שני מפתחות

דרך עיון בסוגיה בירושלמי מועד קטן העוסקת באבלות על תלמיד חכם, מעלה המאמר קווים לדמות הרב וליחסי רב ותלמיד.

שני מפתחות

עיון בסוגיית הירושלמי מועד קטן פרק ג הלכה ה', דף פג טור א.

"עשרה קרעים אסורין באיחוי: הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלימדו חכמה ועל הנשיא ועל אב בית דין ועל שמועות רעות ועל קללת השם ועל שריפת תורה ועל ירושלם ועל בית המקדש"

הירושלמי מונה את הקרעים האסורים באיחוי, אותם מקרים היוצרים קרע כזה בעולם, שאינו מתאחה. רשימת עשרת הקרעים מחולקת באופן ראשוני לשתי חמישיות –השניה מכילה מקרים טראומתיים בחיי העם והאדם, מצבים שאסור להישאר אדישים נוכח קיומם, ולמרות שלא תמיד יש מה לעשות בכדי לתקן, ההכרה בקרע וההיות אסור באיחויו היא העמדה הנתבעת מהיחיד. "אי זהו איחוי אמר רבי אחא כל שאין מקומו ניכר". האיחוי יוצר חוסר יכולת להכיר בכך שהיה קרע, ואולי בכך שהיה מקום של האדם המת בעולמי. האיחוי הוא דחיקת המת ממרחב החיים, והדחקת ההכרה שאין העולם מקומו. האיסור לאחות משאיר מקום בין קרעי הבגד בהם ניכר המת או האבדן.[1]

החמישיה הפותחת היא של המתים הרי הגורל. המתים שבאמת מתים, המתים שהיעדרותם מותירה חלל פנוי בלבוש של האדם, בהופעתו, בתפיסתו את עצמו, בחייו.

רשימת חמישה אלו מחולקת גם היא, בנקל, לשני זוגות בשני הקצוות. אביו ואמו מזה, הנשיא ואב"ד מזה. הגדרת הדמויות בפרק א' ממסכת אבות כ"זוגות", הולכת יד ביד עם דברי הגמרא ש"הראשונים היו נשיאים ושניים להם אבות בית דין" (חגיגה ט"ז:). שני זוגות – זוג ההורים, ולעומתו זוג מנהיגי הדור, כשבתווך נמצא "רבו שלמדו חכמה".

העמדה זו של רבו בין שני הזוגות, כלשון מאזניים, כאבן הראשה, כבין השמשות, נותנת נופך לסוגיה כולה, העוסקת ביחסי האדם עם רבו ובהגדרת "רבו".

פתיחת הסוגיה מוכיחה כי אכן הזיקה שבין אביו ואימו לבין רבו איננה מקרית-

"ועל אביו ועל אמו ועל רבו שלימדו חכמה מניין? ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו".

צעקתו של אלישע על רבו "אבי אבי" מהדהדת את זעקתו של דוד על בנו שמרד בו "ויזעק המלך קול גדול בני אבשלום, אבשלום בני בני". מורו ורבו של אלישע, האיש שבהשלכת אדרתו עליו הפך אותו לתלמידו ומשרתו, האיש שגרם לו לוותר על הפרידה המנושקת מאביו ואימו, זוכה לצעקה כנה של "אבי אבי". כמו אבלו העצום של דוד על בנו האהוב שמעולם לא עצבו, כך קריאת השבר של אלישע על הסתלקותו של הנביא ארוך השיער, שכמעט ודחה אותו מעל פניו "לך שוב כי מה עשיתי לך".

פתיחתה של הסוגיה בדוגמת אלישע ואליהו מסמלת את קריאת הכיוון למשמעותו של הרב. אין כאן רק "רכב ישראל ופרשיו", אמירה אובייקטיבית, מתכתית משהו, המתארת את גודל האובדן של הציבור, אלא פניה אישית כפולה ומהדהדת. "אבי, אבי". דמותו של אליהו הקנאי, עוצר הגשמים, השונה כ"כ מדמותו של אלישע הממתיק את המים, זוכה כאן לתיאור של קרבה מרובה, של אינטימיות שייתכן ולא נחוותה בחיים, של קרע במציאות שאינו מתאחה.

