משימה בנושא הקשבה

 

לימוד בין-תחומי של ארבעה מקורות

בנושא: "הקשבה"

(למטלה מצורפים דגמי תשובות)

לתלמיד(ה)

במהלך לימודנו נעסוק בלימוד ובהתנסות ב"משימות". המשימות מיועדות לרכישה של ארבעה כישורי חשיבה מסדר גבוה, שיש להם חשיבות בלימוד "תורת חיים".  בלימוד מסוג זה העיסוק הוא במקורות שונים מתחום מקצועות הקודש. 

אלה ארבעת כישורי החשיבה

• הבנה וניתוח מקור (זיהוי רכיבים וקשרים)
• השוואה בין מקורות
• מיזוג המקורות – הרכבה
• שאילת שאלות

במשימה הזאת מובאים ארבעה מקורות בנושא מידת  ה"הקשבה".  נלמד אותם על-פי ארבעת כישורי החשיבה שהוזכרו.

אלה ארבעת המקורות:

1. פירוש המאירי על מסכת אבות פרק ג' משנה י"ג
2. תלמוד בבלי, מסכת שבת דף ל ע"ב – לא ע"א
3. ספר "ישמח משה" על התורה, דרשה על פרשת ויקרא
4. הרב קוק, אורות הקודש, חלק ג' פסקה ט"ז

א. הבנה וניתוח של כל אחד מהמקורות

על אודות כישור החשיבה

עניינו של כישור החשיבה "הבנת הנקרא" הוא ביכולת לעמוד על עיקרי דברים שבטקסט. כישור החשיבה "ניתוח" מבוסס על הבנה ראשונית של המקור, ובהמשך על זיהוי רכיבים שבו (מילות מפתח, מושגים, הכללות – ועוד) והבהרת הקשרים ביניהם.

1. המאירי על מסכת אבות פרק ג משנה י"ג

משנה: סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה

ואמר אח"כ (ראו הערה): סייג לחכמה שתיקה והוא העצה הראשונה (= העיקרית) במאמר החכם שאמר "תחילת חכמה שתיקה" ר"ל (=רוצה לומר) שמי שהוא צריך ללמוד אין טוב לו כמידת השתיקה שישמע ויאזין לדברי החכם ויחוּקם (יחקוק אותם) על לוח לבו, והיא מידה תביאהו לחכמה. ולכוונת האריכו בהפלגת שבח החכמה והזהרתו להשתדל עליה הפסיק הדברים אחר כן במאמר זה לשונו.

הערה: במשנה זו "החכם" בעל המשנה הוא ר' עקיבא המונה ארבעה סייגים: מסורת סייג לתורה; מעשרות סייג לעושר; נדרים סייג לפרישות; סייג לחכמה שתיקה.

שלב ההבנה

1) על-פי פירוש המאירי: כיצד מסייעת השתיקה לרכישת חכמה?

המאירי מבהיר שהעצה הראשונה שראוי לתת לתלמיד היא שבשבתו לפני החכם-המלמד יקשיב קודם כל לדברי החכם. ההקשבה מאפשרת    לתלמיד להאזין לדברים ולקלוט אותם בתודעתו. בכך השתיקה תסייע לו לרכוש חכמה.          

שלב הניתוח – זיהוי רכיבים במקור והבהרת קשרים ביניהם

להלן נתייחס לשלושה מושגים שבמקור:

• סייג
• שתיקה
• חכמה

סייג הוא גדר. גדר היא אמצעי הגנה, ועל-פי המילון "רב מילים" – הסייג הוא: "אמצעי לטיפוחו של משהו

ולמניעת פגיעה בו" (במילון מובאת הדוגמא: "סייג לחכמה – שתיקה").

- מבין שני המושגים: "שתיקה" ו"חכמה" השתיקה, בהיותה מגינה על תכונת החכמה ובחזקה אותה, היא בבחינת הסייג.
  זו משמעות הקשר בין שני המושגים: .

    - אם תשתוק ותקשיב לדברי חכם – תחכים.

