מחשבות על אמת, תסכולים ותקווה – בפתיחה של שנה חדשה

קריאה לעמידה מול האמת, שלעיתים מראה את הקמטים, והשומות, את הפגמים והמישגים, אך מאפשרת לנו לקחת אחריות וליצור מציאות חדשה, טובה מזו שהייתה.

ראש השנה, הוא תחילתה של שנה חדשה כמו גם סיומה של שנה שעברה. תחל שנה וברכותיה תכלה שנה וקללותיה.  סיומה של שנה הוא זמן סיכום, זמן מישוב על שהיה לנו, על הטוב והרע שעשינו, או שנעשה לנו.

הרהורים אלו מתחברים אצלי לתעודות אותם מקבלים התלמידים בסיומה של שנה.

התעודות של ילדיי שונות מאלו אותן קיבלתי בילדותי. הן עשירות יותר, באיורים, במלל, בהתייחסות רחבה.

אצלנו כתוב היה הציון, ולכל היותר שורה המתארת את התלמיד, ואופן לימודו. 'לומד יפה', 'נדרשת יותר השקעה על מנת לראות פירות', 'טעון שיפור' או 'מצוין'.

בתעודות של ילדיי, מתיקות של מילים טובות, ונעימות רבה. ניכרת עין טובה המבטת על הילדים, ניכר הלב הרחב, הרוצה להטיב עם הילד, וליצור לו חוויה טובה  סביב התעודה.

אולם, אליה וקוץ בה.

לא תמיד אני מצליחה להבין מה קורה עם ילדיי בבית הספר, מה התחומים בהם הם מתבלטים, ומה הם המקצועות בהם קשה להם, האם עלי לסייע  בלימודי מתמטיקה או שמא דווקא בלימוד כתב רש"י.

לטובתי, מתגייס בן העשרה שלי, והוא מתרגם לי את דברי המורים – כשכתוב-'אני מעריכה את מאמציך' הוא אומר, הכוונה- שאתה מתאמץ אך מה לעשות, לא כל כך מצליח. כאשר כתוב, כאשר אתה משתתף דבריך תורמים , הוא אומר – אינך משתתף מספיק בשיעור וכן הלאה וכן הלאה. קריאת התעודה שלו, מהולה בהומור וקורטוב של ציניות, אך היא אומרת לנו –המורים היום לא כותבים את מה שהם רוצים לומר. השימוש במילים אינו בהיר, אלא מגלה טפח ומכסה שניים. והילדים מחפשים את הציון המספרי, כדי לדעת איפה הם עומדים.

מה קרה למורים שלא עוד אומרים לילדים ולנו ההורים , היכן ילדינו עומדים?

דומה שמגמה זו אינה מצויה רק בתעודות, אלא בתחומי חיים רבים, גם בגישתנו לימים הנוראים, ימי התשובה עדיהם אנו באים .

רבות שמעתי אומרים, לא עוד נכה על חטא,  הבה נראה את שעשינו טוב. הצמיחה תבוא מתוך שנפתח עין טובה , על עצמנו ועל זולתנו.

תפילה שבמקום אשמנו בגדנו גזלנו... נוכל לומר

אשרינו, בורכנו, גדלנו,

דלינו מעצמנו עולמות חדשים

הרעפנו טוב

ויותר מזה- זכינו לחיות

חן מקיף אותנו

טובים החיים, יפים אפילו

כפיים

לעולם לא אפסיק להתפעם מהם

להתפעל מנס החיים

מהסתם שבהם ומהרעננות שבהם

מהמחזוריות שבחיים

מהזיכרון כי יש מחזוריות

ולפתוח ביוה"כ מחזור ישן חדש

להיות מול העולם כמו נגלה לי פתאום, פעם ראשונה

כמו ציור נגלה לי , ציור חתום עם הקדשה, רק לי

לחוש כמו בשבילי נברא העולם

ריבונו של עולם

קבל וידוי זה כשיר,

כתפילה

שאוכל לאומרה ויהיו פי וליבי שווים

שיהיו פי וליבי שבים אלי,

מתמלאים

עולים על גדותם

בטוב.

דומני , שלא אוכל להתפלל תפילה זו כל עוד לא אעבור דרך התבוננות גם בשומות שעל פני, גם על הקשיים איתם אני נדרשת להתמודד, עם חולשותיי. לעמוד מול  הטעויות אותן עלי לתקן, ובעיקר עם כל אותם דברים המניעים אותי ומהם אני בורחת. לא אוכל שאת זו התפילה כל עוד לא אוכל באחריות לעמוד מול עצמי על הרך והקשה שבי, על המספק והמתסכל בחיי, בהתנהלותי בעולם ומול הקב"ה.  תפילה זו חלקית, ואינה עומדת בפני עצמה. היא המשכה של תפילת אשמנו בגדנו המוכרת לנו ממחזור הסליחות ויום הכיפורים. לא כל השנה, לא בכל יום תמיד, אך בתקופה אחת  בשנה, אני מוזמנת , לעמוד מול בוראי , להתבונן, לא ליפות, לא לברוח, אלא להתייצב מול האמת כפי שהיא משתקפת אלי בתפילותיי, במעשיי, בהתנהלותי. תקופה אחת בשנה, להניח לעצמי לבכות, ולעמוד גם מול התסכול. להכות על חטא ולכאוב.

