אמונה ואמנות

מאמר זה דן ביחס שבין האמונה והאמנות- על הזיקה החיובית שביניהן ועל המתח והעימות שביניהן, תוך הצעה לדרך להפוך את החוויה האסטטית לחוויה רוחנית המשתלבת בעבודת ה' של האדם המאמין.

אמונה ואמנות

הרב אהרן ליכטנשטיין

מתוך 'בית המדרש הווירטואלי' שע"י ישיבת הר עציון.

א. הזיקה והיחס שבין האמונה לבין האמנות
כאשר מדברים על זיקה ויחס שבין שתי תופעות, ניתן לחשוב א-פריורית על אחת משלוש זיקות: הראשונה, מבטאת קשר חיובי, של הפריה, העשרה והזנה הדדית. השניה, מבטאת זיקה שאינה אלא זיקה למראית עין: שתי תופעות הנמצאות אולי בחדא מחתא, בצוותא, אבל אין ביניהן כל קשר ממשי. אדם יכול ללמוד שני מקצועות במערכת שעות אחת, כשאין כל קשר שהוא בין לימודי הכימיה והספרות. הזיקה השלישית, הינה אותה זיקה המגלמת את המתח והעימות שבין שתי התופעות, שלעתים ביטוייה - במישור האישי והאנושי - יריבות ועויינות.

במסתו של ד"ר בן ששון המונחת לפנינו[‎1], הושם הדגש הכללי על הקשר והזיקה שבין האמונה והאמנות, שביטויים המובהק הוא העובדה שאין כאן התייחסות לאמנות בכלל, אלא לביטוי ספציפי שלה: לרינת התפילה, בה שני התחומים - האמונה והאמנות - נושקים זה לזה ומשתזרים אהדדי. אמנם, קטע אחד מוקדש לנקודה מרכזית יותר, שעיקרה בשורשי מקור ההשראה של האומנות והאמונה (עמ' ‎716):

עיון בחווית ההשראה של שתי המערכות אמנות-אמונה מצביע על מתח ביניהן מצד ספירות ההשראה שלהן. המתח מקורו בשוני שביניהן מבחינת מקורות ההשראה : אמנות הרי היא מבע לחוויה אימננטית של היוצר שבאמן, ולפי זה האמן היוצר הריהו אוטונומי בעיצוב היצירה.

לעומת זה אמונה - לפי גדרה של אמונת היהדות - שייכת לטרנסצנדנטי-הטרונומי. האמונה מקורה - המופלג מופלא, וחווית האמונה באה מתוך דבקות ונאמנות במופלג מופלא זה הווה אומר, אמונה מעוגנת בטרנסצנדנטי, והמאמין יחווה אותה כנתבעת מן העליונים, מספירה הטרוגנית לגבי המאמין.

יש כאן, כמובן, עמידה על המתח והשוני. ואף על פי כן, לאורך המסה הדגש המרכזי הוא על הזיקה החיובית. אין צל של ספק שזיקה מעין זו אמנם קיימת בהתייחסותנו לשני מובנים מרכזיים אלה, של אמונה ושל אמנות, גם יחד.
כשמדברים על אמונה מדברים, מצד אחד, על מערכת של תכנים, השקפות, נורמות. אמונת היהדות, ואמונות ודעות בכלל.
מצד שני אנו מדברים, במישור סובייקטיבי יותר, על נקודה נפשית המאפיינת אדם, שחלקה - אם נרצה - נובע מבחינה נורמטיבית, ממצות האמונה, אם כי לא רק כקשר אל המצווה אלא כתופעה אנושית.