מותו הטראגי של רבי אליעזר, השותף למסורת של משה- אליהו- שמאי, זוכה ע"פ הירושלמי בשבת (פ"ב, ה"ז) לתגובה מדהימה של בר פלוגתתו, רבי יהושוע, צאצא רוחני של אהרון- אלישע- הלל: "נכנס רבי יהושע וחלץ את תפיליו והיה מגפפו ומנשקו ובוכה ואומר רבי רבי הותר הנדר רבי רכב ישראל ופרשיו". אין כאן "אבי אבי" אלא "רבי רבי", אבל יש כאן סליחה מחילה וקרבה, בכי ונשיקה, אהבה מגולה ואהבה מסותרת.

הסוגיה ממשיכה בשאלת רבי מתון:

"רבי מתון בעא קומי רבי יוחנן ומאלישע אנו למידין תורה? א"ל מתון מתון מה המת משהוא מסתלק עוד אינו רואהו כך זה משנסתלק עוד לא ראהו"

שאלת רבי מתון בפשטה היא על היכולת ללמוד מאלישע שהתאבל על אליהו שלא מת. תשובת רבי יוחנן בפשטה היא ששאלת האבל על המוות היא לא שאלת המוחלטות שלו. הקרע נתפס במושגי הנזק היחסי שנגרם לנו. הסתלקות היא הסתלקות, לא משנה להיכן, לא משנה איך. מתון- מתון. מתים כך או מתים כך, מתים בבת אחת או במתינות, מסתלקים או נפטרים, האבל נובע מחוסר היכולת לראות, וככזה גם אלישע איבד את רבו.

במבט נוסף ייתכן ושאלת רבי מתון מורכבת עוד יותר, הקושי שבללמוד מאלישע נעוץ אולי בעוצמת הקשר שלו עם אליהו. אלישע, כאמור, עזב את הוריו ללא פרידה ונכרך אחרי אליהו, שירתו ונשא את כליו, והרב המתון מוטרד – אולי אין כאן בניין אב להלכה לדורות? אולי יש כאן התפרצות רגשית שאין ללמוד ממנה? תשובת רבי יוחנן מתפרשת לאור זאת מעט אחרת – מוות הוא מוות. הסתלקות היא הסתלקות. אין יכולת לחלק בין חוויה לחוויה, בין איש לאיש, בין רב לרב ובין תלמיד לתלמיד. הסתלקותו של הרב המת היא אבסולוטית, מוחלטת, קורעת, מעוורת באשר היא. יתירה מכך, המתינות כאן היא לרועץ, מגרש המשחקים באבלות על הרב איננו של המתינות אלא של ההסתלקות, ובו אין ראיות לכאן או לכאן, אלא תגובה עוצמתית, שלעיתים אינה מוסברת במונחי ההלכה ו"למידין תורה". אין למידין תורה, אלא חווים את המוות, וזהו. "חכם שמת חולצין לפניו את הימין... ומעשה כשמת רבי אליעזר וחלץ רבי עקיבא לפניו את שתי ידיו, והיה מכה על לבו והדם שותת, וכך היה אומר, רבי רבי, רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין שולחני להרצותן" (שמחות, ט', ב'). הברייתא בשמחות מסיימת במעשה לסתור, בהתנהגות המנוגדת להלכה בשתי ידיים, בקריאתו המבהילה של רבי עקיבא על רבו, המכה על ליבו והדם שותת.

הסוגיה עוברת לאמירה הלוקחת אותנו לכיוון הנראה שונה מעט:

"כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על תלמידיהן. אי זהו תלמיד חכם?

חזקיה אמר כל ששנה הלכות ועד תורה  אמר ליה רבי יוסי הדא דת אמר בראשונה אבל עכשיו אפילו הלכות.

רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו תני כל ששואלין אותו והוא משיב אמר רבי הושעיה כגון אנן דרבבינן משגחין עלינן ואנן מתיבין לו

אמר רבי בא בר ממל כל שהוא יודע לבאר משנתו ואנן אפי' רבבינן לא חכמין מבארה מתניתן"

