שלושה שותפים לתעודה

שלושה שותפים לה, לתעודה. התלמיד, המורה וההורה. לכל אחד עמדה אחרת, ותפקיד אחר לקראת יום זה , בו ניתנת התעודה.

שלושה שותפים לתעודה

באחד מישירה של חווה אלברשטיין היא שרה-

וכשכותבים עלי 
איזו מילה רעה 
אני עדיין חרדה 
שאבא לא יקרא 
שאמא לא תדע 
רוצה להיות ילדה טובה ...

וכשכותבים עלי 
איזו מילה טובה 
אני עדיין מקווה 
שאבא כבר שמע 
שאמא מתגאה 
רוצה להיות ילדה טובה ...

שלושה שותפים לה, לתעודה. התלמיד, המורה וההורה.

לכל אחד עמדה אחרת, ותפקיד אחר  לקראת יום זה , בו ניתנת התעודה.

התלמיד:

מי מאיתנו לא היה ילד, לא היה תלמיד? כולנו. ויום התעודות  היה יום חשוב עבורינו . התלמיד 'הטוב',  זהו יום בו הוא גאה ושמח. מצפה לדברי המורה, למילה הכתובה בתעודה, מצפה להגיע הביתה להראות לאבא ואמא , שיהיו גאים , שישמחו בו.  למולו , הילד שמתקשה יותר, מה עובר בו ביום התעודות? מה המחשבות? מה החששות? כמה פעמים כבר אמרו לו 'תשתדל יותר',  'אילו פרפרים עפים לך בראש', או ' אם לא תתפוס את עצמך ...' הוא מכיר את המילים האלו, וביום התעודות הוא יודע ששוב הוא ישמע את זה. הוא ינסה להיות אדיש, הוא ינסה  לטשטש... אך הוא יודע כי היום ירגיש נזוף, אולי בתוך תוכו הוא אומר 'שאבא לא יקרא, שאמא לא תדע, רוצה להיות ילד (ה) טוב(ה)'. בין שני הקצבות האלו יש מנעד של תעודות, קשת של ילדים שמגיבים ליום הזה , גם אם לא באופן מוחצן, באופן רגשי. אל יום זה מתנקזים, תקוות, אכזבות, משאלות, חששות.

אמונה יש בי , שכל ילד שמח להצליח, ולא אחד אדיש לכישלון. לעיתים הכישלון  ביחוד אם הוא חוזר, גורם לילד לבנות חומה שתגן עליו מפני הכאב, אך מתחת לשכבת האדישות אולי גם הצחוק, חבוי כאב, חבויה תחושה- נכשלתי... אכזבתי ...

התעודה נתפסת בעיננו, כמעידה עלינו כמספרת עלינו. במקרים קיצוניים יש שאנו רואים בתעודה כמעידה על  מי אנחנו, משם חשיבותה בעינינו  כילדים (אולי גם כבוגרים).

כבוגרים, כשאנו מקבלים את התעודה אנו חופשיים לעשות בה כרצוננו. בידנו הבחירה האם תתלה על הקיר בתוך מסגרת זוהרת, או תוצג בפני מעגל קרוב, בידי . לצרפה לקורות חיים, או לשמור אותה במחסן בדרך אל תהום הנשייה.

הילד מתקיים במציאות אחרת, המורה,  הוא זה שרושם את הציונים, הוא זה הנותן לו את התעודה ביד. וכמו מהווה עד ראשון, להצלחותיו, לכישלונותיו.

ואותו ילד, צעיר, שבידו התעודה יודע שאין זו התחנה האחרונה, יש עדים נוספים לתעודה.  את התעודה יש להראות גם להורים בבית . (לעיתים יש גם  החברים במסדרון, המסוקרנים, ושאולים , מה הממוצע? מה המורה כתבה לך ?

את כל זה חש הילד, לא תמיד יש לו מילים לכך.

המורה-

למה דומה המורה כשהוא כותב את התעודה לתלמידיו,  לאותו חכם זקן, שבאו הילדים לחמוד  לצאן, החזיקו פרפר בידיהם ושאלו אותו , האם הפרפר בידיהם חי או מת, ותשובתו, הייתה , בידכם תלוי הדבר.

הפרפר, הוא התלמיד, כיצד ינהג בו המורה עת הוא מחזיק בעט, ורושם. לא, הוא אינו יכול לזייף , לרשום רק מילים טובות. אין זה הוגן כלפי הילד, שעליו לדעת את מצבו, מתוך כך ילמד על עצמו, ועל הדרך  הניצבת בפניו. אך יכול הוא במילותיו להזמין את הילד להתבונן על עצמו , ולרצות לצאת לדרך. כי  התעודה פניה לעתיד.

המילים פה יכולות להיות מעלות או מורידות. מאיצות או מסיגות אחור. לצד המספרים המעידים על הישגי הילד, מה ראה המורה, האם ראה את ההשקעה? האם ראה את התהליך? האם שם לב לכך שלא הייתי פנוי ללמידה כי הייתי  עסוק ברכישת חברים? כי בבית היו רעשים שונים שלא אפשרו לי פניות ללמידה? כי יש לי לקות , שלא מאפשר לי להתקדם? לא הכל צריך להיות  מתורגם למילים, אך התמונה הזו, לו נמצאת היא בליבו של המורה , יהיו המילים אשר יהיו, המנגינה שתתלווה להן תהיי האחראית להביא את המילים לתוך ליבו של התלמיד. 