כאשר אנו מדברים על אמנות, יש לנו מחד פעולה, יצירת יצירות אמנות למיניהן, ומאידך פוטנציאל, כושר וכישרון, יכולת שהיא בבחינת "מעשה אמן" לא מצד תוצאתו הסופית של המעשה אלא מצד גישתו של העושה, האמן, לעשיית הדברים.
כל כמה שהאדם דבק במקור חיים, שואף לקשר עם ריבון העולמים, ככל שאנו דבקים בתפישתנו ואמונתנו ש"עמך מקור חיים באורך נראה אור", הרי שאותם חיים ואותו אור עשויים לקבל את ביטויים בכל מרחבי חיותו של אדם, וודאי בנפשו של אדם אמן ויוצר.
בשני המובנים ניתן לדבר על זיקה חיובית למדי בין שני המישורים של האמונה והאמנות. גם במוקד האמונה עומד רצון לעצב ולייצב תמונה מסויימת של היקום על מרכיביו האימננטיים והטרנסצנדנטליים של האדם, של העולם, של הקב"ה, של הזיקה לקב"ה. דברים אלה מקבלים משמעות בכל סוג של אמנות שמקורה דתי, ולאו דווקא במובנה הצר, אלא באותה אמנות שנושאיה כלליים אך מקורה נובע מתוך מכבשו היוצר של אמן שכל קיומו וראייתו מוכתבים על ידי מסכת אמונות ודעות. יצירה זו מקבלת ממדים שונים מזו הנובעת רק מתפיסות והרגשות חילוניות.

מאידך, ודאי הוא שבמישור הנפשי של האדם המאמין, מתגבשת ומוטמעת חוויה של התעלות והתרוממות מצד אחד, אך לעתים התעמקות והתלבטות מצד שני. כל כמה שהאדם דבק במקור חיים, שואף לקשר עם ריבון העולמים, ככל שאנו דבקים בתפישתנו ואמונתנו ש"עמך מקור חיים באורך נראה אור", הרי שאותם חיים ואותו אור עשויים לקבל את ביטויים בכל מרחבי חיותו של אדם, וודאי בנפשו של אדם אמן ויוצר.

מצד אחד ישנה כאן השראה של ממש בין עולם האמונה, על שני מובניו, לבין עולם האמנות. מצד שני, ודאי שגם ניתן - במידה ואנו מכירים בערכה של האמנות - לראות את האמונה כמסכת חיים של ממש בתוך עולמו של המאמין.
כאשר אנו מדברים על אמנות, יש לנו מחד פעולה, יצירת יצירות אמנות למיניהן, ומאידך פוטנציאל, כושר וכישרון, יכולת שהיא בבחינת "מעשה אמן" לא מצד תוצאתו הסופית של המעשה אלא מצד גישתו של העושה, האמן, לעשיית הדברים.

ב. "קול ה' בכח, קול ה' בהדר"
"קול ה' בכח, קול ה' בהדר". ביכולת למצוא, לגלות ולהשיג הוד והדר יש משום מיפגש בין ערכים, תכנים ותכונות, קווים ודרכים, שהם ממאפייניו של הקדוש ברוך הוא. אדם חווה הוד והדר, ויש בכך כדי לקרבו ליוצרו. בין אם מוצא הוא הוד והדר בשבילי היקום, בעולם הטבע, ובין אם הוא רואה אותו בנבכי ועמקי נפשו-שלו או זו של יוצרים אחרים.
אותם יופי ורוחניות הנקרים בדרכו, יכולים להעשיר ולהעמיק את עולמו הפנימי והרוחני. ניתן לדבר איפוא על זיקה חיובית, על עושר חוויתי-רוחני, המתגלם בנפשו של האדם, אם כיוצר או כחווה את היצירה, או במינוחו של רבי יונה בן ששון : במישור הפרודוקציה או במישור הקופרודוקציה.
ואף על פי כן: אם נתייחס למישור זה בכלליותו, ולא רק לאותו אפיק צר של "רינת התפילה", ודאי ששומה עלינו לבחון לא רק אותם הבטים חיוביים אותם ניתן לאמץ בדרך כלל, אלא גם לבחון את ההבטים האחרים.

ג. מידת הלגיטימציה של העיסוק באמנות
השאלה האחת היא: האם ניתן בכלל, מנקודת ראות השקפתית תורנית, להכיר בלגיטימיות של אמנות "סתמית" - אמנות שאינה מתקשרת או משתזרת עם עולם האמונה אלא קונה שביתה לצדה - ללא קשר אליה.

מעבר לזה, ניצבת השאלה השניה : מה צריך להיות יחסנו לאותה אמנות שלא די בכך שאינה עומדת בצוותא עם האמונה, אלא להיפך: ניצבת בעימות עמה, במתח, ניכור ועוינות.

