הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצהמאמרו של הרב זולדן עוסק בשאלות - מהו אותו "המקום שליבו חפץ", מה בין 'חפץ' ל'רצון', ובחשיבות מציאת הלומד והמלמד את ה"אות" בתורה המתאימה לתכונת נפשו.
תורת ה' - ותורתו שלו
למדנו בגמרא (עבודה זרה יט, א);
א. אמר רבי: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. שנאמר: 'כי אם בתורת ה' חפצו' (תהילים א, ב).
לוי ור' שמעון בנו של רבי ישבו ללמוד לפני רבי, וסיימו את סדר לימודם. הם דנו במה להמשיך ללמוד. לוי בקש ללמוד ספר משלי, ור' שמעון בנו של רבי ביקש ללמוד ספר תהילים. כפו את לוי ולמדו תהילים. כשהגיעו לפסוק: 'כי אם בתורת ה' חפצו' (שהוא הפסוק השני בספר תהילים), פירש רבי ואמר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ. אמר לו לוי: רבי, נתת לנו רשות לעמוד.
ב. אמר רבא: לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ, שנאמר: 'כי אם בתורת ה' חפצו' (תהילים א, ב). ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר 'כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה'.
ההנחיה היא שאדם ילמד תורה 'ממקום' ו'במקום' שליבו חפץ. ממקום - זוהי התייחסות לתכנים, כדוגמת הדיון אם ללמוד ספר תהילים או ספר משלי. במקום - זוהי התייחסות למסגרת, למיקום הפיזי, או לאישיותו של המלמד.
'ממקום' - רבי יהודה הנשיא ערך את סדר המסכתות על פי סדר פנימי, מחושב והגיוני. אך למרות זאת, את תלמידיו היה מלמד לפי חפצם ורצונותיהם, למרות שסדר לימודם לא תאם את הסדר הפנימי וההגיוני של המסכתות או ספרי המקרא. כך מעירים התוס' בתחילת מסכת בבא מציעא (ב, א ד"ה שנים), שעה שהם דנים בקשר שבין המשניות בכל הבבות, ובעיקר בין מסכת בבא קמא למסכת בבא מציעא. וז"ל: לפי שרבי לא היה לומד כסדר, אלא כמו שהיו חפצים התלמידים. אבל כשחיברם, על הסדר חברם. וצריך בכל מסכתא טעם למה נשנית אחר שלפניה, כדדייק בריש מסכת שבועות (ב"), ובריש מסכת סוטה (ב,א).
נראה שהמקור לדברי התוספות, זוהי סוגייתנו בעבודה זרה יט, א. הייתה זו יוזמה של רבי שהפסיק את הלימוד, מאחר שתוכנו לא היה לפי רצון התלמיד!
'במקום'- לבחירת המסגרת, הרב, או המורה המלמד על ידי התלמיד עצמו, ישנן השלכות הלכתיות. בגמ' עירובין מז, א למדנו: היה כהן מטמא בחוצה לארץ... לישא אשה וללמוד תורה. אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין מוצא ללמוד, אבל מוצא ללמוד לא יטמא. ר' יוסי אומר אף בזמן שמוצא ללמוד נמי יטמא לפי שאין מן הכל זוכה אדם ללמוד. רש"י שם (ע"ב ד"ה שלא): "אין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו. יש רב שמשנתו סדורה בפיו ושונה לעצמו דרך קצרה". כך פסק גם בשו"ת תרומת הדשן סי' מ' לתלמיד שרצה ללמוד תורה לפני רב אחד שהיה בטוח שיראה סימן ברכה לפניו ויוכה בתלמוד ללמוד הימנו, ואביו רצה למונעו, מפני שחשש שבאותו מקום הגויים מתנכלים ליהודים. התשובה לשאלה היא שהתלמיד לא צריך לשמוע במקרה כזה לאביו, מאחר שלא מן הכל זוכה אדם ללמוד. תשובה זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך יורה דעה סי' רמ' כה.
השלכה הלכתית נוספת מצינו בגמ' במכות (י, א): תנא תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, שנאמר 'וחי' , עביד ליה מידי דהוי ליה חיותא.
