לעוף

פעמים רבות נדמה לי כי הילדים שאינם מסתדרים במערכת החינוך צועקים בעצם את הצעקה של כולם. אני מבקשת להצטרף אליהם בסיפור לרגע אחד, להקשיב להם ולהאמין איתם שאפשר אחרת. שאפשר לעוף. "הציפורים חגות במעגלים עצומים של חרותן. איך הן לומדות זאת? הן נופלות, ובנפלן הן זוכות בכנפיים". (קאביר)

עץ הזית. כל הדרכים מובילות אליו. שביל החצץ מאחורי הכיתה, עיניו של המורה ששילחו אותו מהכיתה ולעגם של הילדים. אל עץ הזית, הזקן והטוב, על גזעו המפותל וענפיו השלוחים אליו בחמלה.     להתנדנד בשקט על ענף, להניח רגליים על מושב שבנה לו כבר בשנה שעברה, רחוק מצרחותיו של המורה, מכעסו של סגן המנהל, מהריחות המחניקים בכתה ובמסדרון. נעים שקט והכי שלו.

שום דבר לא הכין אותו לפלישה.

 שתי רגליים ארוכות במכנסי התעמלות אדומות משתלשלות מהעץ שלו ,מעליהן חצאית משובצת קצרה וזרה.

"עופי מפה! זה המקום שלי"

 "שתלת אותו?"

"עופי מפה או שאני מעיף אותך בבעיטה."

"נראה אותך", השתלשלו אליו פנים מנומשות ומחייכות תלויות במהופך.

"בעיטה אחת ואת נופלת"

הפנים לא ענו , הפולשת התנדנדה כשרגליה על הענף ופניה כלפי מטה. ניכר שהרעיון ליפול משעשע אותה.

 "אתה הפוך." היא אמרה לו. "וגם  הבניינים של בית הספר. בנו אותם הפוך.  רוצה לראות?"

חוצפנית שכזאת. למטה מכבודו לענות. בעט בבקבוק ריק שהיה זרוק על השביל. וחשב מה לעשות. הצרה היא שהרעיונות באים לו לאט עכשיו.

"גם סגן המנהל הפוך." היא אמרה. "הוא צועד בשביל ומתקרב אלינו."

הוא זינק למעלה והיא פינתה מקום מסתור בצחוק חנוק.

עצרו נשימתם מקשיבים לצעדיו של סגן המנהל הפוסע בשביל תחתם, עיניו בולשות אחר תלמידים סוררים בשביל  ואינו מרים ראשו לשמים.   הביטו זה בזו.

היא-  עינים חומות מתרוצצות  בתוך ים של נמשים וחיוך שובב, ידיים ורגליים ארוכות מדי וגוף רזה וארוך של ילדה בת תשע שעדיין לא הסתגלה לממדי גופה המתארך.

הוא- קטן וחסון.  עיניו השחורות גדולות  ומתבוננות בעולם בכובד ראש .  

 היא מכיתת הבנות של המורה מלכה, הוא מכיתתו של הרב אמנון. ושניהם לא אמורים להיות כאן עכשיו.

"אתה פחדן !"היא אומרת.

"אנל'א פוחד, אני רק שונא להעתיק מאה פעם יש לי בוטנצל לא ממומש."

"בוטנצל? מה זה?!"

"אני חושב שזה  סוג של בצל. הוא נותן לי לכתוב את זה כל פעם מאה פעם. אני שונא לכתוב."

"יש לך בצל?"

"טיפשה.   לו יש. אמרתי לך, זה הוא אומר לי לכתוב.  אני יודע, יש לו ריח של בצל מהפה כל פעם שהוא אומר לי לכתוב את זה."

"אז למה לך ולא לו?"

"את חפרנית." הוא אומר. "זה הוא המנהל ואני התלמיד. ככה אבא אומר. וגם הוא אומר להפסיק לשאול שאלות חצופות, כי נמאס לאמא לבוא לפה כל פעם."

"ההורים שלי אפפם לא באים!" היא אומרת בגאוה. "אפילו אם אני מתחצפת. אמא שלי עסוקה ואבא שלי בכלל מת כבר לפני שנה."

"ולמה את מחוץ לשיעור שוויצרית? ועל העץ שלי!" עכשיו נזכר שהוא כועס.