הגישה הגורסת הפרדה בין אמונה ואמנות עלולה להניב תגובות שונות בתוך קהילית האמנות. הגורסים "אמנות לשמה", דוגלים - בלא מעט סיפוק וגאווה - בהפרדה זו. מה לנו ולדת? די לנו בדגל האמנות, אמנות לשמה, שאינה משרתת דבר, אמנות חופשית שאינה מחוייבת לנורמות או לתכנים השאובים מעולם הדת. אלה, כאמור, יתייחסו להפרדה האמורה בסיפוק רב.
אבל, יש בקהילית האמנות מי שאינם רואים עצמם כשייכים לאסכולה זו, אלא מתיימרים - כעמדתו של מתיו ארנולד - לראות בה כוח רוחני מרכזי המטביע חותם על קרבו הערכי של האדם היונק ממנה, ולא רק מקור סתמי להנאה, בידור או שעשוע. לדידם, ניסוח המפריד בין עולם האמנות לעולם האמונה מכיל אכזבה...

זהו כאמור עניינם של אנשי קהילית האמנות : כיצד הם, בתוך עולמם, מתייחסים להפרדה זו. במה שנוגע לעולם האמונה, דומני שלמאמין אין מה להיבהל מגישה זו. גם אם ממד את האמנות ונראה בה לרגע קט מקור להנאה אסטטית גרידא, עדיין יש מקום לשבצה בתור שכזו במערכת החיים התורניים הנרחבת. כלום הגמרא בתענית (כב, ע"א), אינה יודעת לספר על אליהו הנביא שהיה רגיל להתגלות לאחד האמוראים, ר' ברוקא חוזאה, כשהיה מהלך בשוק, ואמר לו שבאותו שוק מצויים שניים שזכו לחיי העולם הבא. הלך וחיפש מיהם אלה שעל פי עדותו של אליהו בני עולם הבא הם, ושאלם : "מאי עובדייכו", מהם מעשיכם? "אמרו ליה : אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבי", בדחנים אנו, וכשאנשים עצובים, אנו מטיבים על לבם.
אכן, אין כאן מטרה רצינית, אבל בהחלט פינה בתוך עולמנו שניתן לקיימה ולהבין אותה כערך. בראייה כללית רחבה אנחנו אמונים על דברי המשנה שהרמב"ם כה חידד והבליט: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", ומתוך כך ודאי שגם האמנות בכלל, עיקרה צריך שיהא מכוון "לשם שמים". אבל אם נדבר על זיקה לאותה כותרת רחבה של המשנה, הרי שאין מדובר בה בהכרח על זיקה תוכנית לאפיק צר ממש. "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" ניתן לומר גם על מסחר, ספורט וכל דבר אחר המקדם את האדם ומאפשר את המשכת קיומו כעובד ה'.
במובן זה, במודל אותו הצעתי מופיעה האמנות כישות נפרדת, ההפרדה היא עד גבול מסויים. עד אותו גבול של "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".

ד. המתח והעימות שבין האמונה והאמנות
למרות האמור, הרי שברור כי בהחלט ניתן לראות ביחסים שבין האמונה והאמנות לא רק נתק וניכור, אלא גם מתח ועימות. ברמה אחת הוא מתקיים ברמה שבה מדובר במסגרות חברתיות אידיאולוגיות סותרות ומתחרות, במידה ודגל האמנות מונף כאלטרנטיבה לאמונה. אין לנו כל בעיה - או למיצער, אין לי כל בעיה - עם תפישה של "אמנות לשם אמנות", ‎Art for Arts sake. דרישת עצמאות מוחלטת. זאת, כל עוד ברור שלמרות עצמאותה, מנותבת האמנות על ידי ערכים של מוסר. או אז מקומה העצמאי מובטח, אבל בתוך סוכה קטנה.

