עצה לו הדרך

הדרך עצמה, ההליכה בה, התהליך, יכולה ללמד אותנו דברים רבים. במקום לנסות לעקוף את הקשיים והמעקשים, אנחנו מוזמנים להטות אוזן לעצותיה, תפילותיה ושיעוריה של הדרך.

השבוע שלח לי חבר שרשור ארוך של התכתבות מיילית בפורום קבוצתי של אנשי אקדמיה, שעסק בדרכי ההוראה ובשאלת התחדשותן.

בתוך ים המילים והרעיונות, הדעות והדעות שכנגד, מצאתי טעות לשונית חביבה עד מאוד, כשבתוככי תגובה של אחד הפרופסורים הוא העיר על הכותב שלפניו (הצעיר ממנו בכמה שנים) כי 'זו דרכם של צעירים- הדרך עצה להם'.

למיטב הבנתי, הכותב רצה לומר 'הדרך אצה להם', והתכוון שבמקרים רבים הצעירים חותרים להגיע למקומות נכונים, אבל אין להם את הסבלנות הנדרשת כדי לתת לתהליכים להבשיל ולהתקדם בקצב האיטי והנכון.

הערה זו, על הצורך בצעידה איטית ומבוקרת, והעדפתה על פני הריצה או קיצור הדרך, היא הערה חשובה לכשעצמה.

כך כתב עזריה אלון, ממייסדי החברה להגנת הטבע כשסיכם את רשמיו מטיול במדבר (לפני 70 שנים...)

"זכור ושמור! חכם השביל מן ההולכים בו. אם עלית בו – אל תעזבנו כי הוא צודק תמיד. הנה ימשוך אותך אל שפת הים בשעה שפניך להרים דווקא, ואתה רוצה לנטוש אותו ו'לקצר'. הגעת לשפת המצוק, ואתה רוצה לרדת והוא סחור סחור עולה ויורד, ומושך אל אי – אך היזהר לך מקיצורים! סמוך על דורי דורות של שודדים ורועים, אנשים אשר אצה דרכם להם לא פחות מאשר דרכך אצה לך. ובשעליהם כבשו את השביל דווקא כך. אינך מאמין? אדרבא, נסה. לך בדרכך אתה והגעת או אל מפל ללא דרך, מלבד חזרה על עקבותיך בבושת פנים, או אל שפך אבנים גבוה ועמוק המוביל אותך אל תוהו חצצים ואבני גל או סתם לסבך של ואדיות וגבעות, בהם תתעכב שעות לחינם ולשווא. 'קיצור' כזה הוא הדרך הקצרה והארוכה." (עזריה אלון, 'במבחן' – בטאון המחנות העולים, 1946)

בוודאי שכשעוסקים בהוראה וחינוך, 'אין קיצורי דרך'. לא באתגר ההוראה עצמו, של המורה הניצב בכיתה, וגם לא במחשבות ה'מטא', בניסיונות לקדם ולחדש פנים בדרכי ההוראה והחינוך. אין פתרונות קסם, והבטחות ש'אם רק נעשה _____  (השלימו...), והכל יסתדר', הן הבטחות שסופן מפח נפש ותסכול גדול.

זו, כנראה, היתה כוונתו של הפרופסור מהשרשור הנ"ל, וכאמור – דבריו נכוחים.

ויחד עם זאת, הטעות שבהקלדתו מצאה חן בעיני, והיא עוררה אותי למחשבות נוספות שכנראה הוא לא התכוון אליהן בכלל (כפי שלימדונו רבותינו במדרש 'שיר השירים רבה' על הפסוק 'הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה', הרי ש'עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון: ואהבת - ואיבת, אמר הקב"ה: ודגלו עלי אהבה', או בלשונו של רבי נחמן מברסלב – 'ויכולין לראות בהספר מה שבעל המחבר לא כיוון לזה כלל...').

הדרך עצה. הדרך עצמה מייעצת להולך בה. לא רק שהיא מראה לו להיכן עליו להתקדם (כבדבריו הנפלאים של עזריה אלון), לא רק שהיא מזהירה אותו מפני סטיה ממנה, אלא שהיא מלאה עצות.

בדרך כלל, אנחנו חותרים אל מטרות. מסמנים את היעד, חולמים את החזון, ומחפשים את הדרך הנכונה והטובה ביותר כדי להגיע אליו.

כשבדרך עצמה מתגלים לנו קשיים ומעקשים, אנחנו מנסים לעקוף אותם, להתגבר עליהם, לדבוק במטרה. הדרך נתפסת עבורנו רק כמה שמפריד בינינו לבין המקום שבו אנו רוצים להיות, וככזו, אנו מנסים 'לעבור אותה בשלום', 'לצלוח אותה', ובמקרים מסויימים 'לשרוד בה'.

ביקרתי השבוע בבית ספר שקורא לעצמו 'ניסויי'. חשבתי על כך שבעצם, כל בית ספר צריך לקרוא לעצמו 'בית ספר ניסויי'. כל מורה הוא 'מורה ניסויי', וכל כיתה היא 'כיתה ניסויית'. מה מייחד ניסוי? כשעושים ניסוי, מביאים ידע מוקדם, ומשלבים אותו בהשערה עתידית. או אז מתחיל הניסוי, ועימו בת זוגו (התהייה). הניסוי והתהייה (ולפעמים גם הטעייה...) מלמדים אותנו משהו חדש, מדייקים את המעשה שלנו, מחדשים לנו על עצמנו, והופכים אותנו ליודעים קצת יותר – עד הניסוי הבא.

ואולי זה מה שמנסה אליהו הנביא ללמד את רבי יוסי, שבורח מהדרך אל החורבה כדי להתפלל

ברכות ג.

תניא: אמר ר' יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי את תפילתי. לאחר שסיימתי את תפילתי אמר לי: שלום עליך רבי. ואמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי. ואמר לי: בני מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך. אמרתי לו: מתיירא הייתי שמא יפסיקוני עוברי דרכים. אמר לי: היה לך להתפלל תפילה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלושה דברים: למדתי שאין נכנסים לחורבה, ולמדתי שמתפללים בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפילה קצרה.  

בעיניו של רבי יוסי, הדרך היא מקום שבו 'עוברים'. לא מקום תפילה, לא מקום שהיה, לא מקום להתבוננות או מקור ללמידה.

הדרך מופיעה כאן כאנטיתזה לחורבה. אם אתה לא חי בדרך, לא לומד ממנה, לא מפיק ממנה – הרי שאתה במקום חרב, וללא יכולת התחדשות.

ואולי זו המשמעות של 'תפילת הדרך'. לא רק תפילה שמתפללים בדרך, ולא רק תפילה שהדרך תהיה מוצלחת, אלא גם תפילתה של הדרך. הדרך מתפללת, הדרך מייעצת, הדרך מלמדת. אנחנו מוזמנים להטות אוזן ולהקשיב...

הדרך עצמה, ההליכה בה, התהליך, יכולה ללמד אותנו דברים רבים. במקום לנסות לעקוף את הקשיים והמעקשים, אנחנו מוזמנים להטות אוזן לעצותיה, תפילותיה ושיעוריה של הדרך. 

תגובה

הדפסה

שיתוף