"שיעמם לי. והעץ לא שלך" ובמהירות של מי  שרגיל שלא מקשיבים לו, היא מוסיפה חסרת נשימה,   "סיימתי בדקה את התרגילים בחוברת והמורה לא מרשה לי להתקדם. זאת חוברת לפסיכים. יש בה תרגילים לילדים שעושים פיפי בטיטול, אני חישבתי בצד עצרת של כל המספרים בתרגיל, והמורה אמרה שאני מקשקשת במקום ללמוד. אבא שלי לימד אותי כבר בגן לחשב עצרת.  ומרוב שעמום גם הכפלתי את כל המספרים בחוברת באלף וחצי. לפחות שיהיו שברים. שברים זה על באמת, יותר מעניין משלמים טיפשיים של ילדים בגן!  אז כשהמורה הסתובבה ללוח יצאתי בריצה מהכיתה.  ואני לא אחזור גם לשיעור הבא. הן לומדות על אברהם אבינו ואני כבר קראתי מזמן את ההמשך, ואני כבר יודעת שהוא מת בסוף." 

"חכמה גדולה. כולם מתים בסוף."

"דווקא אבא שלי מת באמצע.  

 גם לך שיעמם?"

"לי? בכלל לא שיעמם. המורה הפריע לי לראות ולהקשיב ואחר כך כעס עלי."

איך יסביר לחכמולוגית הזאת שהיו גרגרים  נוצצים באור והם רקדו במעגל, מליונים של גרגרים. והוא הביט בהם מוקסם ניסה  להקשיב אם יש להם קול. ומאיפה באו. והמורה פתאום צעק וסגר את החלון.  והפריע   להקשיב והפריע   לראות. ועוד צעק שאני לא מקשיב.

"ראיתי גרגרים באור." הוא אומר. "יש להם קול חלש חלש"

"מה ראית?"

"גרגרים באור. הם רקדו."

"זה גרגרי אבק מה שראית. הם לא רוקדים ואין להם שום קול. הם יכולים לעוף יותר מחמשת אלפים קילומטר!"

"את שוויצרית. אבל לא מבינה שום דבר. ואת על העץ שלי."

"אני עוד מעט הולכת." היא נעלבת מעט. "ראיתי אותך כבר הרבה שיעורים מהחלון ורציתי לראות מה אתה עושה."

"אני מנסה לעוף." הוא לוחש נבהל מעצמו שגילה את הסוד.

"לעוף? אף אדם לא יכול לעוף."

"עובדה."

"מה עובדה?" היא שואלת

"עובדה שאני יעוף."

"איזו מן עובדה זאת?"

"עובדה. את תראי. צריך רק לרצות ולהפוך את הגוף לקל ממש."

"אתה מצליח?" היא שואלת בעינים נוצצות. 

"פעם כמעט הצלחתי, אבל מאז שאני בולע כדור אני כבד מדי."

"אתה בולע כדור?"

"כל בוקר" הוא אומר. "כדי שאני לא יפריע. בגלל זה אני לא עף."

"כדור זה לילדים עם בעיות"  היא אומרת. וצליל של כבוד נשמע בקולה.

ואת?"

"אני סתם מוזרה. ככה שמעתי את המורה אומרת.

אבא שלי תמיד אמר שאני ילדה מחוננת. אבל אמא אומרת שעדיף שאהיה פשוט בסדר ושאין לה כח בשבילי."

-"לאמא שלי יש המון כח!  היא מבשלת בפנימיה להמון ילדים. אבל אין לה כח לבוא כל הזמן לבית הספר היא כבר סיימה את היסודי שלה ואת רוב התיכון ,ומזמינים אותה לכאן כל יומיים. "  והוא מביט בדאגה אל הכניסה לבית הספר שמא  תכנס אמו,   גוצה , מזיעה וממהרת, כפופה מעט מחפשת את הבן היקיר לה  במבט דואג, מבטיחה שוב ושוב למנהל שיש לה ילד טוב ושזה לא יקרה שוב.

"תלמד אותי לעוף? "היא שואלת. "אולי אראה את אבא שלי."

הוא לא עונה.

 הצלצול נשמע, וקולות ילדים הנשפכים מדלתות הכיתות אל החצר ממלאים את החלל. כמו סיר לחץ המשחרר אדים הם נפלטים מדלתות הכיתות בתרועה- רגליים רצות, ידיים נפתחות, קריאות נשמעות, צעקות.. כ"כ הרבה ילדים טובים שישבו במקום והעתיקו בסבלנות את הכתוב מהלוח וענו בהצבעה בדיוק את מה שנשאלו, שועטים החוצה וקריאותיהם ממלאות את החצר ומגיעות עד עץ הזית שם למעלה.

כדור נזרק מהרחבה בכוונת מכוון ישר אל העץ ופוגע בפנים שלה.

הראש שלה מזדעזע מעוצמת המכה. היא לא בוכה בקול. מנגבת דמעה סוררת וחוזרת לחייך.

"לא כואב לך?! את באמת מוזרה."

"זה רק  כדור." היא אומרת. "גדול יותר משלך."

