יעדים חינוכיים במגמות אמנות

על המטרות החינוכיות של מגמות האמנות בבתי הספר, לאור תוכנית ניסויית שפעלה באולפנת 'נווה חנה'

יעדים חינוכיים בחינוך לאמנות 

הרב דוב ברקוביץ

א. מקומה של האמנות במסגרת החינוך הערכי קשור לשתי שאלות יסוד :

מה אופייה של האמנות?

איזה תפקיד יש לתהליך היצירה בעיצוב האישיות?

יש להבדיל באופן נוקב בין האמנות כעיסוק מצד עצמו לבין השאיפה לעשות דברים יפים או חפצים לשם קישוט. בכל מסגרת חינוכית יש ערך בהנחלת רגישות ליופי, לחפצים יפים או לסביבה יפה – אך אין למשימה זו קשר לתהליך היצירה באמנות. אמנות ביסודה הנה המאמץ של האדם להטמיע מרוחו בחומר ובשל כך ליצור חפצים המבטאים משהו מעצם קיומו של האמן. אפשר גם להשתמש בהקשר זה במילה "משמעות" - לא במובן הטרנסנדנטי או הלאומי, אלא במובן של המחויבות המוסרית התשתיתית של כל אדם למשמעות אישית. המרחב של כיתת האמנות, הנו מרחב של נפשות המחפשות ביטוי בעולם רווי משמעויות.

שלש שנים במגמת אמנות במסגרת תיכון, על אחת כמה וכמה שנים בסטודיו במסגרות של בית ספר גבוה לאמנות, הנן יחידות זמן חשובות ביותר בחיי מתבגר(ת) בהצמחת האישיות, בפיתוח היכולת למודעות אישית ולקשר בעל אחריות לסביבה. בשל כך חינוך לאמנות מקצועית בהקשר של חינוך ערכי ואמוני הנה מוקד חשוב לעיצוב יחסי גומלין בין אמן צומח לבין ההווי הקיומי המקיף שלו כאדם אחראי בוגר.

למגמת האמנות המעמיקה את היכולת הטכנית בשפות אמנותיות שונות תפקידים חיוניים במטרות החינוך הכלליות.
- העצמה אישית.
- חינוך להבעה נפשית.
- חיבור בין סוגיות אמוניות יסודיות לבין התפתחות הכללית של האדם.
- שילוב בין שאלות העולות (ותמיד עולות) בסדנת האמנות – אישיות ואמוניות – לבין תחומים אחרים כמו תנ"ך, תורה שעל פה, מחשבת ישראל והיסטוריה - יהודית, כללית ואינטלקטואלית.
במובן זה לחינוך לאמנות כעיסוק מרכזי בחיים תפקיד מרכזי בעיצוב האישיות, וכמתווך בין חינוך לערכים במובן הכללי והעקרוני לבין גילוי הערך הממשי בנפשותיהם ובחייהם של יוצרים למיניהם.

בשנת תשס"ז האמן אשר דהן, ואני קיימנו במגמה לאמנות באולפנת נווה חנה באלון שבות כיתה ניסויית במסגרת עבודתנו בבית אב כחלק מפיתוח תוכניות חינוך באמנות ברוח היהדות. על רקע עבודתנו שם הפקנו כמה מסקנות בסיסיות המעמיקות את ההבנה ביצירה ובאמנות כחלק מפיתוח אישיות תורנית יוצרת. נקודות אלו נוגעות בשורשן בזהותו של בית הספר כבית חינוך ולא רק כבית ידע ובאופי המכונן של המפעל החינוכי היום בארץ במגזרים שונים. בתשתית השאיפה לאדם תורני יוצר נשאלת השאלה - האם המתבגרים והמתבגרות במסגרות החינוך השונות היום בארץ פתוחים לשיח מקצועי המחייב יכולת הבעה אישית, התבוננות בתהליך היצירה כגילוי של אישיות, ומחויבות לשפת האמנות כשפה של משמעות קיומית?