דין זה נפסק ברמב"ם בהל' רוצח (ז, א). הראשונים בגמ' במכות שם - הר"י מלוניל, הריטב"א וה'נימוקי יוסף' - כותבים שדין זה מחייב אפילו אם בעיר המקלט יש רב וישנה ישיבה, מפני שלא מן הכל זוכה אדם ללמוד. בשו"ת מהרי"ט (יו"ד סי' נ) דייק זאת מהכתוב 'מגלין רבו', ולא כתוב שמעמידים לו רב שם. ההדגשה היא על המלה 'רבו'. ה'ערוך לנר' שם (ד"ה מגלין) כותב שדין זה נוהג גם אם תיבטל הישיבה של התלמידים האחרים. מכאן שהשיקול שלא מהכל זוכה אדם ללמוד, מחייב גם את הרב עצמו, עד כדי הגליה לעיר המקלט של תלמידו שרצח בשגגה, מפני שחייו הרוחניים של התלמיד תלויים ברבו שלו.
'שלבו חפץ' - לבו חפץ ולא לבו רוצה. חפץ הוא רצון פנימי גדול יותר מרצון סתמי, הוא תאווה ותשוקה לדבר מה. כך הסביר המלבי"ם בויקרא (א, ה): "יש הבדל מהותי בין רצון ובין חפץ. כי הרצון הוא תכונה מחשביית והחפץ היא תכונה נפשיית. גדר הרצון הוא שמחשבתו מסכים אל הדבר ובוחר בו וגדר החפץ שיש לו אל הדבר נטייה נפשית ע"י שמתאווה או שחומד בו או על ידי נטייה אחרת נפשית". יש על הלומד להתאים את חפצו הפנימי לאותו נושא שהוא רוצה ללמוד. תורת ה' צריכה להילמד ולהיות מעובדת כתורתו של הלומד. הלומד איננו רק צינור העברה של התורה מדור לדור, אלא תורם ונותן ממנו עצמו להבנת התורה והתחברות אליה. מתורת ה' - לתורתו שלו, ולכן היא צריכה להיות חלק ממנו.
לעניין זה ישנה השלכה נוספת, בתחום הנוגע להלכות נדרים. בגמ' בנדרים (ח, א): אמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. והלא מושבע ועומד הוא, ואין שבועה חלה על שבועה? מאי קמ"ל, דאפילו לזרוזי בעלמא.
בספר 'מצות ראיה' (עמ' ריא) כותב הרב צבי יהודה קוק, שהרב משה שמואל גלזנר שאל את הראי"ה קוק מדוע לא תחול השבועה לכתחילה, הלא השבועה מהר סיני היא על כלל לימוד התורה ולאו דווקא על פרק או משנה מסוימת, וממילא יכולה השבועה לחול על הפרק המסוים? והשיב הראי"ה קוק: הודיעונו חז"ל שאין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, ולפיכך ההתחייבות מהר סיני ללמוד תורה, מתקיימת דווקא במקום זה של חפץ ליבו, ואותה המציאות והשבועה של לימוד תורה מהר סיני היא שייכת בחלותה על פרק זה ומסכת זו שהוא חפץ לה עכשיו ויש לה לעכב את חלות התחייבותו החדשה המפורטת של עכשיו, שאין בכלל אלא מה שבפרט. מכאן שיש זהות בין החפץ הפנימי ללמוד משהו מסוים בדווקא, לבין השבועה העקרונית מהר סיני ללמוד תורה.
בשו"ת הרדב"ז (סי' ב' אלפים רטו) נשאל שאלה הקשורה לענייננו, העוסקת אף היא בשבועה.
רב שהשביע את תלמידו שלא ילך ללמוד אצל רב אחר, האם השבועה חלה או לא? תשובת הרדב"ז היא: לא חלה כלל, לפי שהשביעו לבטל את המצווה שהרי אמרו אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ. וכי אם ימצא רב אחר שלמדו יותר מזה ומצליח טפי, לא נמצא בטל מתלמוד תורה? מי גרם זה? רבו שהשביעו!