הוא לוקח את הכדור ומעיף אותו בחזקה אל הנער הגבוה מכתה ח'  שזרק אותו עליהם.

הנער המופתע מרים מבט.  

"מי הקוף שעל העץ? או.. תראו מה יש לנו כאן. זוג מאוהבים," קורא הנער בלגלוג.

הוא נפגע.  "היא בכלל לא קשורה אלי. סתם נדבקה."

"אה, זה המוגבל מכתה ג שעדיין לא יודע לקרוא והמוזרה מבית הספר של הבנות. מה את עושה בשטח של הבנים?"  "בואו תראו חבר'ה"- הוא משתף ילדים אחרים בתגליתו- "מצאתי זוג מאוהבים!"

 מכאן הדרך קצרה ללחן עממי שנכתב ברגע של השראה ונלמד במהירות מרשימה ע"י ההמון. "זוג מאוהבים. זוג מוגבלים. זוג קופים".. קולות שירה נישאים.  עוד ועוד נערים מצטרפים. כותב השיר זוכה להצלחה גדולה משציפה לה, השירה מחברת בין לבבות.   "זוג מאוהבים, זוג קופים, זוג מוגבלים". אמנם אפשר עוד לשייף את החריזה, אבל ההמון אינו קטנוני. השירים הטובים ביותר נכתבים בחטף.

 הוא אוסף בידו חופן זיתים וזורק על הנער המלגלג. הכל יש בעץ שלו. גם נשק. היא מצטרפת אליו, הם יורים זיתים לכל עבר, עובדים יחד בדממה, היא מושיטה, הוא יורה ופוגע.  ילדי כתה ח' מטווחים. הרבה נערים טובים   שישבו בשקט במקום ,העתיקו בסבלנות את הכתוב מהלוח ,ענו בהצבעה בדיוק את מה שנשאלו ויצאו להפסקה, זועמים עכשיו. מגנים בידיהם על ראשיהם-  מתקהלים לאט לאט סביב העץ באיום. –" זוג קופים מאוהבים. זוג קופים מאוהבים "

"ילדה קופה בבית הספר של הבנים. את רוצה ללמוד כאן?!" הפזמונאי המוכשר וחבר נוסף מנערים את ענפי העץ בחוזקה.

הוא מנסה להאחז ,היא נשמטת. הוא מושיט לה יד ושניהם נופלים בחבטה.

כולם צוחקים. הנער הגבוה  עוד מוסיף בעיטה. שתיים. שידעו להם להתעסק עם ילדים בכתה ח'. אבל הנה סגן המנהל מתקרב והנערים נפוצים לכל עבר. רצים בשעטה לכיתות, להקשיב ולהעתיק בסבלנות מהלוח.

הוא והיא מוטלים חשופים מול מבטו הזועם של סגן המנהל שאינו מביט אל השמים כלל, רק אל  שני הסוררים המוטלים  על הארץ  ומייבבים בשקט. הוא מנגב דם שנוזל מלחיו, היא מיישרת את החצאית שלה ומנסה שוב ללבוש את החיוך הרגיל.

השהיה מסויימת .והנה זה בא.  הצליל מוכר לו כל כך. 

"מה אתם עושים שניכם? לא שמעתם צלצול??!! מה יצא ממך תגיד?! שוב מאחר לשיעור, שוב מסתבך במכות? להזמין שוב את אמא שלך? לא חבל לך עליה?! גש אלי מיד למשרד!"

" ולמה את לא בכיתה שלך?" השאגה מתעצמת- " עברת לבית הספר של הבנים? עברי מיד את הגדר!"

הם הולכים לשני כיוונים שונים. אבל רגע לפני שהוא נכנס למשרד לכתוב מאה פעם על הבצל הלא ממומש שלו ולהתחנן שלא יתקשרו לאמא,  היא צועקת לו – "הי אתה." 

 הוא מסתובב.

-"עפנו בסוף."

-"נפלנו מהעץ. טיפשה."  הוא עונה.

"אז מה? גם עפנו." היא מתעקשת.

וסגן המנהל כבר שואג, "עופי לכתה שלך!"

רגע לפני שהיא עוברת את הגדר היא נראית לו אבודה. היא מביטה בו במבט עצוב שלא ראה בה קודם, והוא צועק לה פתאום –"אולי ילמדו אותך משהו מעניין על אברהם, אפילו שהוא מת בסוף, אולי האמצע יהיה שווה."

ובדיוק כשחיוך קטנטן  מתחיל להפציע בעיניים החומות וסגן המנהל עומד שוב לשאוג, היא קופצת מעל לגדר המפרידה ,מפנה פעם אחרונה את ראשה בתקווה

 והוא  צועק לה בקול-

" טוב, עפנו קצת.

פעם אולי נעוף יותר.."