יש שלושה סוגים של תנאי[1]:

-         תנאי יכול להיות רק מספיק (ולאו דווקא הכרחי, לדוגמא: "אם אזכה במפעל הפיס - אעבור דירה")

-         תנאי יכול להיות רק הכרחי (ולא מספיק, לדוגמא:"עננים הם תנאי לגשם")

-         תנאי יכול להיות הכרחי ומספיק (לדוגמא: "אם תפריע – אוציא אותך מהכיתה", הכוונה היא כמובן
שאם הוא לא יפריע, לא יוּצא מהכיתה.  זהו "תנאי בני גד ובני ראובן": "וַיּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי-רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל-חָלוּץ לַמִּלְחָמָה וְנִכְבְּשָה הָאָרֶץ לִפְנִיכֶםונְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחזָּה (תנאי מספיק), וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְּתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (תנאי הכרחי). (במדבר לב  כ"ט – ל')וכן – "אִם-תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹאכֵלוּ (תנאי מספיק). וְאִם-תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְאכְּלוּ כִּי פִּי ד' דִּבֵּר" (תנאי הכרחי) (ישעיהו א  י"ט – כ').

2) על פי פירוש המאירי, לאיזה מבין שלושת סוגי התנאי אפשר לשייך את קשר התנאי שבין שתיקה לחכמה? הסבר/ הסבירי את בחירתך. 

- על-פי פירוש המאירי הקשר הוא של תנאי הכרחי אך לא מספיק.

הסבר: תנאי נוסף לטיפוח חכמה הוא פעילות של  לימוד אקטיבי (ויחוקם על לוח לבו), בצד ההקשבה נדרשת גם פעילות לימודית אקטיבית של התלמיד על מנת להפנים את דברי החכם.

- לאחר ניתוח המקור מתוך זיהוי המושגים המרכזיים שבו ובירור הקשרים שביניהם:

 3) הגדר/ הגדירי את הנושא תוך מתן כותרת מתאימה למקור.  הסבר/

 הסבירי את בחירתך.

נוסח מחוון:נדרש נוסח כותרת המציג את עיקר התוכן של המקור ומקיף את כל היבטיו. בהסבר יש קישור מתאים בין

תוכן המקור לכותרת המוצעת.

דגם תשובה:

הנושא:  "הקשר שבין שתיקה לחכמה וחשיבותו"

הסבר: במקור מובהר קשר התנאי שבין שתיקה לחכמה ומודגשת חשיבותו.

2. תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל ע"ב – לא ע"א

תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי. מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה (התערבו האחד עם השני) . אמרו: "כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז". אמר אחד מהם: "אני אקניטנו".

אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: "מי כאן הלל? מי כאן הלל?" נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: "בני, מה אתה מבקש?" אמר לו: "שאלה יש לי לשאול" אמר לו: "שאל בני, שאל" "מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות (עגולים מדי)?" אמר לו: "בני, שאלה גדולה שאלת! מפני שאין להם חיות פקחות" (מיילדות שאינן יודעות לעצב את ראשו של הנולד).

הלך והמתין שעה אחת. חזר ואמר: "מי כאן הלל? מי כאן הלל?" נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: "בני, מה אתה מבקש?" אמר לו: "שאלה יש לי לשאול" אמר לו: "שאל בני, שאל" "מפני מה עיניהן של תרמודיין (בני תדמור) תרוטות (ממצמות ורכות)?" אמר לו: "בני, שאלה גדולה שאלת! מפני שדרין בין החולות" (והחול נכנס לתוך עיניהם)

הלך והמתין שעה אחת. חזר ואמר: "מי כאן הלל? מי כאן הלל?" נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: "בני, מה אתה מבקש?" אמר לו: "שאלה יש לי לשאול" אמר לו: "שאל בני, שאל" "מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות?" אמר לו: "בני, שאלה גדולה שאלת" "מפני שדרין בין בצעי (ביצות) המים" (רגליהם מתרחבות שיוכלו להלך במקום הטובעני). אמר לו: "שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעוס" נתעטף וישב לפניו. אמר לו: "כל שאלות שיש לך לשאול שאל" אמר לו: "אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל?" אמר לו: "הן". אמר לו: "אם אתה הוא, לא ירבו כמותך בישראל". אמר לו: "בני, מפני מה?" אמר לו: "מפני שאִבדתי על ידך ארבע מאות זוז" אמר לו: "הוי זהיר ברוחך! כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז והלל לא יקפיד".

תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: "כמה תורות יש לכם?" אמר לו: "שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה". אמר לו: "שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב" גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל גייריה [=גייר אותו].  

יומא קמא [=ביום הראשון] אמר ליה [=אמר לו] א"ב ג"ד. למחר אפיך ליה [=למחר לימד אותו הפוך] אמר ליה: "והא אתמול לא אמרת לי הכי" [=והרי אתמול לא אמרת לי כך] אמר לו: "לאו עֲלֵי דידי קא סמכת [=לא עלי סמכת?] דעל פה נמי סמוך עלי" [=סמוך עלי גם על התורה שבעל פה]:

שלב ההבנה

4) על-פי כל אחת משתי הברייתות המובאות בגמרא:במה מתבטאת ענוותנותו של הלל ובמה מתבטאת קפדנותו של שמאי?

נוסח מחוון: נדרש תיאור של רקע ההתרחשויות המתוארות, שמתוכן מוצגים, מחד גיסא, היבט הענוותנות של הלל ומאידך גיסא היבט הקפדנות של שמאי.

בשתי הברייתות שבמקור עולה מכל אחת מהן תיאור פגישות של כל אחד מהשניים.עם מי שפונים אליהם.
בברייתא הראשונה התיאור הוא בנוגע להלל,. בפגישה זו הלל נהג באורך רוח מול אדם טרחן שהתערב עם חברו על סכום של ארבע מאות זוז בטיעון שיעלה בידו להרגיז את הלל. האיש הטרחן נכשל. בכך שהלל גילה סובלנות כלפיו על אף שבא סמוך לביתו דווקא בערב שבת ובשעה שהלל היה עסוק בהכנת עצמו לקראת שבת.. האיש הציג בפני הלל סדרה של חמש שאלות מוזרות – בזו אחר זו וברווחי זמן, ועל כולן השיב לו הלל ואף עודד אותו להמשיך ולשאול. הביטוי של הענוותנות במקרה הזה הוא בנכונות של הלל להקשיב לשאלות האיש תוך גילוי סובלנות כלפיו ובכך שהשיב תשובות ראויות לכל חמש השאלות. הלל אף השתמש באירוע הזה על מנת להקנות לאיש עצה מועילה – לנהוג באורך רוח.

בברייתא השניה מוצגת תגובתו חסרת הסובלנות והדוחה של שמאי מול תגובה מקבלת וסובלנית של הלל. מדובר בנוכרי שבא בתחילה אל שמאי מתוך כוונה להתגייר.. לשאלת הנוכרי כמה תורות יש לעם ישראל השיב שמאי שיש שתי תורות –  תורה שבכתב ותורה שבעל פה, בסירובו של הנוכרי לקבל את התורה שבעל-פה[2] הוא זכה בדחיה נרגזת של שמאי. התגובה הזאת היא ביטוי לקפדנותו.   כשבא אל הלל הסכים הלל לגייר את הנוכרי ללא תנאי. בהמשך שכנע הלל את הנוכרי לקבל את שתי התורות: בעזרת דוגמא הוכיח לו שקבלת דבר אחד מתוך אמון במציע אותו מצריכה גם קבלת הדבר האחר. זו דוגמה נוספת לסובלנותו – ענוותנותו של הלל.

 

שלב הניתוח – זיהוי רכיב במקור והבהרת הקשר בינו לבין מכלול המקור

- בפתיחת המקור יש מימרא (היגד, אמירה, המלצה, עצה) שבה מנוסח כלל התנהגות המבוסס, כדוגמאות, על תכונות אופי (מידות) של הלל מצד אחד ושל שמאי מצד שני: "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי"  בהמשך הדברים יש פירוט של הדוגמאות והסברים לצורך הבהרה של כלל ההתנהגות שנוסח.
- כאמור לעיל המימרא של כלל ההתנהגות מוצגת על ידי הברייתא בפתיחת הדברים. יש אפשרות נוספת: לפתוח בסיפור המעשה ובפירוט ההסברים ולסיים במימרא של כלל ההתנהגות. זוהי נפקא מינה מהתיאור ומהדוגמאות.