בספרות השו"ת והפסיקה יושמו עקרונות חפץ הלב - 'ממקום' ו'במקום' - במספר אופנים:
לא ניתן לכפות רב או דרשן,על קהילה . אדם יכול ללמוד בשבת גם בפלפול ובעיון ואינו חייב ללמוד דוקא אגדה . בליל שבועות אין חייבים לומר דווקא "תיקון", אם רוצים ללמוד גמרא ודברים אחרים, ובערב תשעה באב שחל נשבת, ואף ביום חול, לאחר חצות היום, אין חובה ללמוד דווקא עניני החורבן, אלא כל מה שרוצה. מי שבחר ללמוד שלא עם כל בני העיר אלא במקום אחר, לא ניתן למנוע ממנו את הקצבה.
עקרון זה יושם גם בתחום אחר - בהלכות תפילה. כל אדם יכול להתפלל באיזה בית כנסת שהוא רוצה, מבלי להתחשב בנימוקים הלכתיים אחרים כמו אין מעבירים על המצוות, מחויבותו לקהילה מסוימת ועוד.
והלך בדרכי לבך
בטעם הדבר, מדוע על אדם ללמוד במקום שליבו חפץ, כותב הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו 'העמק דבר' לבמדבר טו, מא:
לפי שאין הילוך עבודת ה' בתמידות של כל בני אדם שווין... וגם בתורה עצמה אין כל דרך לימוד שווה... ואם בא אדם לשאול איזהו דרך ישרה שיבור לו בדרך לימודו או במה להיות זהיר טפי, על זה אמר קהלת 'והלך בדרכי לבך', מה שליבו נמשך אחריו ברור שמזלו חזי כי זה עניין טוב לפי כח נפשו.
דברים דומים הסביר הראי"ה קוק ב'עקבי הצאן' (עמ' קיח):
כדי שלא לבד הידיעה והתועלת נקבל בלימודנו, כי אם גם שפע הברכה החיים והשלום של העונג והשמחה הפנימית, שהם ירחיבו צעדינו וינשאו את רוחנו, ברום עוזה של תורה, שרק מרב כל נוכל בטח לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב.
ובמקום אחר ('אורות הקודש' ג, עמ' קלט) כתב הראי"ה: העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי האמיץ של היחיד. כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי.
לימוד תורה, אין ענינו רק בהקניית ידיעות, חשובות ככל שיהיו. על הלומד להפנים את הדברים הנלמדים, ולהתברך מהם ברכה פנימית. כך הוא גם יוכל לחשוף את אשר בלבו פנימה, וממילא עבודת ה' שלו תהיה עמוקה יותר ושמחה יותר, וכך ייבנה ויעוצב עולמו הרוחני שלו.
הסבר זה מתמקד באדם הלומד, מצד התחברותו לתוכן הנלמד, וחשיפת צפונותיו שלו עצמו. אך מלבד זאת, גילוי "האות" של הלומד בתורה היא חלק מהתגלות התורה בעולם. מדובר אם כן, לא רק באדם הלומד, אלא גם בתורה הנלמדת והמתגלה בעולם. וכך כתב הרמח"ל ב'אדיר במרום' (עמ' עא):
ואודיעך בכאן סוד גדול. כי הנה ודאי כל אחד נוטל חלקו בתורה. ונמצא שסיני אינו נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה חלקו, ואם כן מי שבא לעולם ולא נשתדל בתורה לגלות חלקו, איך התורה נשלמת? כשאדם לא לומד את מה שמתאים לחפצו הפנימי, או אז מתגלים קלקולים רבים.
וכך האריך לכתוב הראי"ה קוק:
ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך לימודם והשלמתם הרוחנית, בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כישרונו המיוחד; הוא משתקע בענייני הלכה, כפי המנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו ניגוד לאלה העניינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי.
