חברותא או מיתותא

מאמר המביא את הרעיונות העמוקים העומדים מאחורי הלימוד בחברותא.

חברותא או מיתותא

הרב דניאל ברק ווינט

המהר"ל בספרו נתיבות-עולם, בנתיב התורה פ"ו, דן בקושי גדול , שיש לאדם הרוצה ללמוד תורה:
"לפי מה שהתורה היא השכל העליון שהוא נבדל מן האדם, ושכל האדם עומד בגוף האדם שהוא גשמי".
בלימוד תורה משתמש אדם בשכלו, ואף התורה היא שכל. אולם, אין שני השכלים עומדים באותו מישור. שכל האדם מוגבל בכך שהוא נמצא בגוף האדם. הוא מחובר לגוף הגשמי ומתוך החבור מושפע מן הגשמיות. לעומתו, התורה היא שכל נבדל מהגשמיות, שכולו ברובד עליון. לכן האדם, בשכלו הגשמי, אינו יכול לקלוט את השכל הנבדל.
הפתרון שמציע המהר"ל הוא:
"ולכן צריך האדם אל הכנה שיקנה השכל הנבדל, וזה שיהיה קניין התורה בחבורה. שעל-ידי חבורה קונה השכל   הנבדל".
פירושו: אם ילמד אדם בחבורה, יוכל, למרות שכלו הגשמי, לקנות את השכל הנבדל דהיינו התורה.

על מנת להבין כיצד הלימוד בחבורה פותר את הקושי, יש להבין תחילה מדוע קישורו של השכל לגוף מעכב מללמוד תורה. ניתן להציע לכך כמה טעמים:
1. המגמה טבעית של האדם הגשמי הוא האגו — "השימור העצמי". הגוף הוא אגוצנטרי, יש לו צרכים הכרחיים, ולכן באופן טבעי הוא תמיד פועל למען עצמו. השכל המושפע מהגוף יוצר גם הוא לעצמו חשיבה כזו. לכן, בהכרח, שכל האדם אינו אובייקטיבי, כי הסתכלותו על המציאות תהיה תמיד דרך האגו. כנגד זה, השכל הנבדל, התורה, היא כולה אמת מוחלטת. על מנת ללמוד תורה, על מנת להבין את התורה, צריך שימוש בשכל שכולו אמת. ושכל זה לאדם מניין?
2. ככל דבר גשמי, גם השכל, המושפע מהצד הגשמי של האדם, הוא מוגבל. לשכל יש מְצָרִים, ואין הוא יכול להתקדם ולהתפתח לאין סוף, שכן הגוף מסמא עת עיניו. ואילו התורה נבדלת מכל מוגבלות. התורה היא אין סופית.

כפי שהזכרנו, הפתרון שמציע המהר"ל הוא לימוד תורה בחבורה.
"'הסכת' - עשו כתות ועסקו בתורה לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה" (ברכות סג ע"ב)

ומהי חבורה?
מיעוטה של חבורה — שנים. לומר לך: שנים היושבים ולומדים תורה מסוגלים בלימודם להגיע לשכל הנבדל, מה שאין היחיד מסוגל. הכיצד?
ההבדל בין לימוד יחידי לבין לימוד בשנים הוא הדבור, הוצאת המחשבה לידי ביטוי.
מדוע מאפשר הדבור לאדם להגיע לקניין תורה?

להלן, ברצוני להציע מספר זוויות ראיה להבנת ענינו של לימוד בחבורה .
דיבור ביקורת והקשבה
נראה, שלא הדיבור כשלעצמו פותח את שכל האדם לתורה.
ניתן להגדיר שני סוגי דבור:
1. "וחנה היא מדברת על לבה" (שמואל א, יג) - דבור האדם לעצמו.
2. "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו" (מלאכי ג, טז)—- הדבור עם הזולת.
המהר"ל קובע כי רק הדבור עם הזולת נחשב דבור. ולכאורה, הדברים תמוהים: כל הדבור הינו הבעת מחשבת האדם בקול, בצורה מילולית, וכי רק כאשר ידבר אל זולתו יחשב בכך כי דיבר?!

הדבור עם הזולת מקנה לאדם מספר יתרונות:
בזמן שהאדם מדבר אל הזולת השכל, שלו עצמו, מבקר אותו. פעמים רבות אנו חשים כי דיבורינו, הסברינו, מלווים במעצורים. זאת משום שהשכל מבקר את דבורנו. אני מרגיש כאילו הכל ברור לי, אך כשארצה לומר זאת לחברי ארגיש שרק דימיתי שהכל מובן, ועלי לנסח את הדברים מחדש. לפעמים קורה כך אף אם קודם לכן אמרנו וסגננו את הדברים לעצמנו. כאשר אנו מדברים אל זולתנו עלינו לדבר באופן מדויק ומבורר. לכן, עצם הדבור כשהזולת מולנו מחייב אותנו לרומם את השכל מעל לגוף, להוציא מפינו רק מה שמדויק דיוק שכלי, אובייקטיבי. אדם המדבר עם הזולת עומד כל הזמן מול בקורת על דבריו. גם טרם שבאה ביקורת בפועל, עצם הפחד מן הביקורת של הזולת, מכך שיחשפו הצדדים האגוצנטריים שבחשיבתו, גורם לכך שהדובר משתדל לנטרל את השפעות "השימור העצמי". 
לבסוף, כאשר מקבל הדובר את הביקורת של הזולת בפועל, עוזרת היא לו לברר את מחשבתו ורעיונותיו. על-ידי-כך, מזככים הדיבורים, הדיונים והויכוחים את שכלו, מלבנים את הנקודה הפנימית שבדבריו, ועוזרים לו להגיע לשכלו האובייקטיבי — שכל נבדל מהגשמיות.
ועוד: שנים הלומדים יחדיו, האחד מקשיב לזולתו. על ידי ההקשבה, האדם קולט ומקבל מזולתו תוספת, אור חדש, הבנה נוספת, קו מחשבתי שלא עלה בדעתו. "אין בית מדרש [=לימוד] ללא חידוש" . מקבל הוא אותה הבנה חדשה משכל זולתו היישר לשכלו שלו, ללא קישור לגופו. אין זה שכל גשמי-פרטי שלו, אלא 'שכל אל שכל ידברו', שכלם יצא מהפרטיות ונעשה שכל כללי. דבורם הוא ברובד עליון מעל לגוף מעל לגשמיות הפרטי. כך פועלים הם בשכלם באופן הנבדל מהגוף, וכך יכולים הם להשיג את השכל הנבדל, תורת אמת.

