יום הזיכרון לרוה״מ יצחק רבין ז״ל

יום הזיכרון לרוה״מ יצחק רבין יכול להיות הזדמנות חינוכית אמיתית. ננסה לעמוד על מספר עקרונות חינוכיים שניתן ליישם ביום רגיש ומיוחד זה.

י"ב בחשוון הוא יום עצוב. כמו שקריאת הפסוקים על קין הרוצח את הבל אחיו מעציבים אותנו, ובכל זאת אנו לומדים אותם ומעמיקים בהם בכל שנה מחדש. קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה. קרה לנו כעם המתחדש במולדתו דבר נורא שלא היה צריך לקרות. רעידת אדמה. קו פרשת מים. נקודת מפנה. כמו כל אירוע, ובודאי אירוע טראגי, אנו שואלים את עצמינו כחברה, כעם, כיחידים: איך הגענו לשם? מה צריך לתקן כדי להתרחק ככל הניתן מאותה נקודת שפל ולראות בה הקצה שממנו אפשר רק לעלות ולא חלילה תחילתה של הידרדרות למקומות קשים אף יותר. 

ידע

 כל מי שהיה בוגר דיו זוכר בדיוק איפה הוא היה ומה הוא עשה בזמן העצרת, הרצח והימים הקשים שבאו אחריו. רוב תלמידינו ותלמידותינו לא שותפים איתנו בזיכרונות אלו. מבחינתם יש תאריך המצוין ביומנים ובחוצות והם מצפים מאיתנו לצקת לתוכו תוכן משמעותי עבורם. תוכן שיאפשר להם לדעת מה בדיוק קרה ועל מה מדובר.

בכל שנה אני נדהמת מחדש עד כמה זה מעניין אותם. לשמוע על המצב הפוליטי והבטחוני המתוח ששרר בארץ באותם ימים, להבין מה היו הדעות לכאן ולכאן, להתוודע למושגים כמו אוסלו, קורבנות השלום , הפגנות ההמונים...בשבילם זו היסטוריה לכל דבר (כמו עבור חלקנו ששת הימים או תש"ח. כל דור שומע מהדור הקודם את חוויותיו האישיות שעבור השומעים הם עוד כמה עמודים בספר).

הימים היו קשים. הרצח היה נורא. השבועות והחודשים אחריו בלתי נסבלים לרבים מאיתנו שחשו מבויישים/ מואשמים/ מאויימים.

מסר

איני רוצה להיכנס לצורה ולאופי שיום הזיכרון קיבל במהלך השנים שחלפו מאז ולסיבות השונות שבגללן אנשי חינוך רבים זעים בכיסאותיהם במבוכה כשהנושא נידון. אני חושבת שבפתח העשור השלישי אנו נדרשים לתת את הדעת לאופיו של היום ולמסריו כפי שיונחלו הלאה בע"ה בשנים הבאות. יש לנו עדיין הכח, היכולת, והחובה להיות שותפים פעילים בעיצובו, ודאי בתוך הכיתות ומוסדות החינוך שאנו מלמדים ומחנכים בהם, ואין לנו האפשרות להתחמק מכך.

יש פעמים בהן חוסר האמירה זועק יותר מכל אמירה.

החוק של יום הזיכרון הממלכתי לזכר ראש הממשלה המנוח יצחק רבין שנחקק בשנת 1997 קובע שביום זה הדגל יורד לחצי התורן. אנו שפופים. אנו כבדי ראש. אנו עצובים. לא משנה בכלל מאיזה מחנה פוליטי או מגזרי אנחנו. אוי מה היה לנו. איך הגענו למצב ההוא ואיך נתקן מכאן ולהבא את אותו שורש שהוביל לשם.

החוק מציין את הנושאים שידונו ביום זה:

" בבתי הספר יצוין יום הזיכרון -

1) בפעולות שבהן יועלו דמותו ופועלו של יצחק רבין;

2) בפעולות  שיוקדשו  לחשיבות  הדמוקרטיה בישראל ולסכנת האלימות לחברה ולמדינה"

תלמידינו יודעים ומרגישים מתי אנחנו מקיימים פעילות מסוימת כדי לצאת ידי חובה ולמלא את חובתנו על פי חוק ומתי אנחנו פועלים מתוך הזדהות ורצון להשתייך לפעולה ממלכתית חוצת גבולות מגזריים הנעשית בה בעת בכל מוסדות החינוך הישראליים.