דיון האמוראים הארצישראלים הוא בהגדרת התלמיד החכם, דיון המניח שהקריעה היא על "חכם". נראה כי התייחסות הירושלמי אינה למקור איתו פתחנו בהרצאת הסוגיה (עשרת הקרעים האסורים באיחוי), וזאת משתי סיבות – ראשית, אין שם איזכור ל"חכם", אלא ל"רבו שלמדו חכמה". שנית, הדיון בפתיחה איננו בשאלה "על מי קורעים" אלא בשאלת "אילו קרעים אסורים באיחוי". נראה על כן לומר כי התייחסות הדיון האמוראי היא לחלק הקודם של הסוגיה, העוסק בעקיפין בתוספתא (מו"ק, ב', י"ז): "חכם שמת הכל קרוביו, הכל קורעים עליו...". אל מול התמונה האישית והכמו הורית שזיהינו דרך אלישע, רבי יהושוע ורבי עקיבא, קיימת אופציה אחרת לתפוס את האבל על החכם – במונחי המציאות התורנית האובייקטיבית שהלכה לעולמה. "הרואה ת"ח שמת כרואה ספר תורה שנשרף".[2] החכם הוא התורה, מותו הוא שריפת הספר, והדיוק של רבי מנא בסיפור להלן ממחיש היטב את הפער: "כהדא רבי אבון דמך במועדא ולא גמל ליה רבי מנא חסד והוון ציפוראיי אמרין עד מות שנא".

רבי מנא לא מתאבל על רבי אבון שמת במועד, והציפוריים רואים בכך ביטוי לשנאתו אותו.

"בתר מועדא עבד ליה איקריה עאל ואמר קומיהון כהדא דתני חכם שמת הכל קרוביו באינון דהוון גביה אנן לא הוינן גביה".

חובת האבלות על החכם שמת דומה היא לחובת האבלות על ספר התורה שנשרף – והיא תלוית נוכחות בשעת יציאת הנשמה. בכך משתמר הפער בין רבו שלמדו חכמה לבין החכם (ותלמיד החכם בכלל) שמת. רבו שמת הרי הוא כאביו וכאימו, שמותו מותיר את רישומו כי "אינו רואהו". מותו של החכם הסתמי הוא אירוע קשה לעומדים שם ברגע המוות, ובמובן מסויים רק להם. יתירה מכך, האבלות על החכם שמת או על ספר התורה שנשרף נעוצה במה שראית. "הרואה ת"ח שמת כרואה ס"ת שנשרף". אל מול הראיה הזו, היוצרת אבלות מתוך התמונה העגומה, מוצג חוסר היכולת לראות יותר את הרב המת כמכונן את האבלות של התלמיד על רבו.

הגדרות האמוראים לאותו תלמיד החכם מציגות ארבע עמדות בסיסיות של הגדרת החכם – הראשונה היא תלוית הכמות (הלכות ועד תורה). השניה תלוית ההשקעה והרצינות בלימוד התורה (מבטל עסקיו מפני משנתו), השלישית תלוית ידע (שואלין והוא משיב) האחרונה תלוית יכולת ביאור.

נראה כי יש פער בין ההגדרה השניה לשאר ההגדרות.[3] בעוד הגדרה זו מעידה על הת"ח כמקצוע, כעמדה נפשית, הרי שהאחרות מבטאות יכולות שכליות כאלו ואחרות – של אגירת ידע (בור), של יכולת לענות (מעיין) ושל ביאור. עוד נכון לעסוק בכך באריכות, אך עיקר ענייננו הוא בהמשך הסוגיה, הנראית כמקור גם לדיוני אמוראים אלו.

הסוגיה שבה מהעיסוק ב"חכם" להגדרת "רבו" ומציגה מחלוקת של שלושה תלמידי רבי עקיבא בנושא:

"אי זהו רבו? כל שפתח לו תחילה דברי רבי מאיר

רבי יהודה אומר כל שרוב תלמודו ממנו

רבי יוסי אומר כל שהאיר עיניו במשנתו אפילו בדבר אחד"

מה מגדיר אדם כרב? מה מגדיר אדם כתלמיד?

בעיני רבי מאיר שאלת הפתיחה היא הקובעת. חייו של האדם נעים במסדרון ארוך, ויש ואדם פותח לך דלת להיכנס לחדר אחר, לטרקלין, לעולם הבא. הרב הוא זה שפתח לך. יתירה מכך – "פתח לו תחילה". התחלת הפתיחה, הצעד הראשון, כיפוף הידית, הקריאה אליך במרוץ החיים לעצור ולבחון פתח שלא עברת דרכו. זוהי התנועה עבור רבי מאיר ההופכת אדם לרב. אדם יכול ללמוד שנים הרבה ולא לפגוש את רבו שיפתח לו תחילה, ולהישאר תקוע (בפנים או בחוץ). תפקידו של הרב לאור זאת הוא לא ללמד, לא להסביר, לא לענות, לא לדעת. הרב הוא הפותח תחילה. המאפשר, המראה את הדרך ואת הכיוון. פותח טפח, כפתחו של עולם. מראה שיש פתח, שיש שער, שיש מעבר אל המעֵבֶר, שכרגע אתה סגור, שניתן להיחלץ, לפרוץ, לצאת. שניתן להיכנס, לגעת, לחדור. כל שפתח לו תחילה.