מנגד, אמנות המנותקת, באופן מעשי, ממוסר ומעבודת ה', אמנות המיועדת לקיום מטרות אסטטיות בלבד, מקומה בחיי הרוח אמנם יהא שמור, אך הוא יהיה מיזערי בגודלו. הניתוק נקנה במחיר העימות.
הבעיה ממוקדת באותה אידיאולוגיה של אמנות לשמה כפי שהתפתחה בצרפת ובאנגליה בשלהי המאה הי"ט, כשמצד אחד נטען שהאמנות אמורה להיות עצמאית לחלוטין, ומצד שני שאפו חסידיה להכתירה בכתר מלכות ולהעניק לה מעמד רוחני מרכזי, כזה השמור לאמונה ולמוסר. את זה אנו כמובן שוללים וחייבים לשלול בכל תוקף. העימות הזה, במסגרות אידיאולוגיות מתחרות הוא יחסית שולי.

ישנם מתחים אחרים, שאינם מצויים במגרש. האידיאולוגי-רוחני, אלא מתוך שלאמן מתחים הפוקדים אותו לא במסגרת התנצחות עם יריבים תרבותיים חיצוניים אלא מתוך תוכו. מתחים שהינם אימננטיים לחוויה האמנותית, הלובשים צורות שונות.

ה. יעדיה של האמנות
כשאנו באים להגדיר מהי אמנות, למי היא מיועדת, למה היא שואפת, ניתן לדבר על שלושה או ארבעה יעדים מרכזיים.
מצד אחד קיימת אותה נקודה שאיפיינה את החשיבה הקלאסית והיא ראיית האמנות כמי שבאה לתאר את הקיים. את הקיים בתוך הטבע, בתוך החברה, בתוך האדם. תיאור שביטויו הן באמנות הפלסטית, הן בספרות. בתחום המוזיקה הנושא קצת יותר בעייתי, אבל גם שם התיאוריה ראתה באמנות כלי ביטוי, מעין חיקוי יצירתי של המציאות. הוצאת הגרעין האמתי, המרכזי, הפילוסופי מתוך הקיים. זהו היעוד האחד, שעיקרו נושא תוכן אוביקטיבי.
לצד תפישה זו, קיימת תפישה שאינה רואה באמנות חיקוי של הקיים אלא גורם המתחרה בו ומבקש להתעלות מעל הקיים. כמאמר אותו בן המאה הט"ז : "עולם הטבע - של נחושת הוא, עולם האמנות - של זהב". גם כאן, הדגש הוא על משהו אוביקטיבי.
לעומת זאת, מאמצע המאה הי"ח (והדברים נידונו בהרחבה בכמה וכמה מחקרים), הדגש עבר מן התחום האוביקטיבי לתחום הסוביקטיבי. האמנות אינה באה לתאר אלא להביע. המוקד עובר, מבחינת הנושא, מן העולם החיצוני לעולם הפנימי. אפוס, היסטוריה, ליריקה, וכיו"ב.
בניסוח אחד, יש כאן מעבר לעולם אגוצנטרי יותר, המכוון להביע את התחושות הספיציפיות של האמן, היוצר והסופר, ולצדו אמנות שבאה להביע את הפנימיות, אך לאו דווקא את הפנימיות האיכותית, אלא את הפנימיות הנפשית של האדם באשר הוא אדם, כאשר הדגש הוא סוביקטיבי מבחינת תכניו.
אם נתייחס להבטים האמורים, הרי שלכל אחד מהם סיכונים בצדו. ככל שההתייחסות היא לעולם החיצון, הרי שכאן קיימת סכנה מבחינה דתית, שאדם יתקשר לא לריבון העולמים אלא לעולמו, לא עם היוצר אלא עם יצוריו. יש כאן סכנה שביטוייה במעבר מן ההתייחסות לחיי עולם אל השקיעה בחיי שעה. לסכנה זו, יש במובן גם ביטוי בתחומים אחרים של החיים, וקיימים לגביה הבדלים גם בין תחומי האמנות השונים. היא גדולה יותר ככל שמדובר בפיסול וציור לעומת שירה ומוסיקה.
ככלל, ודאי שניתן לומר שקיימת סכנה כי האדם יתאהב, יתעמק וייטמע בעולם שאותו הוא יוצר. אך קיימת גם סכנה הפוכה : אדם בא ומפעיל את יכולתו האמנותית לא קבל עולם ומלואו אלא דווקא ביחס לקדוש ברוך הוא. מכאן אותה נקודה שכה מובלטת בתורה והלכה, של איסור עשיית כל פסל וכל תמונה. תחום שמבחינה היסטורית נתקיים לגביו מאבק מתמיד עם האמנות הנוצרית, שתכניה ועיקרי אמונתה נותנים מקום וכר נרחב לעסוק דווקא בצד האלוהי במישור האמנותי. אבל מבחינתנו ההאנשה, הנטיה לאמורפיות, כל אלו סכנתן חזקה ביותר.
אם נעבור לתחום האחר, הסוביקטיבי, הרי שדווקא מצד השילוב שבין היצירתיות מצד אחד וההתמקדות באמן גם כיוצר וגם כעושה מצד שני, קיימת סכנה של הכרה באדם כיוצר ה"מתחרה" עם הקדוש ברוך הוא. סיכון זה קיים, ולא במקרה: הוא אימננטי לתחום היצירה האמנותית.
ניתן לדבר גם על סכנות מסוג אחר: יובש הנובע מתחכום יצירתי, הגורם אולי לייבוש מקצת מן התוכן הפנימי, אבל עיקרו ייבוש התוכן הדתי. מי שקורא כמה מן הפיוטים - ואמנם קשה לשפוט אותם על רקע השונה מן המסורת בה נוצרו - צריך לעשות לעתים שמיניות באוויר כדי לגלות בהם את הנימה הפנימית הנפשית אותה הוא מבקש.