הסכנה שבלימוד לבד
נראה לי, שישנם ממדים רוחניים נוספים להסבר קושי לימוד התורה על ידי שכל המחובר לגוף, ולפתרון של לימוד תורה בחבורה.
אומרת המשנה בפרקי אבות (ג, ב) :
רבי חנינא בן תרדיון אומר: שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים שנאמר "ובמושב לצים לא ישב" אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם שנאמר "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו".
תוספות יו"ט במקום, מדייק מזה שכתוב "שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם", שכאשר ישנם שנים שלומדים תורה באותו מקום אך כל אחד עוסק בתורה לבדו, "ואין ביניהם" דהיינו אין דבור של תורה בחבורה, הרי הם בגדר של "מושב לצים", למרות שהם לומדים תורה.

מן הגמרא במסכת תענית (ז, ע"ב) מתבררים גוונים נוספים בעניין זה:
אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב "ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו" (משלי כז, יז) לומר לך מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה.
אמר רבה בר בר חנה: למה נמשלו דברי תורה כאש שנאמר "הלא כה דברי כאש נאום ה'.", לומר לך מה אש אינו דולק יחידי אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי.
והיינו דאמר רבי יוסי בר חנינא: מאי דכתיב "חרב אל הבדים ונואלו", חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקין בד בבד בתורה. ולא עוד אלא שמטפשין, שנאמר "ונואלו". ולא עוד אלא שחוטאין כתיב הכא "ונואלו" וכתיב התם "אשר נואלנו ואשר חטאנו" ואיבעית אימא מהכא "נואלו שרי צוען והתעו את מצרים".
אמר רב נחמן בר יצחק: למה נמשלו דברי תורה כעץ שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה" לומר לך מה עץ קטן מדליק את הגדול אף תלמידי-חכמים, קטנים מחדדים את הגדולים.
והיינו דאמר רבי חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן.
נראה לי שחמש אימרות אלו מהוות מהלך אחד המלמד מהי חשיבות לימוד התורה בחבורה:
תלמידי חכמים נמשלים לברזלים שמחדדים זה את זה. כמו חרבות, הנעשות חדות מתוך החיכוך ביניהן, כך שני תלמידי-חכמים, על ידי ההתחדדות בלימוד מתבררת הסוגיה ומתחדדת השמועה.
רבה בר בר חנה מוסיף שברגע שאין חידוד בין שני תלמידי-חכמים, לא ניתן ללמוד את התורה הנבדלת, התורה האלוקית. כמו שעץ אחד אינו דולק אלא שנים או שלשה ביחד, כך גם תורה אינה נלמדת ביחיד, "בלא חבר שיחדדנו".
רבי יוסי בר חנינא מוסיף "בד" אפשר לפרש מלשון ענף, מוט ברזל.  ברזל אשר אינו מתחדד בברזל חבירו יגיע לידי חלודה, ההתנוונות של הברזל, ריקבון. כך גם תלמיד-חכם, אם לא יתחדד בתלמיד-חכם חבירו, אלא ילמדו כל אחד לבד, הרי תבוא עליהם חרב=מיתה=התנוונות. וה"הטפשות" בלימוד יחידי הוא כמו החלודה שמתגברת עם הזמן עד להתנוונות טוטלית, קצת חלודה אפשר לנקות, אך הרבה היא שורשית, ואין לה תקנה.
כך גם החטא בלימוד יחידי: החטא הוא עצם הגעתו של הלימוד למצב כזה מצב בו לא הקשיב האדם להדרכת התורה ללמוד בחבורה. 
רב נחמן בר יצחק מוסיף, וכי תאמר "לא מצאתי חבורה-חברותא ללימוד", קח לך תלמיד!  אך ללמוד לבד לא! כמו עץ קטן שמדליק עץ גדול כך גם תלמיד קטן מסוגל לחדד אותך, ולא ייתן לך להתנוון. לראייה הוא מביא את דברי רבי חנינא "הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולם." אין רבי חנינא מתכווין לומר שלעולם ייקח חברותא תלמיד, או שמהתלמיד לומדים יותר מחבר ויותר מרב. חלילה! ברור שאדם לומד תורה מרב וממנו שואב הוא את כל שורשי התורה ויסודותיהם. אך מלימוד מרב, האדם מרגיש לעתים מחנק מסוים, ואז אם ילמד עם חבר ירגיש שהוא מתחדד עכשיו יותר. ומגיע זמן שהתלמיד-חכם מרגיש שהוא כבר לא מתחדד מחברו, ואז הולך הוא ולומד-מלמד עם תלמיד או תלמידים, ומתחדד הוא עתה מהם, יותר מאשר אם היה לומד כעת מרב או עם חבר. הוא לא עוזב את רבו וחבריו, אך עיקר לימודו עכשיו הוא עם התלמיד. שלב זה הוא עיקר גידולו של התלמיד-חכם - "ומתלמידי יותר מכולם".