רבי יהודה מדבר על 'רוב תלמודו ממנו'. ייתכן ויש כאן הגדרה כמותית לידע, אך ניתן לתפוס את "תלמודו" לא רק ככמות של חומר לימודי, אלא כהבעה של איכות הלמידה, של ארגז הכלים של התלמיד. "תלמוד" הוא הלימוד העצמי, הבנת דבר מתוך דבר, השוואה, ניתוח, הרכבה, הערכה. אם רוב כלי השימוש של התלמיד נמסרו לו על ידי הרב, הרי שהוא תלמידו. תלמידו – רוכש תלמודו, ממשיכו, משקפו, מביאו לידי ביטוי, ולעולם הזה. תפקידו של הרב הוא להקנות כלים לתלמיד, להעמידו על רגליו כלומד עצמאי, אך כמובן שאם יצליח בכך, יהפוך התלמיד למודל משופר של הרב עצמו, "רוב תלמודו ממנו".

רבי יוסי משתמש ב"האיר עיניו במשנתו אפילו בדבר אחד". אל מול רבי מאיר שמתאר רגע אחד של פתיחה, חוויה של ראשית בלתי נשכחת, אל מול רבי יהודה שוודאי שעוסק בדמות אחת בחייו של אדם, גם אם הדברים נבחנים לאורך זמן, הרי שאליבא דרבי יוסי יכולים להיות לאדם רבנים הרבה. מה שהופך אדם לרב הוא הארת העיניים. הארת העיניים היא במשנתו, לא בתלמודו כרבי יהודה, אלא במשנתו. בדברים הפשוטים לכאורה, שאינם שנויים במחלוקת, המשוננים ומחודדים בפה. הפה יודע מרת נפשו, אך העיניים כבויות. חשוכות. המאיר עיניו במשנתו נותן משמעות ובהירות למשנה, לא רק בהסבר שכלי אלא באופן חי ומלא צבע. מאיר, מנהיר, פוקח עיניים. יוצר פליאה והשתאות, סקרנות וצימאון לידע עוד. מיהו הרב? זה המצליח להאיר את העיניים, לפגוש בהן, להתמקד בהן, ולזרוק בהן ניצוץ של אור הגנוז.

באופן לא מפתיע ההלכה נוטה לקו האמצע הקרוב לשאלה הכמותית והסטנדרטית, ללימוד במובנו הרגיל, לרב במובנו הנפוץ, למקום בו ההלכה היא העיקר ופחות האישיות והשם. במוסר המימרא ניתן להחליף, עלול להיווצר כאן לימוד שהתוכן הוא העיקר ולא הרב.

"רבי אבהו בשם רבי יוחנן הלכה כדברי מי שהוא אומר כל שרוב תלמודו ממנו ולמה לא אמר כרבי יהודה?

אית תניי תני ומחליף"

בשינוי קל, נפסקה ההלכה בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמב סעיף ל: "כל אלו הדברים שאמרנו שצריך לכבד בהם את רבו, לא אמרו אלא ברבו מובהק דהיינו שרוב חכמתו ממנו; אם מקרא מקרא, אם משנה, משנה; אם גמרא, גמרא. אבל אם לא למד רוב חכמתו ממנו, אינו חייב לכבדו בכל אלו הדברים".

הרמ"א מטעים ואומר: " הגה: ובימים אלו עיקר הרבנות אינו תלוי במי שלמדו הפלפול וחילוקים שנוהגים בהם בזמן הזה, רק במי שלמדו פסק ההלכה והעיון והעמידו על האמת והיושר.".

בזמננו, רבו הסוברים כי לאור התחזקות מגמת הלימוד מהספרים לא קיימים יותר יחסים של תלמיד ורב מובהק.