ב. חלל בית הספר, כפי שאנו מכירים אותו, הנו לעיתים קרובות ממדר ואף מדחיק שיח מקצועי כזה בין מורים לתלמידים, ובין התלמידים עצמם. הדגש שהושם על הישגים בתחום הקוגניטיבי, לחץ הבגרויות, העומס בלוח הזמנים בגין פעילות חברתית ענפה, והמרחק בין מקצועות התורה לבין ההפנמה של הנלמד בהם לחיים של היחיד – כל אלו יוצרים מחסומים לא מעטים בפני העמדת האמנות כמעשה אישי של קביעת עמדה קיומית.

כתוצאה מכך כל הביטויים הקשורים לרובד המשמעות האישית או העצמת ההבעה וחשיפת השפה הסגולית של הנפש, על אחת כמה וכמה כל דבר הקשור ליהדות, מעוררים בחלל של סדנה לאמנות תחושת מרחק, ואף ניכור. דווקא קירות הסטודיו הנם אמורים ליצור חיץ בין האווירה הלוחצת של ציונים, הישגיות ומסגרתיות דתית בכדי שיהיה אפשר לבוא לגילוי פנימיות האדם. נהפוך הוא. הסדנא לאמנות באולפנות ובישיבות והסטודיו בבית ספר גבוה לאמנות אמורים להיות מעיין נובע של עולמות הנפש המסוגלים להקרין על המוסד בו הם פועלים ועל הסביבה האנושית כולה. יתר על כן בית ספר גבוה לאמנות ברוח היהדות אמור להיות אחד ממוקדי היצירה הרוחנית המובהקים שיעמיק ויבשם את חיי הרוח של כל ציבור החי מתוך שאיפה לתיקון פני האדם והחברה.

יש צורך חיוני של מפגשי פתיחה במגמות האמנות, ובעצם בכל מגמה חינוכית השואפת לפתיחת נפש האדם, כתנאי להשלמת האישיות האמונית, בתרגילים שמטרותיהם העצמת היכולת ליצירה חופשית - בתחום האמנות הויזואלית, הכתיבה, תרגילי תיאטרון וכדומה. בספר No More Second Hand Art של פרופסור פטר לונדון מתוארים שנים-עשר מפגשי יצירה מעין אלו. מטרת תרגילים הנה להוות מבוא מובנה למעבר משיח היותר קוגניטיבי לזה שמשלים שיח זה שחייב אדם המבקש הכרת הנפש והבעתה האישית הסגולית. סדרת מפגשים שכזו עשויה לפתוח, צעד אחר צעד, את היוצר הצעיר לאמנות במובן של הבעה, משמעות קיומית, וחיבור בין תהליך פנימי לעיצוב חומר.

ג. כבר בסדנאות שניהלנו לאורך השנים האחרונות באולפנות, בישיבות תיכוניות ובבתי ספר תיכון נחשפנו לפניות של מנהלים וראשי מוסדות להשתמש במסגרת האמנות למטרות חינוכיות "אמוניות". על רקע זה התבקשנו לעצב סדנאות שיעמיקו את הקשר האישי של תלמידים ותלמידות בכל המגמות לערכים תורניים שנלמדו במקצועות או שנדונו במסגרות חינוך. אין ספק שהכוח שבתהליך יצירה אישי יוצר הפנמה והזדהות שעשוי להיות כלי בעל תוקף בתהליכי חינוך למיניהם. לעומת זאת, יסוד בל יעבור בתפיסה החינוכית המסוגלת לכונן אישיות בעלת אחריות פנימית ויכולת של יצירה רוחנית מקורית חייבת להיות של עידוד חופש הביטוי. תהליך היצירה חייב להתקיים ללא הכוונה מבחוץ וללא מיקוד ערכי, מאולץ מבחינת נפשות המשתתפים, סביב ערך תורני הבא אל האדם מבחוץ.