ר' יוחנן וריש לקיש כדוגמא לחברותא
מעיון בסיפור ההכרות והלימוד של ריש לקיש ורבי יוחנן נוכל ללמוד יסודות חשובים ביותר בהבנת מהות החברותא.
יומי חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא.
חזייה רבי שמעון בר לקיש ושוור לירדנא אבתריה.
אמר ליה: "חילך לאורייתא".
אמר ליה: "שופרך לנשי".
אמר לו: "אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי".
קביל עליה. בעי למהדר לאתויי מאניה, ולא מצי הדר.
אקרייה ואתנייה ושוויה גברא רבא.
יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא: "הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה משעת גמר מלאכתן ומאימתי גמר מלאכתן רבי יוחנן אמר משיצרפם בכבשן ריש-לקיש אומר משיצחצחן במים".
אמר לו: "לסטאה בליסטיותיה ידע!".
אמר לו: "ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי!"
אמר ליה: "אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה!"
חלש דעתיה דרבי יוחנן, חלש ריש-לקיש.
אתאי אחתיה, קא בכיא. אמרה ליה: "עשה בשביל בני!"
אמר לה: "עזבה יתומיך אני אחייה."
— "עשה בשביל אלמנותי!"
אמר לה: "ואלמנותיך עלי תבטחו".
נח נפשיה דרשב"ל והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא.
אמרו רבנן: "מאן ליזיל ליתביה לדעתיה? — ניזיל רבי אלעזר בן פדת דמחדדין שמעתתיה."
אזל, יתיב קמיה. כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה: "תניא דמסייע לך..."
אמר: "את כבר לקישא?! בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשה לי כ"ד קושיתא ומפריקנא ליה כ"ד פרוקי  ומימלא רווחא שמעתא, ואת אמרת תניא דמסייע לך?! אטו לא ידענא דשפיר קאמינא?!"
הוה קא אזיל וקרע מאניה, וקא בכי ואמר: "היכא את בר לקישא?! היכא את בר לקישא?!"
והוה קא צווח עד דשף דעתיה מיניה.
בעו רבנן רחמיה עליה ונח נפשיה.

א. ברגע שהחברותא עוזב או ח"ו נפטר, הרי אתה מרגיש חסרון עצום.
ברור, שצערו של רבי יוחנן לא היה על שריש לקיש נפטר והשאיר אלמנה ויתומים, שכן לפני כן זלזל בבקשות אחותו על חיי ריש לקיש בשביל היתומים ואלמנותה. מאידך, הן מכך שרבנן שולחים לו חברותא, והן מדבריו לר"א בן פדת וכי אתה "כבר לקישא?!" מפורש שכל הצער הוא (או לכל הפחות רוב הצער), שהרגיש בחסרון ריש לקיש כחברותא. כל תורתו של רבי יוחנן היתה החברותא, וברגע שלא מצא חברותא יצאה דעתו ממנו.
ב. אנו רואים שרבי יוחנן אהב ללמוד עם ריש לקיש ולא עם ר"א בן פדת למרות גדולתו בתורה. אם נבחין בחילוק ביניהם ונבין מדוע רבי יוחנן אהב ללמוד עם ריש לקיש נצליח להגיע להבנה מיהו חברותא טוב.
החילוק בין ריש לקיש לר"א בן פדת — ריש לקיש היה מציג בקורת בונה על דברי רבי יוחנן, ואילו ר"א בן פדת קבל את דברי רבי יוחנן ובמהירות חפש במוחו מקור לסייעתא לדבריו. על זה עונה לו רבי יוחנן: "אטו לא ידענא דשפיר קאמינא?!" רבי יוחנן חפש את הקושיות, מטרתו בלימוד הייתה בהירות וחידוד ההלכה.
ג. ריש לקיש היה מקשה כ"ד קושיות על דברי רבי יוחנן ורבי יוחנן היה מתרץ כ"ד תירוצים. קושיות אינן שאלות של אי הבנה, אלא סתירות. יש שפירשו  כי המספר כ"ד הוא לשון גוזמא. יתכן, אך הרי ישנם מספרים המיוחדים לריבוי. נראה לי שהמספר כ"ד אינו במקרה. המהרש"א בחידושיו כותב:
ועניין כ"ד קושיין וכ"ד פירוקים אחדא מילתא - דהשתא בההיא מילתא נתחדשו כ"ד קושיין וכ"ד פירוקים, שהן מ"ח פנים והוה ליה עם המילתא גופא מ"ט פנים שיש לתורה כמו שנאמר 'וכמ"ט מונים תחפשנה'.
רבי יוחנן תרץ תירוצים כמספר הקושיות כי כל קושיה הצטרכה תירוץ משלה, ולא היה אפשר לחבר כמה קושיות יחדיו לתירוץ אחד. נראה לומר שריש לקיש הקשה מכיווני חשיבה אחרים מרבי יוחנן, ועל רבי יוחנן היה להתמודד עם כיווני החשיבה הללו, ולתרץ כ"ד תירוצים על כ"ד כיווני חשיבה של ריש לקיש, ועל ידי כך "רווחא שמעתא", ההלכה התרווחה והתבהרה.
יחדיו, דינו של רבי יוחנן עם כ"ד קושיות ריש לקיש וכ"ד תירוצים, הרי הם מ"ט פנים של התורה. דהיינו חברותא מושלמת היא חברותא שיכולה להקיף על כל הלכה את מ"ט פניה. נראה לי לומר שלזה התכוון המהרש"א בדבריו לעיל. על פי זה מובן גם גודל החסרון והצער שהצטער רבי יוחנן.
ד. קורה שאנו לומדים בחברותא וישנו דבר שמפריע לנו אצל הזולת ואנו נפרדים. נראה לי שרבי יוחנן וריש לקיש נצלו את המקסימום שיכלו להפיק מהחברותא, אך נפרדו בגלל אי הבנה. לכאורה, אם היו מדברים ישירות, ולא על ידי רמזים וחידודים יכלו להימנע ממה שקרה.