5) מנקודת המבט של קורא הברייתא - מהו לדעתך היתרון של כל אחת מדרכי הצגת הדברים?

נוסח מחוון:  מצופה הצגת היבט/ היבטים של תרומת כ"א משתי דרכי הצגת הדברים: הכללה ופירוט או פירוט והכללה.

דגם תשובה:

 כשהכלל מובהר וברור כבר בפתיחת הדברים הרי שידוע למאזין/ ללומד מה מטרת הדברים בהמשך וזה מקל על הבנתם והפנמתם.

 כשהכלל מובא בסוף יש בכך כדי לעורר את סקרנות המאזין המשתדל לקלוט היטב את הדברים

 במהלך הצגתם על מנת לדעת לקראת מה הם מכוּונים.  וכן – אפשר להמריץ אותו לחשוב    

 ולהפיק קודם כל את הכלל בכוחות עצמו.

6)הצע/ הציעי נוסח כותרת למקור בזיקה להקשבה והסבר/ הסבירי את בחירתך.

נוסח מחוון:מצופה נוסח כותרת המבטא את ההקשבה מצד הנשאל/ בעל הסמכות שאליו פונה מבקש הבירור/ התשובה.

דגם תשובה

    "התועלת החינוכית שבהקשבת החכם/ המלמד/ המנחה"

   הסבר: הרעיון המרכזי הוא בהצגת הערך החיובי שההקשבה ובסובלנות מול

   השלילה שבקוצר רוח מצד חכם/מחנך/מנחה.

3. ספר  "ישמח משה" על התורה – מתוך הדרשה על פרשת ויקרא(מקור בצירוף מקור מלווה ובו שתי פסקאות)

... והנה הקשבה הוא המתנה, כמו שדרשו במסכת ברכות (דף ה ע"ב; דף ו, ע"א) בפסוק "לוּא הקשבת למצוֹתי וַיהי כַנהר שלומך וצדקתך כגלי הים" (ישעיהו מח – י"ח), עיין שם ברש"י (ד"ה לוא הקשבת: לשון המתנה היא) (ראו מקור מלווה פסקה 1). והנה דבריהם שבתחילה לא נכתב בספר הזיכרון, והיינו ויקשב ה', שממתין עד וישמע. דהיינו שיצא האמת שנשמע לפניו, אז ויכתב בספר זיכרון כנ"ל ודוק, ליראי ה' ולחושבי שמו, ר"ל שמחשבין לשם שמים ולא כוונת לקנטר, ודוק (ראו מקור מלווה פסקה 2). 

מקור מלווה

ברכות דף ה' ע"ב; דף ו' ע"א

פסקה 1) תניא, אבא בנימין אומר: שניים שנכנסו להתפלל, וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא – טורפין לו תפילתו בפניו, שנאמר "טורף נפשו באפו הלמענך תֵעזֵב ארץ?" (איוב י"ח, ד'). ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: "ויעתק צור ממקומו" (שם), ואין צור אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "צור ילדך תשי" (דברים ל"ח, יח)  ואם המתין לו מה שכרו? אמר רבי יוסי בר רבי חנינא: זוכה לברכות הללו, שנאמר: "לוא הקשבת (רש"י: לשון המתנה היא)למצוֹתי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך וגו'" (ישעיה, מ"ח, יח – יט).

פסקה 2)... ומִנַּיִן שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ' – כא). וכי מאחר דאפילו חד - תרי מבעיא?! תרי מכתבן מליהו בספר הזכרונות, חד לא מכתבן מליה בספר הזכרונות.

כישור החשיבה: הבנת הנקרא

7) כיצד מסביר בעל הפירוש "ישמח משה" שהקשבה היא המְתנה? (היעזר/ היעזרי בשתי הפסקאות שבמקור המלווה)

בעל הפירוש "ישמח משה" מתבסס על פירושו של רש"י לפסוק: "לוא הקשבת למצוותי" וכו' שעל-פיו רש"י מפרש את המושג "הקשבה" כהמתנה. הפירוש של רש"י מצוי בגמרא ברכות  דף ה ע"ב – דף ו' ע"א (ראו, פסקה 1 לעיל). זאת, בברייתא שאותה מביאה הגמרא ובה אבא בנימין טוען ששניים שנכנסו לבית הכנסת להתפלל חייבים להמתין זה לזה להשלמת התפילה. בעל הפירוש "ישמח משה" מתבסס גם על ברייתא נוספת שבהמשך הדף (ראו, פסקה 2 לעיל) והיא שכשניים עוסקים בתורה – שכינה עימהם ודבריהם נכתבים בספר הזכרונות על-פי הפסוק: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו" (מלאכי ג, טז). מכאן לומד בעל הפירוש "ישמח משה" שה' ממתין לשניים עד שמתבררת סוגיית הלימוד והשניים מגיעים לאמת מתוך שכוונתם לשם שמים.