כלומר, הזיקה הרצויה בין "אמנות ויהדות" היא בחינת "אתערותא דלתתא". דווקא מתוך תהליך המכבד את קצב הדעת שבנפש מתעוררות סוגיות ערכיות ואמוניות מהותיות ביותר במסגרת של עבודה יצירתית, זאת בהקשר הטבעי של תהליך עבודה. על רקע זה צומח שעת כושר של התאמה בין ההעמקה בתהליך היצירה לבין העמקה במקורות המקרא, המדרש, מחשבת ישראל ובעצם בכל שורש של דעת הנוגע לחיפוש הקיומי שנפתח. אך הלימוד מתרחש כעת מתוך ה"חיות" שמתעוררת מניה וביה באמנות מחויבת משמעות. ושוב, דווקא המפגש המחודש רווית משמעות אישית עבור קבוצה של צעירים היוצרים יחד בסטודיו עשוי להקרין על הסביבה הקרובה, ואף יתכן שהוא יחדש סוג של שיח תורני אישי יותר ומחויב יותר בחברה רחבה. מי ייתן.

בעבודתנו באולפנת נווה חנה, כמו גם במסגרות אחרות, תובנה בסיסית זו הוכחה כראשונית במעלה. אביא שתי דוגמאות מתוך ה"מיני-פרוייקט" של בנות המגמה. בתהליך העבודה של מיכל היא ביקשה לבדוק את היחס בין תנועת חומר "רך" לבין תנועת חומר "קשה". מיכל השקיעה מאמץ רב בחיבור בין חוטים אדומים שבריריים לבין חתיכות מתכת קפיציות מחוברות לקיר, והצליחה ליצור שילוב מיוחד של רכות ונוקשות. בשיחה אתה התברר שהשילוב המדויק שהיא ביקשה ליצור שיקף משהו עמוק בתחושות האישיות שלה כלפי החיים ותכונות האדם. על רקע זה הוצע לה לעיין בקטע במסכת תענית המתאר את דוד המלך כ"רך כקנה וקשה כארז". בשיחה מאוחרת יותר התברר שהמהלך שקישר בין עבודתה ושאיפותיה לבין הלימוד על דוד היה עבורה מהלך אישי חשוב ביותר שעזר לה להתמודד עם נושאים אישיים שנשאה בתוכה לאורך כל שנות התבגרותה.

אורלי עבדה בהשקעה גדולה על חיבורם של שברי מראות בכדי ליצור עיגול מרהיב של "הגבול הדק בין השלם לחסר". בשיחות בינה לבין אחדים בצוות אורלי נתנה ביטוי לתהליך מודע של הפשטה והעמקה בכל הקשור למשמעויות של אותו "גבול הדק" בקיום האדם ובקיום העולם. סוג כזה של תהליך הנו פתח חיוני ביותר ללימוד מתוך הזדהות והפנמה. במקרה זה תהליך היצירה היה חריש עמוק במיוחד ברובד הגילוי שבנפש האישי וגם של העמקה בנושא בעל משמעות הגותית וקיומית חשובה במיוחד.

ד. מיותר לציין שחינוך לאמנות המהווה תהליך של צמיחת האישיות וקביעת עמדה קיומית ערכית ואמונית מחייב מורות-ומורים מיוחדים. חינוך לאמנות בכל הרמות אמור להיות חלק מקיום השאיפה לשינוי פני התרבות והיצירה הלאומית יחד עם החייאת נפשם של משתתפים ומשתתפות והעמקת מגמת ההפנמה הקיומית בחינוך כולו. קיומו של חינוך שכזה תלוי בהכשרת כוח הוראה המסוגל לממש את המשימות המיוחדות של יצירה באמנות ברוח היהדות. כוח הוראה זה לא יפחד מהחופש. נהפוך הוא, הוא יבין שהחופש בהנחיה נכונה הוא השער לחיי אמונה ואורח חיים תורני מתוך הזדהות והפנמה.
בהכשרה של כוח הוראה זה חייבת להיות גם הכנה מקצועית לעבודה עם נפשות – יכולת הקשבה, רגישות לגלוי ולחבוי בתהליכי יצירה, בדרך המפותלת לחשיפת שפה אישית ודעת קיומית ובחסימות שלעיתים עוצרות את צמיחת הנפש. בעיקר, יש צורך בהכנת אנשי תורה שיוכלו להשיק בזמן אמת בין יסודות תורניים ראשוניים לבין חיותם של יוצרים ויוצרות.

הדפסה

שיתוף