עזר כנגדו
כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין :
כיצד דנים דיני נפשות ... אמרו העדים היתה לו התראה ומכירין אנו אותו, מאיימין בית-דין עליהם ... אם עמדו בדבריהם מכניסים את הגדול שבעדים ובודקים אותו בדרישה וחקירה כמו שיתבאר בהלכות עדות ... נמצאו דברי כל העדים מכוונים פותחים לזכות כמו שביארנו ואומרים אם לא חטאת אל תירא מדבריהם ודנים אותו אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לא מצאו לו זכות אוסרין אותו עד למחר. ובו ביום מזדווגין הסנהדרין זוגות זוגות לעיין בדינו וממעטין במאכל ואין שותין יין כל אותו היום ונושאין בדבר כל הלילה כל אחד ואחד עם זוגו שלו או עם עצמו בביתו ולמחרת משכימין לבית-דין ...
רואים מפה את צורת הדיון של אנשי הסנהדרין — לימוד בזוגות כלומר בחברותות, ומי שלא מוצא לו רע שעמו ילמד לומד לבד. אמור מעתה: הלימוד לבד אינו אידיאל אלא בדיעבד. כפי שכתב הרמב"ם: "מזדווגין הסנהדרין זוגות זוגות לעיין בדינו" ולאחר מכן נאמר "כל אחד עם הזוג שלו או עם עצמו בביתו" — כי לא כל אחד מוצא בן זוג ללמוד איתו.
נראה לי לדייק בלשון הרמב"ם (וגם אם דיוק אין כאן, הדברים דברי אמת הם):
"ובו ביום מיזדווגין הסנהדרין זוגות זוגות לעיין בדינו".
בלשון זו רומז לנו הרמב"ם על מהות החברותא, ומהי העדיפות שידונו חברי הסנהדרין בחברותא, למרות שכל אחד מהם תלמיד חכם וותיק הוא. מהות החברותא הוא זוּג, זִווּג. זִווּג פירושו חיבור לאחד. זוג מפסיק להיות שנים ונהפך לאחד. הביטוי של זווג מופיע בעיקר ביחס לאיש ואשה:
"אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו" (סוטה ב ע"א).
"הקב"ה יושב ומזווג זיווגים בתו של פלוני לפלוני" (ב"ר פרשה ס"ח).
"יש שהולך אצל זווגו ויש שזווגו בא אצלו" (שם).
לדעתי השתמש הרמב"ם בביטוים 'זוג', 'זווג', כדי לבאר את מהות החברותא שהוא כמהות הנישואין. איש ואשה הם שנים, אך כשנישאים אומר הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כ"ד). כשם שבמישור הגשמי הם אחד כך גם במישור הרוחני הם אחד.
לגבי חברותא נכונים דברי הגמרא על איש ואשה (יבמות ס"ב, ע"ב):
"כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה ... בלא תורה בלא חומה ... אמר ר"א כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם".
ללא אשה האיש חסר, באה אשתו ומשלימתו. האישה היא המאפשרת את השלמות. והם הדברים בחברותא.. וכן לאידך גיסא: כמו שלא כל בחור ובחורה מתאימים להינשא ולהוות זוג כך גם לא כל שני לומדים מתאימים להיות חברותא.
אבהיר נקודה זו בעזרת משל:
כשאני רוצה לשחק טניס, אני מחפש חבר שאוכל לשחק איתו. מי אני מחפש? אחד שיודע לשחק ורוצה לשחק עכשיו כלומר, די בבסיס משותף — ידיעת המשחק, ואינטרס משותף — רצון לשחק עכשיו.
כשאני רוצה לשחק טניס בזוגות, ואני מחפש לעצמי בן זוג, לא מספיק לי בסיס משותף ואינטרס משותף. אני מחפש בן זוג שישלים אותי במשחק, שעל החבטות שאני לא עונה שיענה בן זוגי. אני לא יכול להשתלט על כל המגרש ועל כן בן זוגי משלים את השטח שאליו אני לא מגיע.
כשאני מחפש חברותא ללמוד אתו תורה לא מספיק לי בסיס משותף ואינטרס משותף — השלמה לחלקי התורה שאני לא יודע. דרושה לי השלמה לדברי התורה שאני אומר. השאיפה צריכה להיות להשלמה המלאה, לחיבור הנעשה במידה מקסימלית בין מה שאני אומר ובין מה שחברי אומר. כך מתחברים בתורה ויוצרים הבנה חדשה. מגלים פנים רבים ושונים של התורה עד לגילויה של האות שלי בתורה, וכך גם את האות שלו בתורה.

