תורה, עולם ואדם

מטרתו של האדם כמאחד העולם התורה לישות אחת, גבוהה ואלוקית.

"תלתא דרגין אינון מתקשרין דא בדא: קודשא-בריך-הוא, אורייתא וישראל" (זהר ויקרא ע"ב). שלושת הדרגות הללו הינן סיכומה של המציאות היהודית, והקשר שביניהן הוא הבהרת מהותה: הקשר שבין האדם וה' על-ידי התורה. סיכום שלם יותר של סוגי המציאות ימנה ארבעה גורמים: האדם והעולם, התורה והקדוש-ברוך-הוא. והקשר שביניהם הוא: האדם, תכלית הבריאה, הוא היסוד הפעיל שבמציאות, הפועל בעולם על-ידי התורה, בדרך התקרבותו אל מטרתו: הבורא.
השאיפה היסודית של החיים היא לאחד את כל הדרגות, שלא זו בלבד שתתקשרנה זו עם זו, אלא אף תיעשינה דבר אחד ממש. זאת אומרת: לאחד את כל המציאות שבדרגות שונות, הנבדלות זו מזו, בקשר אלוקי אחד; לבטל את כל הישויות בפני המציאות האלוקית האחת, עד אשר יורגש ש”אין עוד מלבדו", ויהיה שוב "ה' אחד ושמו אחד".

המטרה היא איפוא איחוד האדם, העולם והתורה לישות אחת גבוהה ואלוקית. החקירה בדרגות אלו, העיון ביחסים ביניהן, והמסקנה - הפעולה של קישורם זה בזה עד להשגת הזהות השלמה שלהם, הן העומדות במרכז הדתיות בכלל, והקבלה והחסידות בפרט.

מפתחות ראשונים וקשרים כלליים מצויים כבר במקורות הראשונים. "האדם הוא עולם קטן, העולם הוא אדם גדול, ומה שיש בזה יש בזה" (אבות דרבי נתן, פרק ל"א). התורה היא תכנית העולם: "היה הקדוש-ברוך-הוא מביט בתורה ובורא את העולם" (בראשית רבה פ"א). ומצד אחר, "שישים ריבוא אותיות בתורה, כנגד שישים ריבוא נפשות ישראל." הרי רמזים ראשונים לקשרים אלה; ואולם פיתוחם המיוחד שייך לכל דור, ובכל דור מתייחד העיסוק בנקודה אחרת בשלושת הקשרים הללו.

החסידות פיתחה בעקביות רבה את הקשר שבין התורה והאדם; ואילו אחת המשימות העיקריות של המהפכה הדתית, שתבוא על-ידי חסידות מחודשת, תהיה פיתוחה של הזהות עולם-תורה; הזהות שבכללות נרמזה כבר לפני זמן רב, אלא שפיתוחה ושלמותה עדיין לא התגשמו.
התפקיד הזה, המצפה למילואו, הוא הבנת העולם בבחינת תורה, הבנת העולם לא רק בדרכו הטבעית אלא אף בשורשי מציאותו העל-טבעית. ברגע שהעולם ייפתח ויתגלה כמקור השראה אלוקית, יהיה זה צעד מכריע לקראת הגאולה שבאחדות הכל.


אין זהות העולם והתורה באה רק על-ידי התבוננות והשוואה; התורה אינה סתם תכניתו של העולם: היא יותר מזה - תכנית אידיאלית שלו. העולם סטה בדרך קיומו מתכניתו: רע, טומאה, כאב וייסורים, כיעור וזוהמה הם סטיות מדרכו של העולם. והתורה תבוא כאשר יתוקן ויזוכך העולם, כאשר ייעשה העולם על-ידי האדם עולם טוב ויפה יותר - מתוך עצמו ובאמצעי עצמו, תוך התבוננות מתמדת בתכנית הראשונית - התורה.

האדם משמש בתהליך האיחוד של העולם והתורה, שהוא למעשה הגבהת העולם אל התורה, כגורם הפעיל, אשר העולם משמש לו נשוא פעולתו. ואולם בקשר הדרגות הכללי האדם אינו רק פועל, אלא נפעל. האדם, כאחד הנמצאים, אף הוא צריך להשתלם ולהשתכלל כדי להגיע לדרגה הנכונה שלו במערכת העולמות.

התפקיד הכפול של האדם, כפועל וכנפעל, מביא, כמובן, את הבעיה, מהו תפקידו העיקרי. כפי שמתבטא הדבר בסיפור חסידי: ר' יעקב מרדזימין ור' מנחם מנדל מקוצק נפגשו. שאל הרבי את חברו: "לשם-מה נברא האדם?" ענה ר' יעקב: "כדי לתקן את עצמו." נענה הרבי מקוצק ואמר: "יעקב, אין אתה זוכר מה שאמר לנו רבינו, 'האדם נברא כדי לרומם את השמים'."

הניגוד בין שתי הדעות הללו אינו אלא מדומה. לאמיתו של דבר הן צדדים שונים של אותו דבר: דרכו של האדם בעולמו. האדם המשלים את עצמו, העושה את אנושיותו כנשוא הפעולה, עושה למעשה אותו הדבר כמו האדם המשלים את העולם, והמגביהו והמקרבו אל התורה. האדם הישראלי חי את חייו בין העולם והתורה - או, ביתר דיוק, הוא חי גם בעולם וגם בתורה. כאשר יש הבדל - ומה-גם ניגוד - בין העולם והתורה, אין האדם יכול להיות שלם. חייו כביכול מבותרים בין העולמות. הרצון להשלים את עצמו הוא, ממילא, הרצון להשלים את העולמות ולאחדם, עד להזדהות מוחלטת.

וכמו-כן, האדם המאחד את התורה והעולם מגיע ממילא לידי שלמות עצמו. כי כאשר העולם והתורה אחד הם, הרי כל חייו הם אחדות אחת מושלמת. ההבדל בין הדרכים אינו אלא ההבדל בנקודות המוצא, הבדל התלוי באדם, בזמן ובמקום; אך שתי דרכים, שהן בעצם דרך אחת, מובילות אל האחדות הגמורה של המציאות העולמית בתוך האלוקות.

(המאמר התפרסם בחוברת "רשפים" ב1956)

מתוך האתר: www.hashefa.co.il

הדפסה

שיתוף