האדמו"ר מצאנז, (דברי יציב, יו"ד, קל"א) שלא חולק על ההלכה, מנסה למצוא מקום לפסיקת השולחן ערוך בעולמנו, וטוען כי אכן ישנם מצבים כאלו, שרוב החכמה היא מהרב:  "והנה אחד היה הבעש"ט אשר ארי משמיא קא נחית ללמד לבני יהודה קשת במלחמתה של תורה כאשר קיבל ולמד מפי רבו אחיה השילוני, ואצלו ואצל תלמידיו הקדושים אחריו היה שייך המושג של רבו מובהק, כי באור קדושתם האצילו מן הרוח אשר עליהם על תלמידיהם שדבקו בהם, והחדירו בהם קדושה וטהרה, והכניסו בלבם תשוקה עזה ברשפי אש שלהבתיה להלהיב לבם לתורת ה', ועשאום כלי מוכשר שיכנסו דברי תורה לתוך מעיהם. ודבר זה חידש הבעש"ט הק' שהמעט שלומד הרב עם התלמיד מסוגל להשרות ברכה בלימודו שיתעלה מעלה מעלה, ועד שברוחניות תהא רוב חכמתו ממנו כיון שעשה אותו לכלי מוכשר. וכל זה מלבד מה שבפועל ממש היו עוסקים עמהם בתורה יומם ולילה... כי בגודל קדושתם היה יכולים להשקות ממעינם הבלתי נדלה תורה וקדושה בכמות מרובה תוך זמן מצומצם...ועיין... בשם הבעש"ט, שאם רבו צדיק וחסיד מקבל ממנו רושם אחד או אות אחת הארה בנפשו ורושם אלקות ופרה ורבה אצלו הקדושה עד שמאות אחת שנדבק בנפשו נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק וכו'.."

ההגדרה ההלכתית של "רוב חכמתו ממנו" מקבלת כאן אינטרפטציה חסידית מובהקת הקרובה כבר ל"פתח לו תחילה" או ל"האיר עיניו במשנתו". גם בירושלמי דנן, לאחר הפסיקה לכאורה כעמדה הזו, מצטיירת מציאות מורכבת יותר, מציאות המתאימה לאמור לגבי אלישע ולמסופר על רבי עקיבא, בה יחסי תלמיד ורבו אינם רק שיקוף של ההלכה או של הידע.

"ר' לעזר קרע על שפתח לו תחילה

שמואל חלץ על שהאיר עיניו במשנתו"

רבי אלעזר ושמואל קורעים שניהם על דמויות שלא למדו אותם את רוב תלמודם. דווקא הדוגמאות המעשיות הן דוגמאות של "פתח לו תחילה" ו"האיר עיניו במשנתו", הגדרות שמעצם מהותן הן אנושיות יותר, רכות יותר, נוגעות יותר, נקרעות יותר, לא מתאחות.

סיום הסוגיה מטעין את הרב מאיר העיניים במשמעויות נוספות, ופותח את העולם של הרב והתלמיד למקום חדש

"ומה האיר עיניו במשנתו?

אמר רבי יוסי בי רבי בון בשני מפתיחות אחד יורד לאמת השיחי ואחד פותח כיון מהו יורד לאמת השיחי שהיה שוחה אמה עד שלא יפתח"

מקורה של המשנה המהווה דוגמה למשנה בה ניתן להאיר עיניים הוא במסכת תמיד, פ"ג, ו'-ח':

"מי שזכה בדישון מזבח הפנימי והמנורה היו מקדימין וארבעה כלים בידם...ושתי מפתחות אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון: בא לו לפשפש הצפוני ושני פשפשין היו לו לשער הגדול אחד בצפון ואחד בדרום שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל (מ"ד) 'ויאמר אלי ה' השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי ה' אלהי ישראל בא בו והיה סגור' נטל את המפתח ופתח את הפשפש נכנס לתא ומן התא אל ההיכל עד שהוא מגיע לשער הגדול הגיע לשער הגדול העביר את הנגר ואת הפותחות ופתחו לא היה שוחט השוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח: מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח... מיריחו היו מריחים ריח הקטורת..."

המשנה עוסקת בחלק מעבודת הכהנים מדי יום ביומו, בהטבת הקטורת והמנורה. פשטה של מימרת רבי יוסי ברבי בון יכול להתפרש כעוסק בשאלת הפרשנות של הביטוי הקשה "אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון". הארת העיניים היא בהסבר "מהו יורד לאמת השחי? שהיה שוחה אמה עד שלא יפתח". אך הסתפקות בפשט, בהירה ככל שתהיה, יש בה החמצה של מה שנפתח במשניות אלו.