המורה יודע כי ההצלחה לא תמיד מעידה על שמחה ורוגע. ההצלחה, מה היא מספרת?  לעיתים כישרון גדול, לעיתים עדה היא למאמץ גדול שעשה הילד, לעיתים היא מספרת על הלחץ בו היה נתון הילד ,שהציפיות ממנו גבוהות, (בן אם הציפיות נובעות מבפנים , בן אם מבחוץ).  התעודה הטובה מספרת לנו על חלק מהילדים, כי הם כלואים בתוך ציפיות גבוהות, ומשלמים על כך בתחומים אחרים, לעיתים גם הם יודעים זאת.

והכישלון, גם לו סיפור, לא תמיד תחום בין כותלי הכיתה, לעיתים הוא מספר על משהו רחב יותר ,וגם את זה יודע המורה.

ועם זה הוא בא אל התעודה, בעת כתיבתה, ובזמן בה הוא נותנה לילד.

והעמדה, היא המשמעותית במפגש הזה, שבין המורה , התלמיד והתעודה. לפני המילים, חשובה העמדה איתה מגיע המורה אל כתיבת התעודות. אם יראה המורה את התלמיד, את הוריו, את הדרך שצעד בה,  במילים אחרות, אם ישים המורה את נפשו של הילד בכפו לרגע, אולי שם ימצאו המילים הנכונות. אולי, ביד שניה, ישים המורה את נפשו ששלו בכפו, תוך הזכרות בתעודה אותה קיבל אז בבית הספר... וידע כי כח רב לו בשעה זו של כתיבת התעודה.

מילים שאינן תרגום של המספר הרשום בעמודת הציונים, גם לא מילים המנסות ליפות.

מילים , שיצרו תחושה אצל הילד, כי המורה של השנה רואה אותו, ולא סתם רואה אותו אלא רואה אותו בעין טובה, רואה אותו גם דרך הלב.

ובמתן התעודה, אותה עמדה עדיין מהלכת איתו, 'אני נותן תעודה לילד, שנפשו רועדת קצת בפנים'.

ההורה-

אנו ההורים בבית, החוליה החשובה במשולש התעודה. חוליה המהווה הזדמנות לנו, ולילדינו. הזדמנות להגיד להם את מה שאנו רוצים באמת להגיד להם.  ודרכים שונות יש להגיד באופן גלוי או סמוי. כדאי לנו לנצל הזדמנות זו, בכך שנפנה זמן ,ומקום בתוכינו ביום התעודות.

דומה שהילד רוצה לדעת,  בראש ובראשונה שהוא רצוי ואהוב, בגלל מי שהוא ולא בגלל הישגיו.

כיצד אנו מאפשרים לו שיח, בו הוא יכול לספר על תחושותיו אל מול התעודה. להיות איתו באכזבות, בהצלחות.  החוויה הפנימית אינה תלויית ציון בהכרח,  הציון הוא כותרת בלבד, ואין הוא מספר, מה ציפה הילד מעצמו, מה המאמצים אותם עשה או לא עשה כדי להגיע לציון זה, מה הממוצע , ומה התחושה של הילד ביחס לאחרים. על מנת להיות איתו, נכון יהיה לשאול אותו על רגשותיו עוד בטרם נראה את התעודה, לא נדע אם לא נאזין לתחושות הילד. לאחר מכן נוכל להיות איתו רגע במקום שהוא נמצא.   

מה המסר שאנו רוצים להעביר אליו על היחס שבין תהליך לתוצאה, את מה אנו מעריכים? מהו הדבר החשוב? כל אלו עוברים אל הילד מתוך התגובה שלנו.

המילים הטובות, התומכות, המשדרות את  האימון שיש לנו בילד, מתוך הכרות החוזקות והחולשות הן אלו שילוו אותו בימים הבאים, ולאורך שנים.

הקולות הנעימים של אמא ואבא, המסרים, המילים המלוות את המפגשים שלנו עם ילדינו, במידה ויהיו מהולים באמון, בתמיכה, בדחיפה קדימה, בהבנה שיש כישלונות בדרך, ושאפשר לקום מהם, הם אלו שיעצבו  את הבוגר שיהיה. הם אלו שיסייעו לו  בדרכו להעז, לנסות, להתקדם ולשמוח בעצמו . הם אלו שיופנו , ואותם ישמע לאורך 'התעודות' הרבות שיקבל בעתיד.

אם נלווה יום זה של קבלת התעודה נכון, נזכה לתעודות הצטיינות מילדינו , שהציונים בה לא יהיו מספריים, אלא, יבואו לידי ביטוי בכך שילדינו ישקפו קומה, ישירו מבט אל  העתיד, יאפשרו לעצמם לחלום ולהעיז בעוד אופקים נוספים. הקול האומר להם , אתה טוב, הוא זה שילווה אותם ויהיה מנגינת חייו בימים בהם ירגיש פחות טוב.

'אחרי הרבה הרבה שנים נשכח בוודאי כולנו את 'הדברים החשובים'  ונזכור אולי רק את הניחוח הדבשי הדק של ענף פורח, היה פעם ביום גשם בכיתתנו ' (זלדה)

כך גם המילים הכתובות בתעודה, לא הציונים אלו שיזכרו, לא הדברים החשובים והלקחים, אלא הניחוח הדבשי, אותה מנגינה שתלווה את התעודה, המנגינה בה ימסרו דברי המורה, המנגינה שתתרגם את המילים הכתובות בתעודה, ע"י המורים, והמנגינה בה תתקבל התעודה בבית, המילים  שיאמרו, התדר בה יאמרו, הם אלו שיופנמו , ויצמיחו את הילד בהמשך דרכו. התעודה משקפת את יום המחר לא פחות משהיא מספרת את שהיה ביום האתמול.

שנצליח להיות שם , כמפיצים את הניחוח הדבשי, שישאר גם שנים אחרי.

תגובה

הדפסה

שיתוף