4. הרב קוק, אורות הקודש ח"ג פיסקה צ"ז

"אני" בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, (אלא גם) לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו.

חטָאנו עם אבותינו, חָטָא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶכָּה, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאֲניוּת האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר.

חָטָא ישראל, זה אחרי אלהי נכר, את אֲניוּתו העצמית עזב, זנח ישראל טוב.
חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חֵילָהּ, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילהּ הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות.
קטרגה הירח, אִבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה, וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל.
באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה.
רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ה'.

-         המקור הזה נכלל במסגרת מקורות בנושא ההקשבה. ההקשבה במקור הזה היא הקשבה, לאו דווקא לזולת, כי אם הקשבה עצמית. לדעת הרב קוק אין די בחיי קדושה וטהרה, נדרשת גם הכרה ומודעות עצמית, רוויה ברוח ד'.

כישור החשיבה: הבנת הנקרא

8)      הרב קוק מונה ארבעה סוגים של נטישת המודעות העצמית, מנה/ מני אותם

1. איבוד המודעות העצמית של הפרט (האניות) שראשיתו באדם הראשון שאיבד את עצמיותו מול הנחש.

2. עם ישראל שאיבד את עצמיותו מתוך שזנח את טוב ה' והלך אחר אלוהי נכר.

3. הארץ הלכה אחר חיצוניות ואיבדה את פירותיה הטובים..

4 הירח – שקטרג על מצבו בקנאתו אחר הדר חיצוני דוגמת זה שלו זכתה השמש

   9)  מי הם אלה שעל-פי הרב קוק מחריפים את תופעות הנטישה העצמית וכיצד?

"מחנכים מלומדים" הם אלה המגבירים את תופעת ההתרחקות מה"אניות של רוח ה' 

10) מהי תוצאת הנטישה וכיצד אפשר להתגבר עליה?

כשהמודעות העצמית נפגמת נפגעת גם האפשרות להתייחס לאחר הנוכח (אתה) וגם לאחר הלא- נוכח (הוא).

ההתגברות היא בהחזרת העצמיות של היחידים ומתוכה בהסרת כל גורם זר ובהכרת רוח ה' אלוקינו בקרבנו.

שלב הניתוח –השוואה  (דברי הסבר על כישור החשיבה "השוואה", ראו סעיף ב' שלהלן)

 11) במה שונים שני הסוגים הראשונים של הנטישה מהשניים האחרונים?

(בהמשך לשאלה 8 התבחין להשוואה:  המעורבים בנטישה)

 בשני הסוגים הראשונים של הנטישה המדובר הוא באדם הפרט ובישות הקיבוצית של כל הפרטים דהיינו בעם ישראל.

שני הסוגים האחרונים קשורים לטבע הסובב: הארץ והירח

ניתוח – זיהוי רכיבים והבהרת הקשר ביניהם

 12)כיצד אפשר להסביר את תופעת הנטישה בנוגע לכל אחד משני הסוגים האחרונים?
   . (בנוגע לסוג האחרון עיינו ברש"י לבראשית א – טז ד"ה "המְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים וגו'")  וכיצד אלה מתקשרים

        לרעיון  הכללי של המקור?

הארץ קשורה ליושביה – עם נטישת עם ישראל את ייחודיותו גם הארץ מושפעת מכך ומקבלת צורה שונה ובמקום לתת את פריה הטוב היא כמבקשת הדר חיצוני.

הירח איבד את ייחודיותו מתוך שקטרג בהתקנאו בשמש.