הכהנים שזכו בפיס להיטיב את הנרות והמזבח מבצעים תנועה של כניסה פנימה, של הליכה אל מקום שבו יש אור וריח של קדושה, תנועה לעבר המנורה, אור החכמה והבהירות, ותנועה לעבר מזבח הקטורת, מקום הענן והערפל.

שני המפתחות הם לפשפש הצפוני של השער הגדול, והמשנה מדגישה שבשער הדרומי לא נכנס אדם מעולם. פתיחת הרב לתלמידו היא תמיד חלקית. יש מקום שבו לא נכנס אדם מעולם, גם הרב לא יכול לפתוח לך אותו, ודאי לא ללמד אותך אותו, כנראה שגם לא להאיר עיניך בו.

לפשפש שדרכו צריכים היו הכהנים לעבור היו שני מפתחות. האחד דרש מאמץ והתכופפות, שחיה ושליחת היד כולה, עד בית השחי, לתוך הדלת. השני לעומת זאת היה פותח מיד, בקלות, נגיש וזמין.

הארת העיניים במשנה היא בנקודה הזו בדיוק. בהבנת שחיית האמה, בהבנת ההתכופפות שבפתיחת הדלת אל הקודש, בהבנה שהדלת לא תיפתח עד שתתכופף, התכופפות ככבוד וכהודאה. "תנו רבנן: אלו ברכות שאדם שוחה בהן: באבות תחלה וסוף, בהודאה תחלה וסוף" (ברכות ל"ד.) עמדה זו, של הפתיחה של הדלת באמצעות ההתכופפות היא הצעד הראשון של היות אדם לרב. ברצונך ללמוד תורה – ראשית שחה אמה. כבד את אביך ואת אימך, שחה ב'אבות', הפנם את ערכה של המסורת. שנית שחה שחיה של הודאה. הכר טובה, הודה על האמת. ואגב, האמה היא גם אמת מים, שניתן לשחות בה פשוטו כמשמעו, לשחות ולשוחח, לשוח ולהשתחוות. זוהי הארת עיניים ראשונה במשנה, קריאה של המשנה ממסכת תמיד כמאירה את העיניים לעצם המשמעות של משנה, לעומקה ולכפליה, הארת פנים לאמת השחי. "כתוב אחד אומר (דברים ט') 'ואשב בהר', וכתוב אחד אומר (דברים י') 'ואנכי עמדתי בהר'!... רבי חנינא אמר: לא עומד ולא יושב אלא שוחה" (מגילה כ"א.) כך למד משה בסיני אליבא דר"ח. לא עומד ולא יושב אלא שוחה.

אבל יש עוד מפתח, והוא הפותח כיון, כלומר פותח מיד. לאחר הפתיחה שבאה עם השחיה נותן הרב לתלמידו את האור בעיניים של הפתיחה המיידית, של היכולת להיכנס בקלות, זקוף, להתבונן אל המזבח והמנורה בעיניים, ליהנות ממתיקותם. "ומתוק האור וטוב לעיניים". המפתח פותח כיוון, מראה דרך, מסמן את השביל. אופן ההצבעה אינו על ידי הערה על המסלול אלא על ידי פתיחת הדלת, דבר שבעצם עשייתו מביא לעמידה נוכח הפנים, נוכח האור.

שני המפתחות הללו הם המפתחות אל הבהירות והערפל, אל התוך, אל הפנים. אחד דורש התכופפות ואחד פותח מיד. אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון. מי שהאיר עיניו במשנתו, מי שלימד אדם את פתיחת דלתי ליבו ותורתו, מי שהעביר אל תלמידו את המראה והריח של מה שנמצא מעבר לפשפש, מי שהראה כיוון, שזכה להודאה, שנגע בתלמידו באופן שרוב תלמודו של התלמיד ממנו הוא, מי שידע למסור את המפתח הנכון מהשניים, ולהראות את הפשפש הדרומי שדרכו עובר רק ה' אלוהי ישראל, הוא שהקרע על הסתלקותו אינו מתאחה, שמקומו ניכר, הוא רבו.

הדפסה

שיתוף