מדרגות בחברותא
הגמרא במסכת שבת (ס"ג, ע"א) מביאה ארבע אפשרויות של לימוד תורה בחברותות.
[1] אמר רב ירמיה אמר רבי אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקב"ה מצליח להם שנאמר "והדרך צלח" אל תיקרי 'והדרך' אלא 'וחדדך'.
ולא עוד אלא שעולים לגדולה שנאמר "צלח רכב".
יכול אפילו שלא לשמה? תלמוד לומר "על דבר אמת".
יכול אם הגיס דעתו? ת"ל "וענוה צדק".
ואם עושין כן זוכין לתורה שניתנה בימין שנאמר "ותורך נוראות ימינך".
רב נחמן בר יצחק אמר זוכין לדברים שנאמרו בימינה של תורה.
דאמר רבא בר רב שילא ואמרי לה אמר רב יוסף בר חמא אמר רב ששת: מאי דכתיב "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא?! אלא למיימינין בה אורך ימים איכא וכל שכן עושר וכבוד למשמאילים בה עושר וכבוד איכא אורך ימים ליכא.
כמו שתי חרבות שמחדדות זו את זו, כך שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה, לכל אחד מהם נשארת דעה מבוררת משלו. השכר שהם זוכין — ה' מצליח להם. הצלחה זו ניתנת להתפרש כהצלחה רוחנית או כהצלחה גשמית. ונראה לי שבזה חולקים רב ירמיה ורב נחמן בר יצחק: אם זוכין לתורה שנתנה בימין או שזוכין לדברים שנאמרו בימינה של תורה. זוכין לתורה שנתנה בימין — היינו שכל אחד מהם יזכה לברר ולהעמיד דעה שלימה משלו ויהיה קיום לכל דעה — "עולין לגדולה". (תורה ימנית — "שמפשפשין טעמיהן בדקדוק ובוררין כימין המיומנת למלאכה" — רש"י). השכר קשור ללימוד — הצלחה בלימוד. לעומת זה, "זוכין לדברים שנאמרו בימינה של תורה" — אריכות ימים, עושר וכבוד — השכר חיצוני לעצם לימוד התורה — שכר גשמי. כל או כך, כל השכר ועצם הלגיטימיות של סוג לימוד זה של ההתחדדות ומלחמה ביניהם מותנה בשני תנאים: (א) לימוד תורה לשמה — לשם התורה ולשם נותנה וההתחדדות על בסיס זה לבירור התורה. (ב) ענווה — הוצאת כל סיג של גאווה שההתחדדות תהיה צחה, התחדדות של לימוד לשמה בלי נגיעות אישיות. תנאים אלו נחוצים בשל הסכנה בסוג כזה של לימוד מתוך התחדדות, העלול להביא לידי מידות רעות שהם הפך התורה: גאווה ושנאה.

[2] "אמר רב ירמיה אמר רשב"ל — שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקב"ה מקשיב להן שנאמר "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וגו' אין דבור אלא נחת שנאמר "ידבר עמים תחתינו"".
שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה — שניהם לומדים יחדיו. כל אחד שומע את דברי חבירו אך לא בהכרח משתכנע מהם. אולם, "התחדדות" אין כאן. כל אחד נותן את הלגיטימציה לסברתו של הזולת, גם אם אינו מסכים לה. יסוד ההדברות ביניהם מבוסס על ענוה רבה המתבטאת בהכרה בכך שיש לכל אחד מהם מציאות הייחודית לו. יתכן שישתכנעו זה מדברי זה, אך אין הכרח שיסכימו זה לזה. עצם ההתחברות אינה על מנת לשנות איש את רעהו, אלא בבחינת : "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".
השכר שהם מקבלים — ה' מקשיב להם — ה' נותן מציאות לדבריהם. מידה כנגד מידה: כשם שהם נותנים זה לזה מקום במציאות התורה, כך גם ה' נותן להם מציאות בתורה בכך שמקשיב להם ומעורב בלימודם. השכר הוא ישיר לעצם לימודם.

[3] "אמר רבי אבא אמר רשב"ל שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה הקב"ה שומע לקולן שנאמר "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני" ואם אין עושין כן גורמים לשכינה שמסתלקת מישראל שנאמר "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בשמים".
"שני תלמידי חכמים שמקשיבין" — שנים שלומדים יחדיו ונפתחים לאמת שהזולת אומר ומוכנים אף להשתנות ולשכלל את סברתם בסוגיה, שומעים את החבר, מתמודדים עם הדברים ומשלימים זה את זה. הרי שישנה הזנה הדדית של תורה ביניהם, כלומר נמצאים הם באחדות עם שלכל אחד הבנה שונה בסוגיה.
רש"י ד"ה המקשיבין — "מלמדים זה את זה ומבינים זה מזה ולישנא דקרא נקט". "מבינים" משמעו הבנה חדשה התבררה, כתוצאה מהלימוד. שני תלמידי החכמים הושפעו זה מזה ונוצרה ביניהם יצירה חדשה בתורה.
שכרם — "הקב"ה שומע לקולן". רש"י: "חברים מקשיבים זה לזה, להם אני אומר שישמיעוני קולם ואענם". ה' לא פסיבי בלימודם אלא מתנהג עמם במדה כנגד מדה כשם שהם לא היו פא סיבים זה ביחס לזה אלא הוזנו זה מזה כך גם ה' לא רק מקשיב אלא שומע לקול המציאות מושפעת מלימודם. כנגד זה, אם שני תלמידי חכמים עושים צעד מעשי של אי הקשבה זה לזה הם גורמים בכך שהשכינה תסתלק, שהרי יוצרים הם ניתוק ופירוד, הפך השכינה שהיא אחדותית, ואיננה יכולה להיות במקום של פירוד.