הרעיון הכללי של המקור הוא באיבוד האניות – הייחודיות במעגלים מתרחבים מרמת הפרט דרך רמת העם אל סביבת הארץ ואל סביבת הטבע הסובב במיוצגת על ידי הירח.

ב. השוואת המקורות

בכישור החשיבה "השוואה" עוסקים בזיהוי הדמיון והשוני שבין שני מקורות או יותר. לצורך השוואה בין מקורות יש לקבוע את התבחין/ התבחינים להשוואה. 

13) בהקשר הנדון התבחין להשוואה הוא מידת ההקשבה שיש לה ביטוי ייחודי בכ"א מארבעת המקורות. ערוך/ ערכי השוואה על-פי הטבלה שלהלן:

המאירי	בבלי/ שבת	ישמח משה (שני מצבים)	הרב קוק

דגם תשובה

פירוש המאירי	מידות הלל ושמאי	פירוש "ישמח משה"	הרב קוק, אורות הקודש
ההקשבה בפירוש המאירי היא הקשבת הלומד מול רבו. על-פי גרסתו זהו תנאי התחלתי הכרחי, שבעקבותיו הלומד יכול להפנים את דברי החכם ולרכוש חכמה.	ההקשבה כאן היא הקשבה של החכם/ הרב מול המבקש דעת. בהקשבת החכם לפניות הלומד/ מבקש הדעת הוא משתדל להבין לרחשי לבו, מגלה סובלנות כלפיו ואף יודע להשתמש במצב ההוראה/ ההנחיה להקניית דרכי התנהגות נאותות.	עניינה של ההקשבה בפירוש "ישמח משה" הוא בהמְתָנָה   זאת המתנה של ה' לעוסקים בתורה עד שהם מגיעים לפשר האמת. זו גם המתנה הדדית של שניים המתפללים וממתינים זה לזה.	הרב קוק מתייחס להקשבה הפנימית העצמית של הפרט ושל הציבור.איבוד תחושת העצמיות/ "האניות" מעכב בעד התפתחות תקינה השואבת את כוחה מרוח ה' שבנשמת כל אדם מישראל. התיקון יבוא מהחזרת רוח ה' לנפש הפרט, ומהתנערות עמ"י מביטויים של עבודה זרה.

ג. מיזוג המקורות לחטיבה אחת (הרכבה)

בכישור החשיבה מיזוג (הרכבה) עוסקים בחיבור בין רעיונות מרכזיים ופרטי מידע חשובים ממקורות שונים כדי ליצור ידע חדש.

14) כתוב/ כתבי קטע שבו נכללים הרעיונות המרכזיים של כל אחד מהמקורות והבהר/ הבהירי את התובנה החדשה המתקבלת ממיזוגם. היעזר(י) בניתוח המקורות ובהשוואה ביניהם.

- נסח(י) כותרת לקטע הממוזג המשלב את ארבעת המקורות.  

 

כוחה של ההקשבה במגוון אופניה

בחינה חוזרת של ניתוח כל אחד מהמקורות ועיון בטבלת ההשוואה ביניהם פותחים פתח לניסוח דברים שיש בהם שילוב היבטים מרכזיים של ארבעת המקורות ולחשיפה של נקודת מבט חדשה כנפקא מינה מהשילוב הזה – כדלקמן:

לתכונת ההקשבה יש מספר היבטים: (א) הקשבת הלומד לדברי החכם המלמד. זוהי הקשבה פעילה של ריכוז מאמץ רוחני לצורך קבלת דברי החכם והפנמתם,  ובכך מתאפשרת רכישת חכמה. סוג זה של הקשבה מצריך התכוונות שאיננה מופרעת מול החכם. השתיקה היא בבחינת גדר הביטחון המגינה על המקשיב/ הלומד מפני הסחת הדעת והתנתקות ממצב של רכישת החכמה ועיצובה. (ב) הקשבת הרב/ המלמד לשאלות המטרידות באמת או לכאורה את הלומד ואף לרחשי לבו. הרב מודע לכך שסובלנות כלפי הלומד סופה שתניב תוצאות רצויות.   (ג) הקשבה, שהיא למעשה הַמתנה. זהו סוג המתנה המאפיין את ה' בעת שהשכינה שורה בין שניים העוסקים בתורה. זהו גם מצב ששני מתפללים חייבים בו לבל יזנח האחד את חברו. כ"א מהמתפללים מחויב בהמתנה לקצב התפילה של האחר.(ד) בעקבות נטישה נדרשת חזרה להקשבה עצמית, לַייחודיות (ה"אניות") האישית והציבורית שמקורה ביסוד הנפשי הראשוני של ישראל, שהוא הקשר עם הקב"ה. ההקשבה הזאת נתונה להרחבה למעגלי התייחסות נוספים של ציבור עם ישראל ושל ארץ ישראל, שהיא נחלתו. הארץ נותנת את פריה מתוך קשר הדדי עם העם ואף מתוך קשר לסביבת הטבע השמימי (הירח) הנשקף לעיני העם.