אבל אם היה מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה המתאים לתכונת נפשו, אז היה מכיר מיד שהרגשת הניגוד שבאה לו בעסקו בענייני הלכה, לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלימודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז היה נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע השיך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכה, להטעימם מנעם האגדה. אמנם כיון שאינו מכיר את סיבת הרגשתו הניגודית בלימוד, והוא מתגבר נגד טבעו, תיכף כשנפתחים לפניו איזה דרכים של הפקר, הוא מתפרץ ונעשה שונא וער לתורה ולאמונה, והולך מדחי אל דחי, ומהם יצאו מה שיצאו מבני פריצי עמנו, המתנשאים להעמיד חזון ולסמות עינו של עולם. ('אורות התורה' ט, ו).
הדברים הללו מדברים בעד עצמם, והם מתארים ומסבירים תופעות שאנו מכירים כבר הרבה שנים, ובאופן מיוחד ובולט בשנים האחרונות. אגדה מול הלכה היא דוגמא בלבד. כך גם בגמרא מול תנ"ך, או תנ"ך מול הלכה.
באופן אחר כתב בספר 'שבט מוסר'(כג, ל-לא): אם לבך מתאווה ללמוד מקרא יותר ממשנה, או בהיפך, וכן אם תאווה נפשך ללמוד תלמוד יותר מקבלה או קבלה יותר מתלמוד, ממה שתאווה נפשך, דע שעל זה באת, ואחוז בה לעשות עיקר לימודך בזה. ואפשר שעל זה רמזו חז"ל באמרם: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, שנאמר: 'כי אם בתורת ה' חפצו' (תהילים א, נ).. וכל אדם שחושק ומתאווה נפשו לקבלה ולא לתלמוד, או לאגדה ולא לקבלה ותלמוד, ויש לו דוחק ומצטער על זה, עתיד ליתן את הדין, שגורם לנשמה זו שלא תעשה שליחותה כדי להשלים חלק זה התורה שחיסר בפעם הראשונה שבא לעולם. וכן ראיתי בחכמי האמת (וע"ש גם מא, ז-ח, ו'עיני כל חי' לר"ח פלאג'י כאן).
הראי"ה קוק הצביע על הנזקים הרוחניים שנגרמים ללומד כשאינו לומד מה שמתאים לו, ואילו בעל שבט מוסר מצביע על העונש השמימי שנענש מי שאינו לומד מה שמתאים לו.
זהו לא רק תפקידו של הלומד והמתמודד לחשוף ולגלות את תוכן 'האני' שלו, אלא גם של מחנכיו ומוריו. כך טען הראי"ה קוק:
באים מחנכים מלומדים מסתכלים בחיצוניות מסיחים דעה גם הם מן האני ומוסיפים תבן על המדורה משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח. (אורות הקודש, נ, עמ' קמ).
וכך כתב הרב יעקב משה חרל"פ, על דברי הלל "אם אין אני לי מי לי":
לא נקל הוא להכיר את 'האני' האמיתי, לא להחליפו במה שהוא זר אליו. הרבה הרבה צריך אדם לעמול להיפגש עם האני האמיתי שלו. ו'אם אין אני לי', אם אינו מתקרב אל האני הזה, 'מי לי'? מה יועילו לי כל ההתעוררויות הזרות שמעוררים בו. הדברים הזרים אליו הבאים מצד החוץ, מצד הזרות, כאשר באו כן ילכו, ואין להם קיום, ואין עצה אחרת בלתי לגלות את ה'אני' האמיתי. ('מי מרום' לאבות א, יז)
במקום אחר הנחה הראי"ה קוק כיצד יתאים כל אחד לעצמו, את מה שמתאים לו:
לעולם ילמד אדם תורה במקום שליבו חפץ, שנאמר: 'כי אם בתורת ה' חפצו'. על כן מוכרח הדבר שכל הכיכר הגדול של הרחבתה של תורה יהיה נגול לפנינו בכל רחבו, בכל מקצועותיו השונים והמרובים, למען נוכל לכוון את הזמן והנטייה לפי החפץ הפנימי לרוות צמאוננו בערך המכוון בנטיותינו פנימה. (עקבי הצאן קיח)
הדפסה
שיתוף