הסיכונים קיימים, כאמור, לגבי כל אחד ואחד מיעדיה של האמנות שנזכרו לעיל. אמנם, האמת תורה דרכה שסיכונים אלה אינם בלעדיים לתחום האמנות. בעיית הזיקה לחיי שעה לעומת חיי עולם קיימת לגבי הטבע לא פחות מאשר היא קיימת בתיאורו האמנותי.
הוא הדין לסכנה אותה מנינו בתורף הדברים. כלום לא ניתן, אפילו במישור של תלמוד תורה, להיתקל בבעיית ההאדרה העצמית, מתוך תנופת חידוש ויצירה של חידושי תורה, לעומת ההשתעבדות וההתרפסות שהן לב לבה של קבלת עול מלכות שמיים?
כלום איננו מתמודדים, או לפחות חייבים להתמודד, מתוך ישיבתנו בין כותלי בית המדרש, עם קביעת המהר"ל בפתיחתו ל"תפארת ישראל", על אותם שלצד אהבת התורה קיימת אצלם אהבה אחרת, ואפילו אותה "אחרת" - אהבת ה' היא :
ואף אם הוא תלמיד חכם והוא צדיק גמור, רחוק הדבר הזה שיברך השם יתברך בכל לבו על נתינת התורה כפי הראוי. ועוד, כי התלמיד תכם לבו דבק אל התורה כי חביבה התורה על לומדיה ובשביל אהבתם לתורה דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זו שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה, אין בלימוד שלהם האהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה, כי אין האהבה לשנים, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב ואם דבק בזה אינו דבק באחר.

אכן, ודאי הוא שבעיות קיימות לא רק במערכת היחסים שבין האמונה והאמנות, אלא גם בזיקתו של האדם המאמין לתחומים אחרים.
ואעפ"כ. דומה שבעולם האמנות, או ביחס אליו, המתחים מתחדדים. עומק החוויה ועוצמתה גדלים, במיוחד כשמדובר בתכנים של יצירה. האמנם אין כאן סכנה שחידוד והעמקת תחושת השותפות במעשה בראשית, עלולה קצת לשכח את השותף השני? האמנם אין כאן סכנה מיוחדת שתחושה זו תאחז ואולי תשתלט?