נראה שהתובנה החדשה המתקבלת היא, שהקשבה ראויה ברמת הפרט והציבור במעגלים החברתיים שנמנו יסודם בהימצאות רוח ה' בפנימיותם של הפרט ושל הציבור בעם ישראל. ההקשבה הזאת מבטיחה מְסירה נכונה של רוח ה' מהחכם ללומד, וכן – בין הלומדים לבין עצמם. במקרים של סטיה מדרך ה' יש בכוח ההקשבה המוגנת על–ידי סייג השתיקה לשוב ולהחזיר את הכל אל רוח ה' המקורית, והרי לנו תורת חיים.

ד. שאילת שאלות

בכישור החשיבה שאילת שאלות עוסקים בניסוח שאלות שעניינן בתופעות, בסוגיות או בדילמות שבהן נדרש המשך בירור או חקר.

15) נסח(י) שלוש שאלות המעניינות אותך: אל בעל/ בעלי מקור(ות) או אל דמויות הנזכרות במקורות

1.  השאלה מופנית אל המאירי:

    האמנם די בשתיקה כדי להאזין לדברי החכם, האין צורך גם בהקשבה? או שמא מַטבע הלשון שבה הרב
    משתמש: "שתיקה" זהה להקשבה או אולי כוללת היא בתוכה את תכונת ההקשבה?

    (הערה: שמא אפשר להתבסס על פירוש רש"י במסכת ברכות סג ע"ב בהתייחסו לפתיחת רבי יהודה

    בכבוד התורה כשדרש את הפסוק: "הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם". רש"י ד"ה: הס ואחר כך

    כתת שתוק, כמו "ויהס כלב", שתוק והאזן לשמועתך עד שתהיה שגורה בפיך ואף על פי שאינה

   מיושבת לך, ואחר כך כתתנה והקשה עליה מה שיש לך להקשות, ותרץ תרוצין עד שתתישב לך 

2. השאלה מופנית אל הנוכרי שבא אל הלל:

    המקור מציג את דברי השכנוע של הלל שעל פיהם קיבלת עליך את שתי התורות, שבכתב ושבעל-פה. זאת,

    מתוך שנדרשת לסמוך עליו בנושא הזה כפי שסמכת עליו בקשר לשני סדרי הא"ב. הכתוב אינו מציין

    בפירוש שהשתכנעת, האמנם השתכנעת? או שמא חשת מחויבות לקבל את הדברים משום שהלל גייר

    אותך תיכף להצגתך את בקשתך להתגייר.

 3. השאלה מופנית אל הרב קוק:

   בלימוד "תורת חיים" עסקנו במיון מקורות שהנושא המשותף שלהם הוא "הקשבה". כללנו 

   במסגרת זו מקור משל הרב (אורות הקודש ח"ג פסקה צ"ז). זאת, על אף שהמושג "הקשבה" לא

   נזכר מפורשות במקור, לא זו בלבד אף זו: ראינו במקור הזה יסוד מרכזי למקומה של ההקשבה בעם

   ישראל: הקשבה עצמית פנימית לאמת הראשונית של הקשר עם ה' היא בבחינת יסוד לכל סוגי ההקשבות

   האחרות, אנו סוברים שהבטחת קיומן התקין של ההקשבות האחרות שאותם איתרנו במקורות אחרים היא

   בבחינת סייג מפני התופעה שהרב מצביע עליה: התנכרות עצמית אישית וציבורית בעם ישראל.  האם

   ראייתנו זו את הדברים מקובלת על הרב?

                                                                          תודה על שיתוף הפעולה!