עשה תורתך קבע

קטעים מתוך ספרו של הרב ליכטנשטיין - "באור פניך יהלכון", על מרכזיותו של לימוד התורה בחיינו, ועל האופן בו הוא צריך לבוא לידי ביטוי. הקטעים מובאים באדיבות הוצאת ידיעות ספרים.

"עשה תורתך קבע" – מרכזיותו של לימוד התורה

במסכת אבות שנינו: "שמאי אומר, עשה תורתך קבע" (פ"א מט"ו). למאמר זה מספר משמעויות אפשריות, בהתאם לפירוש שנעניק למונח "קבע". לדעתי, יש ללמוד מכל אחד מהפירושים דבר חשוב על חיינו כיהודים וכבני תורה.

א.    הפוך את התורה לגורם קבוע

רש"י מציע שני פירושים להוראתו של שמאי הזקן:

שלא תהא קובע עיתים לתורה, אלא כל יום תעשנה עליך קבע. נוסחא אחרת: תקבע לך עתים ללמוד בכל יום ד' פרקים או ה'.

רש"י אינו מתייחס לאדם המקדיש את כל יומו, או אפילו את רובו, ללימוד. אולם מבחינת רצונו ויחסו הנפשי של אדם זה, מה היה עושה אילו היה משוחרר משאר חובותיו – התורה היא אצלו העיקר. הוא מתגעגע לתורה; מעולם לא ויתר עליה; מעודו לא הזניח אותה. היא תמיד נשארת במובן כלשהו, לפחות מתחת לסף הכרתו, חלק מתכניותיו. זו תמצית הפירוש הראשון של רש"י – אל תהיה "קובע עתים" לתורה, כמו שאדם קובע זמן לשחק טניס, עשה את התורה לגורם קובע וחשוב, לציר שעליו סובב היום. כמה בפועל תוכל ללמוד, זה כבר תלוי בנסיבות: איפה אתה נמצא, על מה עוד אתה אחראי, וכן הלאה. אולם מבחינת היחס הנפשי, מחויבותך לתורה איתנה כסלע, היא המסגרת שדרכה אתה מתבונן בחייך.

ב.     קבע עתים לתורה

אין די בכך שהאדם יצמא לתורה. הכיסופים האלה צריכים להיות מתורגמים לשפת המעשה. אם תישאר רק עם הצמא הכללי הזה, ייתכן מאד שכלום לא יצא ממנו. הוא יישאר מעורפל ומטושטש, ולא יתורגם לתלמוד תורה של ממש.

כאן נכנס לתמונה הפירוש השני שמביא רש"י: "תקבע לך עתים ללמוד בכל יום ד' פרקים או ה'." אם כי אין זה ראוי לקבוע גבול עליון ללימודינו, וודאי שאנו חייבים לקבוע גבול תחתון, בתור מינימום יומי. על מנת להעניק ממשות למחויבותנו התורנית, עלינו לייעד ללימוד זמנים קבועים מינימליים.

אין סתירה בין שני הפירושים ברש"י. הפירוש השני נותן מסגרת ממשית שאין לעבור אותה. הראשון נותן כיוון, צמא, כיסופים, בלי לקבוע גבול עליון.

ה.  הפנמת התורה

..." שאם שמע אדם דבר מפי חכם בבית המדרש אל יעשה אותו ארעי, אלא יעשה אותו קבע."

מה פירוש הדבר? ישנם צדדים בחיינו הנראים בעינינו שוליים וזמניים, והעובדה שהם כאלה אינה טורדת את מנוחתנו. ייתכן שהיה נעים לחוות אותם, אבל אין ציפייה שיהפכו לחלק קבוע בהווייתנו. מי מתאמץ לזכור את מה שהוא קרא בעיתון? בעת הקריאה, אתה סבור שחשוב לדעת מה קורה בעולם. אולם אם אינך היסטוריון מקצועי ואינך מופקד על ארכיון, לא ממש אכפת לך אם אינך זוכר מה אירע לפני עשר שנים.

ישנן חוויות אחרות שהן על הגבול בין מה שהיית רוצה שיהיה קבוע, לבין החולף. ייתכן שאין זה משנה לך אם אינך זוכר מה קראת בעיתון, אולם אם תקרא כתב עת רציני, ייתכן שתרצה לזכור אותו. אינך מרגיש שהדברים סתם תופסים מקום בראשך – אבל אין  בדעתך להתאמץ מאד על מנת לזכור את הדברים. בדומה לכך, אדם ההולך לראות הצגה, מן הסתם אינו מתייחס אליה כמו אל החדשות בטלוויזיה, אבל הוא גם לא יעשה את המאמץ שעושה מבקר תיאטרון, כדי שיוכל לנתח את ההצגה ולהשוותה לאחרות.

אך ישנם דברים שיש לאדם מחויבות כלפיהם, עד כדי כך שהוא רוצה שיהיו חלק ממנו. כשיש לאדם חוויה כזו, הוא רוצה שהיא תופנם, ושלא תישאר בת חלוף. זה מה שאומרת לנו הברייתא בעניין לימוד תורה: "עשה תורתך קבע" – עמוד על כך שהיא תחדור ותיספג, שהיא תהפוך להיות חלק ממך. כמובן, לכך יש השלכות לגבי טיב החוויה באותו רגע. השומע סימפוניה כאשר הוא רוצה שהיא תיכלל ברפרטואר המוזיקלי שלו, הקשבתו תהיה שונה מזו של אדם שעבורו מדובר רק במוזיקת רקע. החשיפה והחוויה שונות הן, בתודעתו ישנם מיקוד ורצינות. אם ברצונך שדבר מה יישאר איתך, עליך לשקוע בו.