[4] אמר רבי אבא אמר רשב"ל שני תלמידי חכמים המדגילין זה לזה בהלכה הקב"ה אוהבן שנאמר "ודגלו על אהבה" אמר רבא והוא דידעי צורתא דשמעתא והוא דלית להו רבה במתא למיגמר מיניה.
"שני תלמידי חכמים המדגילין זה לזה בהלכה" — מדגילין מלשון "דגל", מעלים זה את זה לדגל. כל אחד מהם מהווה דגל לרעהו. ועוד, דגל בחילוף אותיות גדל, מגדילין זה את זה — מחזיקים את השני כגדול, מבליטים את גדלות השני — שיא של ענווה. רש"י ד"ה המדגילין — "מאספין זה את זה ואומרים בא ונלמד ונבין בין שנינו הואיל ואין לנו רב ללמדנו" זאת אומרת שני תלמידי חכמים אלו לומדים יחדיו, ומגיעים להבנה אחת יחדיו. שכרם — הקב"ה אוהבן. וגם כאן מדה כנגד מדה — הם אוהבין זה את זה בשיא המעלה כך גם ה' אוהבן. אמנם בלימוד כזה יש סכנה גדולה — כגודל הסכוי כך גודל הסיכון — ולכן יש שתי מגבלות שיש להיזהר בהן:
א. "שיודעים צורתא דשמעתא" — רש"י — "שורש הדבר קצת למדו מרבם" את "הצורה" של הסוגיה, את השורש של התורה קבלו מרבם, מכאן שתלמידים וותיקים הם. החשש הוא שימציאו תורה חדשה, שיחדשו דברי תורה שאין הם המשך של תורה מסיני.
ב."והוא דלית להו רבה במתא למיגמר מיניה" — רבם לא נמצא במקום. משום שאם הם יכולים ללמוד מרבם זה העלוי הגדול, התורה הגדולה ביותר ויש להם מחויבות ללמוד ממנו, להתקשר לשלשלת התורה ממשה רבינו ע"ה.
שתי מגבלות אלו — הן על מנת להתרחק מטעות וכן להבטיח התרחקות מוחלטת מחשש גאווה שאף נמצא רב במקום הם מחדשים תורה לבד.
מפה משמע שישנו סוג חמישי של חברותא טובה — שנים שיושבים ולומדים תורה בחברותא בפני רבם. הרי הם פועלים בעצמם עם רבם וגם נפעלים-מקבלים מתורת רבם מהמשך תורה ממשה רבינו ע"ה.

כללו של דבר, לומדים אנו מן הגמרא חמש  מדרגות בחברותא: תלמידי חכמים שמחדדין-שנוחין-מקשיבין-מדגילין זה לזה בהלכה — ומדגילין זה לזה בפני רבם.

.
מספר הערות קצרות על חשיבות לימוד בחברותא
 חברותא טובה מפתחת יוזמה אישית ולא רק תכתיבים מלמעלה, השנים מקבלים עצמאות בלימוד.
 "אין הבור מתמלא מחולייתו" — אין האדם יכול לבדו להגיע לשלמות בסוגיה כמו שראינו לעיל, במעשה על רבי יוחנן.
 ישנו יתרון בלימוד בחברותא ברמתך, יותר מלימוד בחברותא עם הרב — בחברותא עוברים על כל האפשרויות ורואים את התפתחות הסוגיה: מה הבנו בתחילה ומה עכשיו. כלומר, אופי הלימוד דומה לאופן שהגמרא עצמה ערוכה בו. צורה זו כמעט בלתי אפשרית בלימוד מרב. שכן, הרב כבר למד את הסוגיה ויודע אותה, לרב אין הזמן, ולישיבות בזמננו אין התקציב לכך. יתר על כן, הלימוד עם הרב איננו טבעי וספונטאני דיו ואילו הלימוד בחברותא טבעי ולכן יוכלו להעלות טעויות ולתקנן.
 היתרון של חברותא על לימוד בחבורה — שלימוד בחבורה יש בו צד המוני: אי אפשר לתת לכל אחד להתבטא וישנן רמות שונות, בניגוד לחברותא. היתרון של לימוד בחבורה הוא כשכל בני החבורה למדו את הסוגיה לעומקה ומצויים בה היטב. באופן כזה הלימוד אינו מאבק בין כולם מי יבטא את עצמו, אלא ברור הסוגיה מכיוונים רבים ובתמצתיות רבה.
 הלימוד בחברותא מועיל לזיכרון. "התלמידי חכמים כל עיקר הצלחתם בתורה הוא על ידי כח הזכרון וממה בא זה שזוכרים לימודם, זה בא ממה שלומדים תורה ברבים, בכנופיה, או לא פחות זוג זוג שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ... ויכתב ספר זכרון לפניו' " .
 לאינטרוברט (למופנם) ישנו בעיה בחברה, הוא לא יודע לשחק בכללי המשחק של החברה ולכן הוא נמחק, החברותא הוא הממוצע בין החברה ובין היחיד, אפשרות להביע ולא להימחק.
 החברותא היא טרפיה טובה כי שניהם מדברים ביניהם ומשתפים זה את זה בדברים אישיים, כשאחד מהם במשבר, בקשיים, טרוד , לא מרוכז השני מקימו בבחינת "טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם כי אם יפולו האחד יקים את חברו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו" (קהלת ד, ט-י) ויזהרו מאוד שלא יווצר מצב של 'טובעים השנים מן האחד'...
 בנובהרדוק היה חבור וקישור כל כך טוב בין החברותא שנהגו אף ללמוד מוסר יחדיו. לא למדו ספר מוסר יחדיו אלא היו עורכים חשבון נפש עצמי של שניהם, זה עם זה. ברור שאין כאן ניסיון ופתח להצטדקויות הדדיות, אלא על מנת להיעזר זה בזה במציאת חסרונות ובתיקונן. מציאת חברותא
על פי כל דברינו, ברורה היא החשיבות של מציאת האדם המתאים ללימוד בחברותא.  להלן נציע מספר נקודות הנראות לנו מרכזיות בבחירת חברותא. אמנם, יש להבהיר שהדברים אינם חד משמעיים, ומשתנים מאדם לאדם, ועוד יותר מכך משלב לשלב בלימוד. עיקר דברינו כאן הם במי שכבר רכש את יסודות הלימוד ולא במתחיל ממש.
 חברותא טובה אינה כשאחד שולט והשני נגרר אלא כששני הצדדים מצליחים לבטא את עצמם.
 חשוב שקצב ההתקדמות יהיה דומה, כדי שלא ייווצר מצב שאחד יבין ו"ירוץ" וישאיר את השני מאחור.
 לרוב כדאי ששניהם יהיו בערך באותה רמה אינטלקטואלית, שתאפשר הפריה הדדית וקצב אחיד.
 תנאי הכרחי הוא ששניהם יעמלו בהבנת הסוגיה ולא שאחד תמיד יסביר והשני יהנהן בראשו, אלא ששניהם יסבירו זה לזה, ויקחו שניהם אחריות בהבנת הסוגיה.
 יש לזכור ש"התאמה" אין פירושה זהות. אדרבא, חברותא טובה יהיו אם ישלימו זה את זה לדוגמא: זה תאורטיקן וזה מעשי; זה בקי וזה חריף; זה אוהב כללים וזה אוהב פרטים.
 יש ליצור מצב — להקפיד שהוא יתמיד — ששני הלומדים יעריכו זה את זה. כדברי הגמרא "שני ת"ח המדגילים זה לזה בהלכה".
 לימוד אמיתי ופורה יהיה רק אם שני החברים יהיו בעלי מידות טובות. מידת הענווה מאוד חשובה, על מנת שיקשיבו הקשבה אמיתית זה לזה, ישמעו מה השני מתכווין לומר, ויתאמצו לעזור לו להוציא לפועל את מחשבתו ולשכללה. צריכה לשרור ביניהם אהבת החברותא ולא אהבת הדיג לדגים...

