נהפך כל הסדר. אמנם הם תומכים בהוריהם הזקנים, אך מבטלים אותם בלבם מפני שהם "מפריעים" אותם בדרכי החיים המודרניים ומקפידים על מנהגי העבר. לדעתם, מקומם של ההורים במושב זקנים.
הקו האופייני השני שבהבדל בין חכמה שבראש ובין חכמה שבלב הוא תוצאה ישירה של הקו האופייני הראשון. חכמה שבראש עושה את האדם למעין נווד רוחני, שאין לו בית משלו ושאינו מסוגל להתקשר לשום מקום בקשר של קיימא. יושב הוא במקום מסוים כמו רועה, כל זמן שהוא ועדרו  יכולים להיות ניזונים מגידוליה של אדמת המקום. אולם בו ברגע שכלים והולכים מקורות הכלכלה, לא יתאמץ הנווד לחרוש את האדמה, לזרוע ולנטוע ולהוציא מן האדמה פירות חדשים, אלא יחפש לעצמו מקום חדש- "שמעתי אמרים נלכה דתינה" (בראשית לז, יז). נעים ונדים כל הזמן. החכמה שבראש פיתחה באדם רגש של אוניברסאליות חסרת מולדת והיעדר שורשיות. האדם ככלל נוטה לאוניברסאליות. החיות והצמחים טבעם לצמוח ולגדול אך ורק באקלים הנוח להם. לא ייתכן לגדל עצים טרופיים באדמת שלחין ואי-אפשר לגדל עצי נוי באיזורי קו-המשווה. ואילו האדם יכול להסתגל ללילות האינסופיים שבאיזור הקוטב, וגם לחום הגדול של האזורים הטרופיים. קבריהם של בני אדם נמצאים בכל האזורים, מהקטבים הצפוני והדרומי ועד קו-המשווה. "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה" (שם ב, ז) - רש"י: "צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות, שבכל מקום שימות, שם תהא קולטתו לקבורה".

 

הדפסה

שיתוף