מתוך עמידה זו, מתוך ההזדמנות לחזור בתשובה, להכיר בחטאים, להתוודות ולקבל לעתיד ,אפשר יהיה להתפלל לעתיד טוב יותר וטהור יותר.

וילפורד ביון, שהיה אנליטיקאי שנולד בסוף המאה ה19, ועבר שתי מלחמות עולם , פיתח את עמדתו בתחום הפסיכולוגיה. שתי הנחות יסוד היו לו :התגלות האמת , וצמיחה מנטלית. לדעתו, הנפש צומחת בזכות החשיפה לאמת . גם כשהיא קשה, כואבת ומתסכלת.

הוא מרחיב ואומר, שהעמידה מול האמת, שלעיתים מראה את הקמטים, והשומות, את הפגמים והמישגים, יוצרת תסכול, אך לו אפשר יהיה לשאת את התסכול, נוכל לתרגם זאת למחשבה יוצרת מציאות חדשה ,טובה מזו שהייתה. התסכול הופך את השינוי למטרה. כאשר אנו נעדרים את היכולת לשאת את התסכול, אנו נוקטים אמצעים שונים וצעדים רבים על מנת להתחמק מעמידה זו מול האמת.  אנו בורחים מחשיבה נקיה, אף כי היכולת לחשוב תפחית את תחושת התסכול ממנה אנו בורחים.

גילוי האמת כואב לעיתים, אך הוא מסייע לקחת אחריות על חיינו, ובמקום הזה נולדת התקווה, הדלת לשינוי נפתחת אט אט. השינוי נובע מההחלטה להתמודד עם החטא, במקום להתחמק ממנו. ההחלטה להתבונן רק בטוב היא בעלת עוצמה ומחזקת, אך אין הוא מאפשר את המבט פקוח העיניים. הרצון 'לחסוך' לאדם את הכאב או את עוגמת הנפש בהתבוננות בכשליו, ובנפילותיו, חוסכת ממנו אולי את כאב העמידה מול עצמו, אך גם מונעת ממנו את התקווה בתהליך השינוי הבנייה והתיקון . במובנים רבים ימי התשובה, הם ימים של טיפול בעולמינו הפנימי. ימים בהם אנו מזמנים את עצמינו להודות מול עצמינו ומול הקב"ה במי שהננו, לומר בכנות מה השגנו, אך גם במה שגינו, מה הצלחנו ובמה שנכשלנו. עמידה כנה, פשוטה, שאומרת  כדוד המלך 'חטאתי'. כאן מצוי המפתח לשינוי,  על אדמה זו יכולה התקווה לצמוח, ולהחיות את הנפש .

כך גם אפשר לקרא את דבריו של הרב קוק באורות התשובה פרק ג :

יש תשובה מכוונת נגד חטא מיוחד או חטאים רבים. והאדם שם חטאו נוכח פניו  ומתחרט עליו ומצטער על אשר נוקש בפח החטא, ונפשו מטפסת ועולה עד שהוא משתחרר מהעבדות החטאית, ומרגיש בקרבו את החרות הקדושה, הנעימה מאד לנפשו הנהלאה, והוא הולך ומתרפא. וזהרי אורה של שמש החסד, חסד עליון, שולחים אליו את קויהם, והוא הולך ומתאשר, הולך ומתמלא עונג ודשן פנימי, יחד עם לב נשבר ונפש שחה מדוכאה, שהוא מרגיש בקרבו, שגם רגש זה עצמו, הנאה לו לפי מצבו, מוסיף לו עונג רוחני פנימי ושלמות אמתית. הולך הוא ומרגיש שהוא מתקרב למקור החיים, לאל  חי אשר זה לא כבר היה כ"כ רחוק ממנו. נפשו הכמהה זוכרת כששון לב את עניה ומרודה הפנימיים, והיא מתמלאת רגשי תודה, בהלל וזמר היא נושאת קול : "ברכי נפשי את ד' ואל תשכחי כל גמוליו, הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי,הגואל משחת חייכי, המעטרכי חסד ורחמים, המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי, עושה צדקות ד' ומשפטים לכל עשוקים". הוי ! כמה עשוקה היתה הנפש, בעוד משא החטא, קדרותו, גסותו וסבלו האיום, מונח עליה ! כמה היתה ירודה וסחופה, גם אם עושר וכבוד חיצוני נפל לה לחבל ! מה יועיל כל הון, אם התוך הפנימי, תוך החיים, הוא מדולדל ויבש ? ומה מאושרה היא כעת בהרגישה בקרבה כי כבר נרצה עונה, כי קרבת אלהים חיה ומאירה בקרבה, כי הוקל משאה הפנימי, כי היא כבר שלמה נשיה, ואינה עוד מעושקה בעושק וטרוף פנימי, מלאה היא מנוחה ושלוה כשרה: "שובי נפשי למנוחיכי כי ד' גמל עליכי". 

תהיה עמידתנו זו , כמו תעודה משוכללת, המשקפת את מצבינו מחד, ונאמרת באהבה ומאפשרת כניסתה של התקווה לתיקון ושינוי מאידך.

יהי לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניו.

שנה טובה !

תגובה

הדפסה

שיתוף