לימוד תורה ביחיד
ברור, שלמרות כל דברינו, יש מצב שבו אדם מחליט שעדיף לו ללמוד לבדו, בין אם משום שלא מצא לו חברותא מתאים או מסיבה אחרת. להלן נעלה מספר נקודות יתרון של לימוד ביחידות, וכמה כיווני פתרון מעשיים לשיפור לימודו של היחיד. קודם לכך, נביט על העניין מזווית ראיה שונה:
יש מקורות לכך שבא"י מסוגל הלומד לבדו להגיע ללימוד תורה במעלה הגבוהה למרות ששכלו נמצא בגוף הגשמי. אך יש להבין כיצד בא"י למרות היות שכלו בגוף גשמי יוכל להשיג בלימוד ביחידות את השכל העליון. על עניין זה עמדו גדולים ולשונם זכה ובהירה ואין אני רוצה לגרוע מדבריהם על כן הבאתי את דבריהם בלשונם:

א. מרן הגרי"מ חרל"פ בהקדמתו לספרו בית זבול ח"א:
...מתוך זה יתבאר מה שאמרו בסנהדרין (כ"ד, ע"א) "לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים נועם אלו ת"ח שבא"י שמנעימין זה לזה בהלכה חובלין אלו ת"ח שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה", שזוהי המדה של חו"ל שאין משיגים את התורה כי אם בדרך חבלה, כי שם מתגלה התורה בשיתוף של מדת הרחמים למדת הדין ושני כוחות מאירים בה. לכן מוכרח הדבר שתתברר גם כן על ידי שני כוחות — אחד שואל ואחד משיב ומבין שניהם יוצאת האמת. אולם לא כן היא בחינת הקודש של א"י, שהיא כולה מוצקה מבחינה אחת, היא הרוממות של העוז העליון. אין צורך בחבלות ובהתרוצצויות של כוחות משתתפים. ומה נחמד להבין בזה מה שאמרו (כתובות ע"ה, ע"א): "חד מנייהו כתרי מינן", היינו שבבבל זקוקים לשנים, אחד שואל ואחד משיב ובא"י די באחד, ואחד מא"י כשנים מחו"ל. ונראה דזהו העומק בדברי רבי זירא (שבת קי"ט, ע"ב), שהיה מהדר אזוזי זוזי דרבנן ואמר להם במטותא מינייכו לא תחללוניה, ומפרש רש"י שם: "כשהיה רואה אותן זוגות ומדברין בתורה מהדר אחריהם ואומר להם במטותא מנכון לכו והתעסקו בעונג שבת ולא תחללוניה לבטל תענוגים". והוא תמוה לכאורה. אכן הענין הוא שהשבת היא בדוגמא של א"י, "וקול התור נשמע בארצנו דא יום שבת דאיהו דוגמת ארץ החיים" (הקדמת זוהר הקדוש), שביום ש"ק מתגלה התורה בבחינת "מנעימים זה לזה בהלכה". ומה שבימי החול זקוקים לשנים — צריכים להשיג בשבת גם באחד, "רזא דשבת רזא דאחד". ולכן כשראה רבי זירא שאינם מבדילים בין ימות החול ליום שבת קודש, היה מהדר אחריהם ללמדם דרך הקודש שביום שבת קודש צריכים להתרומם ממעל הרגילות ולהספג אל רום המעלה של תורת ארץ ישראל מתוך היחוד העליון להתענג על ד' ולהיות כנהרא דמכיפיה מיברך. וזה כשראה זוגא דרבנן כאילו גם בשבת זקוקים לזוגא כבימות החול, אמר במטותא מינייכו אל תחללוניה.