ו. צירוף החוויה האסטטית ושילובה בעולמנו הרוחני
הסכנה אכן קיימת. אם כך, עלינו לשאול את עצמנו, מהי המסקנה המתבקשת מכך מנקודת הראות התורנית?
אפשרות אחת היא כמובן שלילה מוחלטת של האמנות. האפשרות השניה צועדת באותו כיוון, אך מתונה הימנה : אישור האמנות וראייתה כתופעה לגיטימית, אך תוך כדי צמצומה לתכנים והבטים הקשורים בעבודת ה' ומעורים בה במובן המובהק : עיצוב תשמישי קדושה, נגינת התפילה, וכיוצא באלה. פתרונות אלה מוכרים, ובשבילי ההיסטוריה - הן בעולמנו והן במסגרות אחרות - ניסוחים אלה שכיחים למדי. לא רק שכיחים, אלא גם מובנים.

אכן, לא רק רקעם מובן, אלא גם מחירם. שלילה מוחלטת של כל ביטוי אמנותי שאינו "לצרכי שמים", משמעה ייבוש פן ברור המהווה חלק מעולמו הפנימי-רוחני של האדם כפי שיצא מתחת מכבש היוצר של הקב"ה. יתר על כן: ההצטמצמות לאמנות "דתית" מובהקת, גובה מחיר גבוה ביותר מכל מי שחווה פעם אמנות מסוג אחר. האמנם נוותר בקלות כה רבה על שייקספיר, על בטהובן?
האפשרות השלישית היא על דרך ההתמודדות : הכרה בערך הפן האסטטי. ודאי שלא כגורם עצמאי מרכזי, אך כערך. לדגול באותו שילוב שהגדיר ארנולד (‎Mathew Arnold) במסתו על "אמנות ומדע" (‎Literature and Science), שבצד השאיפה לידע ולצדק, תקנן בתוכנו גם שאיפה ליופי ולהדר. ומכאן, הכרה באמנות כאמצעי, כערך החותר הן ליצירת היופי, והן לחדירה - תוך כדי יצירה - להבנת האדם בעולמו ולעולמו.

צירוף החווייה האסטטית והעלאתה לרמה רוחנית של ממש, המשתלבת במרחב, בעבודת ה' אינטנסיבית. ודאי, שאם נגזר עלינו לבחור, כפי שקירקגארד הגדיר זאת, בין הקיום המוסרי לבין הקיום האסטטי - ועל אחת כמה וכמה בין הקיום הדתי לבין הקיום האסטטי - הרי שהתשובה היא ברורה וחד משמעית. אבל נקווה, שלא כך נגזר עלינו. צריכים אנו לילך בדרך המכירה בערך האמנות, תוך מודעות לסיכוניה. אכן, זוהי הדרך הקשה. נוגעת היא לא רק ליחס שבין האמנות והדת, אלא לבעיה נרחבת הרבה יותר. לזיקה שבין עולם של עבודת ה' ועולם של תורה להבטים תרבותיים אחרים, ליצירות תרבותיות אחרות.

בעיות אלה מנסרות בחלל עולמנו. עומדים אנו בפני קשיים לא מעטים בדרכנו להגשים את השאיפה, של שילוב ושיבוץ האמנות בעולמנו, לא בצורה מלאכותית אלא בצורה אמתית וכנה. העמדת תכנים שיאפשרו קיום תורני מושרש תוך כדי התייחסות להבטים ערכיים אחרים. התמודדות זו היא שעומדת במידה רבה בתודעתנו ובהוויתנו. התמודדות, שבהשוואה לדרכים אחרות, יש בה, כאמור לעיל, משום הליכה בדרך הקשה. אכן, זהו המסר המונח לפנינו: עלינו לילך בדרך ההתמודדות, בדרך החתירה לאמת, בדרך של חתירה ליראת ה' שלמה ומלאה.

בתוך: עלון שבות בוגרים ה', כסלו תשנ"ה, עמ' ‎99-105.
________________________________________
[*] * מתוך דברים על פה, שנאמרו בערב עיון לכבודו של ד"ר יונה בן ששון, לרגל הופעת ספרו "הגות יהודית במבחן הדורות" בבית האקדמיה הלאומית למדעים בירושלים בר"ח מרחשון תשנ"ה. הדברים נכתבו ונערכו ע"י אביעד הכהן, ולא עברו את ביקורת אומרם.
[‎1] "הגות יהודית במבחן הדורות", עמ' ‎722-715.

הדפסה

שיתוף