הגמרא (שבת ל"א ע"א) אומרת שלאחר פטירתו של אדם, הוא יישאל על ידי בית דין של מעלה: "קבעת עתים לתורה?" גם הרמב"ם מדגיש זאת:

כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה' (יהושע א', ח).

האדם מצווה לא רק ללמוד, אלא לייחד זמן קבוע ללימוד. מה החשיבות בכך? כאשר אדם קובע עתים לתורה, הוא אומר שלתורה מקום של קבע בחייו. אין זה אחד מאותם דברים שאתה עושה רק כאשר יש לך זמן. אדם הנהנה מכדורסל ישחק אם יש לו זמן, אך לא ישחק אם אין לו. מצד שני, יש דברים שאדם עושה משום שהם חלק מעצם הווייתו. השאלה היא: כיצד משתלבת התורה בחוויית החיים של האדם? האם היא תהיה כמו קריאת ספר טוב, או חלק מסדר היום הקבוע? האם היא תהיה חלק מתמצית החיים?

השאלה – דרישה "קבעת עתים לתורה?" מתייחסת לקביעות לא רק במובן של פינוי זמן עבור תורה, אלא גם במובן של מה נותר עימך מהלימוד. מה האדם רוצה להשיג כאשר הוא לומד? האם יוצאים ידי חובה במעשה עצמו, כמו ללכת לשחות או לטייל? הברייתא מתכוונת ל"קבע" במובן שהדבר הוא חלק ממך. אם שכחת – שכחת, ואתה יכול להיחשב 'אנוס'. אבל מלכתחילה השאיפה היא לבנות אוצר של תורה, שיישאר ברשותך לעולם.

ח.  המוטיבציה ללמוד

אני יודע היטב שרבים טרודים בשאלה, כיצד לפתח את הלהט והגעגועים הדרושים לתלמוד תורה. הם היו רוצים למצוא נוסחה כלשהי שהייתה מאפשרת את ההישג הזה כדבר הבא מאליו. אינני יכול לדבר על נוסחה, ואולם לדעתי יש מספר כיוונים שאותם ראוי להזכיר.

חשוב ביותר הוא, אולי, להדגיש שאין מדובר בתופעה מבודדת. רמת מחויבותו של אדם לתורה היא במידה רבה פועל יוצא ממחויבותו לקב"ה, ועל כן היא מתקשרת למקומן של עבודת השם ויראת דמים בחייו בכלל. ייתכן שישנם אנשים שנפשם חשקה בתורה כשלעצמה. ואולם לרובנו, אם יראת השמים אינה עמוקה דיה, אין זה סביר שמכל הדברים שאליהם ייחשף האדם, דווקא "שור שנגח את הפרה" הוא שייקח את ליבו. ישנו יחס מעגלי בין יראת שמים לבין הדבקות בתורה: ככל שמתעצמת האחת, כך גם השנייה. על האדם לפתח דינאמיקה דיאלקטית בין שתי אלו. ככל שהאדם עוסק בתורה בגלל שהוא רואה אותה כדבר שניתן מאת הקב"ה, בתור תורת ה', הרי שהקשר שלו לתורה יושפע מאד מרמת הקשר שלו לקב"ה.

גם מבחינה חברתית, אין לראות אהבת תורה כתופעה העומדת לעצמה. הברייתא (אבות פ"ו מ"ה) אומרת שאחת הדרכים לקניין תורה היא "דיבוק חברים". מעבר לערכו מהבחינה השכלית הטהורה- מציאת אנשים שאיתם תוכל לדון בחומר – משמעותו של דיבוק חברים היא גם בהשתייכות לקהילה של תורה, ושייכות זו חוזרת ומחזקת את עקרונותיו של הפרט.

סבורני שחוץ מהבחינה החברתית, יש מקום לדבר על דיבוק חברים גם במבט היסטורי. אדם צריך להעמיק את תחושת שייכותו לקהילת התורה החובקת את כל הדורות. למרות שלא ניתן להיות במגע ישיר עם הדורות שעברו, חשוב לדעתי להכיר את הקהילה הזאת. בין השאר, זה אומר רכישת היכרות עם גדולי ישראל.

יש גם לעשות מאמץ לטפל בבעיית המוטיבציה ללימוד תורה באופן ישיר, בעזרת ספרים ומאמרי חז"ל הדנים במעלתה של תורה. לא כל ספר יועיל לכל אחד באותה מידה, אבל ודאי שיש לנסות להיפגש עימם. חלק מן האנשים עשויים לגלות שהגאון מווילנה מדבר אליהם, אחרים יעיינו בכתבי הרב קוק, אחרים ברמב"ן, ואחרים ימצאו שלימוד מוסר במובן הקלאסי נוגע לליבם.

קשה לומר שדבר אחד יועיל לכולם, ושעלינו לאמץ גישה אחת בלבד להתמודד עם הבעיה. הסוגיה מורכבת, אבל אין ספק שיש להכיר בצורך להתייחס אליה. אפשר שבעבר חיו יהודים בעולם שבו כל זה נשאב מהסביבה כמובן מאליו. אולם רובנו איננו חיים בעולם הנושם תורה ללא הפסק. הואיל וכך, צריך אדם להשקיע בתחום זה ברמה שקודם לא היינו זקוקים לה (וייתכן שגם היום אין בזה צורך, בקהילות מסוימות).

הדפסה

שיתוף