ב. הגאון יעב"ץ בהקדמה לסידורו, חלק "עמודי שמים":
... אותה שאמרו בפרק י"א דנדרים "שלחו מתם הזהרו בערבוביתא הזהרו בחבורה הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". דיש לומר, מאי שנא הני תלת דשלחו בני א"י והזהירו לבני בבל ויובן על פי מה שכתוב שם פ"ג על הפסוק "ונתן לך ה' שם לב רגז וכליון עיניים ודאבון נפש" שלא נאמרו אותן קללות אלא בחו"ל לא בא"י. לכן הזהירו בני א"י: מאחר שאינכם עולה לכאן, על כן הזהרו בערבוביתא דמתיא לידי שעמימותא. דלא נאמר אלא בגולה, מה שאין כן בא"י, אינן צריכים להזהר כל כך, כדאמר "אכתי לא עבר לן ירדנא". גם ידוע מה שכתוב "חרב אל הבדים — שעוסקין בתורה בד בבד... ולא עוד אלא שמטפשין" מה שאין כן בא"י אין לחוש משום באוירא דא"י מחכים ...

ג. הנצי"ב בהקדמה העמק שאלה :

... חכמי א"י למדים כל אחד בפני עצמו, ועיקר שקידתם לקבוע הלכה פסוקה. וידיעתם בפירוש המשנה מאירה להם כאבוקה. ובבוא דבר חדש במעט פלפול להדביקה להלכה אשר היה כבר לפניהם כחוקה. ולא כן חכמי בבל, עיקר שקידתם לפלפל ולחדד איש יחד פני רעהו. ובאשר אין הדיעות שוות עד שפעם הוציא זה נוזלים מסלע המחלוקת, ופעם זה עמד על השוקת וצדקתם סמכתם להודות על האמת. ותכלית הנרצה היא ההוראה והיא החותמת ובשביל זה נהגו אהבה וכבוד זה לזה כדין רב ומורה כדאיתא בב"מ שלהי פ"ב תלמידי חכמים שבבל עומדים זה מפני זה.

על כל פנים, ודאי הוא שעדיף ללמוד בשנים, וגם בא"י. הלימוד בחברותא לא רק שמקנה הוא את השכל הנבדל, אלא זהו כשלעצמו לימוד טוב יותר. אך קורה שאדם ניסה, והלימוד עם הזולת לא עלה בידו.
אולם, לעולם חשוב לזכור כי בהחלטה ללמוד לבד ללא חברותא יש סכנה רבה, ואסור שהיא תבוא מתוך חולשה. גם משהחל אדם ללמוד לבד, צריך שתהיה לו כל הזמן יד על הדופק האם הוא באמת לומד ומתקדם ועושה, שמא לאחר זמן "יתעורר" ויגלה שלמעשה לא עשה ולא כלום בלימודו.
זאת ועוד. לימוד תורה של אמת הרי הוא קשור לחיים. על כן, גם אם פורש הלומד מהלימוד בחברותא, אל לו לפרוש מן הציבור. הוא צריך להקפיד ולהתמיד לשמור על הקשרים החברתיים ולא להתבודד בד' אמותיו. כבר לימדונו חז"ל בעניין זה: "לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ואפילו שעה אחת" (שבת פג ע"ב ), ו"אין התורה נקנית אלא בחבורה" (ברכות סג ע"ב) — יש להמשיך להיות קשורים לחבורה.
ישנם גם יתרונות ללמוד לבד: אדם מחליט בעצמו מה ללמוד, במה להתעכב בסוגיה, מתי להתעמק ומתי להקדם ביתר זריזות. אך זה בתנאי שיכול לעמוד בתוכנית עצמאית, או שמצליח ללמוד לבד את התוכנית הכללית של החבורה. הלימוד לבד מצריך משמעת עצמית גדולה כי "המשגיח"-החברותא איננו. מאידך, אחד היתרונות הוא שגם היצה"ר שבחברותא, איננו.
הלומד לבד, חשוב שימצא "תחליפים" לחברותא, בכדי שיפיק מלימודו את המרב האפשרי. נציע כאן מספר דרכים ל"השלמת חסר החברותא":
 שנינו בפרקי אבות "קְנה לך חבר" (אבות פ"א, ו) . אך כשלא הצלחת לקנות לך חבר-חברותא אומרים לך "קָנה לך חבר" הקנה=העט הוא החברותא שלך. כלומר, על ידי זה שהאדם כותב ומסכם הוא מגיע לידי הבנת הדברים, כי דברים שאינו מבין לא יוכל לכתוב.
 כדאי שהלומד בגפו "ידבר בלימוד" עם חבר שלמד את הסוגיה אחרי ששניהם כבר למדו אותה. ותהיה "החלפת חוויות", וכל אחד יבדוק את הבנותיו. נוסף על כך, על ידי דיבור בלימוד יישאר לו הקשר החברתי בתוך בית המדרש.
כיום ישנם הרבה ספרים מסוגים שונים, וגם הם יכולים לשמש בתור "חברותא". דהיינו הלומד יכול להתעכב בקושיית הספר כמו שהחברותא מקשה קושיה ומנסה לענות. וכמו "שמבקר" את החברותא כך גם יבקר את הספר.






 

הדפסה

שיתוף