מורכבות

דמותו של יצחק רבין ע"ה בשביל תלמידינו היא פתח כניסה לדור תש"ח, לפלמ"ח, לפריצת הדרך לירושלים. לאדם שהקדיש את חייו בתפקידים שונים להקמת מדינת ישראל ולצמיחתה. היותו ממחנה פוליטי שבסוף חייו היה מנוגד לעמדות של רבים מהמחנכים והמתחנכים בחמ"ד ואף התנכל להם מהווה אתגר בדיון על דמותו אך כאן בדיוק החידוש הגדול של היום; איך אנחנו מנסים להבין את עמדות ברי הפלוגתא שלנו (בכל רמה, לא בהכרח הפוליטית), כמה אנו מאמינים בריבוי גוונים וריבוי דעות, כמה אנחנו סומכים (כיום) על אנשים שאינם סוברים כמונו שמטרתם היא טובת עם ישראל ומדינתו ועד כמה אנו רוצים להתעשר מהיכרות עם שונים מאיתנו, כל זאת בלי לאבד חוט שדרה ולהמשיך להאמין באמיתות שלנו.

כל זה מביא אותנו לנקודה השנייה- הבהרת חשיבות הדמוקרטיה.

יום זה לא נועד מן הסתם לשיעור אזרחות מורחב. לא הסבר ערכי הדמוקרטיה ואופן מימושם; בדיקת ההפנמה. ההבנה  שאנו רואים ערך בחשיבה שהשלטון הדמוקרטי הוא ביטוי שלה. המונח מדינה יהודית דמוקרטית אינו מס שפתיים אלא חלק בלתי נפרד משאלות הזהות שלנו כפרטים, כקהילה וכעם. ראיית האופן שבו אנו מתנהלים כיום כרעה חולה זמנית וחולפת ולא כטוב ביותר האפשרי לזמננו משתקת את היכולת שלנו להזדהות ולהגיע לשותפות אמת.

אותנטיות

כמו בכל נושא חינוכי העולה על הפרק חדשות לבקרים, ובודאי בנושא כל כך טעון רגשית וערכית, לעניות דעתי כדאי לקיים בכל בית חינוך שיח פתוח וכנה בין כל חברי הצוות; מה הם חשים כלפי היום הזה, מדוע חשוב שהוא קיים, מה קשה להם באופן התנהלותו ובעיקר:

איזה מסרים, ערכים ואווירה כל אחד מהחברים מבקש להנחיל לתלמידים ביום הזה, גם אם אלו לא המסרים שיישמעו בכלי התקשורת ואיך כדאי לעשות זאת. ("הייד פארק" בית ספרי בנושא שנוי במחלוקת? קבוצות דיון? פעילות משותפת עם בית ספר ממגזר אחר?)

כאמור, היכולת ליצור ולייצר אוירה ומסר ערכי נמצאת בידינו.

ונקודה אחרונה וחשובה מכל:

האותנטיות.

הילדים רוצים לשמוע את האמת שלנו.

את החוויות שלנו מאותו הזמן, האופן שבו האירוע המכונן הזה עיצב אותנו ואף את דרכינו בשנים שבהן קבלנו החלטות משמעותיות

הם רוצים לשמוע שהיום הזה מורכב וקשה ולהבין מדוע; באיזה אופן הודרנו במשך שנים רבות מהיכולת לקחת חלק ולהפיק מסרים חיוביים שיובילו לבנייה.

הם ישמחו להשתתף איתנו בהעלאת קוים לדמותו של ראש המשלה המנוח ובודאי להזדהות עם המסר החד משמעי שרצח לא בא בחשבון

מורכבותו של היום והחשיפה שלנו אותם למורכבות שאנו חשים היא היא המסר האמיתי ביותר; אנו חיים בחברה דמוקרטית. אנו מעריכים את חשיבות ערכי הדמוקרטיה. אנו מאמינים באמונה שלמה בריבוי דעות ובאמת מורכבת.

הלוואי שנשכיל ונצליח להפוך יום זה ליום של תיקון. של פיוס. של חמלה. של הקשבה. של עידוד מחלוקת לשם שמיים והתנהלות בתוכה. יום שבו אנו ותלמידינו עומדים יחד על שורשי המחלוקת ומביעים רצון כנה ואמיתי להתנהל יחד בלי לטשטש אותה ולצמוח מתוך הכאב.

תגובה

הדפסה

שיתוף