משנכנס אדר מרבין

האמת היא שאף פעם לא ממש הבנתי את פשר המנהג הזה לפרוץ לכיתות של אחרים (כיתות אחרות, בתי ספר אחרים, ולנועזים: מגדרים ומגזרים אחרים....), בשרשרת ילדים אוחזים זה בכתפיו של זה ושרים מלוא גרונם: "מישה/ מישה/ מישה/ מישה- נכנאאס אדאאאאארררר" במנגינה נושנה. האם נועד הריקוד הצרוד הזה להרבות בשמחה, להמחיש את השמחה, להרבות מהומה? האם כל הילדים יודעים את ההבדל בין שמחה לבין מהומה?

מסתבר שלדיון הזה השלכה ישירה על דיון מתלהט (ומצטנן) אחר, העוסק באלכוהול ובמקומו במסיבות תלמידים. כשהייתי תלמיד תיכון בעצמי ישבתי פעם במועצת תלמידים אזורית, ודובר בה על בעיית השכרות של בני הנעורים (שהיתה אז שמועה רחוקה, מופלאה מכדי שאוכל באמת להבין במה מדובר, במחוזותינו) ומנחת הדיון הפנתה פתאום שאלה מצחיקה אלי: "שמעתי שגם אצלכם יש בעיה קשה סביב פורים"- לא חשבתי כך על השאלה והיא לא נראתה לי בעיתית: הרי התנסותי האישית (של החנון-מכדי-להשתכר-בעצמו, יש להודות) היתה של התעלות ודברי תורה שזועקים וממלמלים המשתכרים, רבנים ותלמידים, אלה באוזני אלה, תוך דישדוש מתמיד סביב בית המדרש המהביל והולך.

הרלוונטיות נובעת מכך שגם אם נשים בצד, רק לרגע, את מגבלות משרד החינוך, השאלה שאלה היא: מה מקומה של השכרות בפורים? האם יש בה שמחה או מהומה בלבד?

השמחה היא זיהויה של התאמה: בין תקווה למציאות, בין השערה למסקנה, בין אבידה למציאה. ההתעלות שברגש השמחה הוא  ביטוי לאופטימיות הניצחית הנטועה בעומק החוויה האנושית- אל מול התממשותה במציאות. אם טוב לי אני שמח כי בסתר ליבי ציפיתי תמיד שיהיה לי טוב. ההתאמה בין הציפיה למימושה מרומם את רוחי, בעיקר כי הוא מאשש את השערתי שגם בעתיד יהיה טוב ומפוגג את חששותי מפני הרע הצפון לי.

שמחת הנצחון נובעת מאישורם של רגשות הזכאות והיתרון המקננות בבסיס כל התמודדות, שאלמלא הם לא היינו יוצאים אליה כלל. שמחת האדם הפרטי, על מאורעות היום יום, לידה, חתונה, הצלחה הם כולן ביטוי לאופטימיות ולראיית העתיד כורוד. שמחת החג היא הפקעת הזמן מטרדות היום יום ונטיעתו בהקשר גבוה, מרומם, הסטורי וחיובי.

רוממות הרוח העוטפת את האדם השמח מביאה אותו לרצות לחלוק את שמחתו עם אחרים: עם הגר היתום והאלמנה המוזמנים להנות מסעודת החגיגה, עם "כל דכפין" המוזמן לשולחן הסדר, עם חבריו המוזמנים לחתונתו וליום שמחת לבו. מידת שותפותם של המוזמנים בשמחתו של בעל השמחה עומדת ביחס ישר לקרבתם אליו. חברי החתן והכלה שמחים הרבה יותר מהחברים של ההורים מהעבודה, הרואים בכל העניין טרדה מעיקה.

שמחת החג היא שמחה כפויה מעט, חיצונית בתחילה. מדוע שאשמח דווקא ביום חול מסויים, רק כי ביום זה יצאו אבותינו ממצרים או ניצחו את היוונים? ברור שככל שמכיר האדם את משמעות החג ועומד על משמעותו הוא אמור לשמוח יותר, אך האמת היא שתחושת השמחה בחג נשענת ברובה על חוויה סובייקטיבית, מובנית היטב, של טקס אהוב, מוכר ומנחם. שולחן החג הערוך, סימני הסדר וברכות ראש השנה, נרות החנוכה וארבעת המינים, כל אלה משמחים כי הם מוכרים ואהובים, מעלים זכרונות ילדות של קרבה ועידון, ובעיקר כי הם עקיפים, מרמזים, סמליים.

חג הפורים, על שמחתו התוקפנית משהו, נטולת המסכות, גלויית הפנים, המחייבת אותך: "שמח בכל כוחך", לובש אופי מרתיע במידת מה. מן השכרות, הצבעוניות, ההיפוך והשטות נעדר העידון והרוך המשפחתיים של חגי ישראל. השמחה הדביקה, המיוזעת, המדשדשת, של מעגלי הריקוד בישיבה מנכרת ולא מקרבת. נוסכת תחושת בדידות.

השכרות, הפירוק, המהומה, נועדו כולם לשכך, למתן, לאפשר ולהפוך לנסבלת את תחושת הבדידות שמשרה פורים. חג משלוח המנות איש לרעהו, המשתה והשמחה במסגרת המשפחה, עלול להפוך לחג מנוכר, אלים כמעט בדרישתו: שמח.

בבסיס הפורים עומד הנסתר. "אסתר מן התורה מנין? ואנוכי אסתר אסתיר פני" אומרת הגמרא. שם ה' לא נזכר במגילת אסתר ונס ההצלה מתחפש לסדרה של תככי חצר. התנאי היסודי ביותר לשמחה, האישור, הזיהוי, הגילוי- נעדרים מחג הפורים. מצוות החג: קריאת המגילה ברוב עם, משלוח המנות, מתנות לאביונים, ההתכנסות למשתה- כולן מסגרות מלאכותיות של קרבה ממוסדת, לא ספונטאנית, שנועדו לכפר בקרבה מתוך ציווי על שמחה שלא מתרוממת בהעדר העמדה הנפשית היסודית ביותר המאפשרת ומקיימת את השמחה: ההצלחה, הזיהוי, האישור.

מה מבקש ממני התלמיד המפרק, המשתכר, המתפרץ לכיתתי ושר בגרון ניכר "משנכנס אדר"? הוא מבקש, כמו כל תלמיד, בכל תאריך בשנה, בכל כיתה, שאראה אותו כיחיד, שאוחז אותו (בעדינות רבה) בכתפיו, אביט אל תוך עיניו ואאשר לו: נכון. אתה צודק, תלמידי. אתה מזהה נכון. יש לך מקום, יש לך אישור. חג שמח לך, תלמידי היקר.

חג שמח. 

תגובה

הדפסה

שיתוף