ילקוט עצות למנחה סדנת כתיבה

קובץ עצות למנחה סדנת כתיבה יוצרת- על תפקידו של המנחה, מהותם של תרגילי הכתיבה, עניינים טכניים ועוד.

עם הספר – ילקוט עצות

יונדב קפלון

מתוך הספר: ראיתי והנה- 74 תרגילי יצירה בהשראת פרשות השבוע ומועדי ישראל

כמה טיעונים בעד ונגד יצירה בצוותא ו"כתיבה על-פי הזמנה"

ה"נגד" – ידוע ומנומק היטב: איך אפשר לעשות משהו כל-כך אינטימי כמו כתיבה, כשעוד כך-וכך אנשים יושבים סביבך ומשגרים את הוויבראציות שלהם לכל עבר?! איך אפשר כך להתרכז, להיות אמיתיים, מקוריים ומשוחררים מלחצים חברתיים? ובכלל, איך אפשר לכבול את הרוח החופשית ולבקש ממני לכתוב לפי הנחיות?!

כנגד אלה משיב ה"בעד": קודם-כל, מי שממש קשה לו – לא חייב! מותר גם לשבת בצד ולהקשיב (אמנם, לא יותר מדי פעמים...) ולהחליט בהמשך אם מתאים או לא מתאים.

שנית, מפתיע לראות כיצד בתנאים של כבוד הדדי, חברות נאמנה ושקט, ניתן גם ניתן להוציא מתחת ידינו יצירות מדהימות ממש. במקרים רבים מאוד דווקא נוכחותו של זולת קשוב, דווקא ה"קהל", הם הגירוי החזק להתבטאות העמוקה.

ושלישית: תרגיל הכתיבה הזה, למה הוא דומה? לאסיר שהוכנס לצינוק והודיעוהו כי קיצו קרוב. הנה על שולחנך, אמרו לו, דף אחד, קסת ובה מעט דיו, ונר קטן שיספיק לך לעוד כמחצית השעה... בוודאי שיהיה מי שיאמר: בתנאים כאלה אין טעם אפילו לנסות! אך מניסיוני, דווקא הסד הנוקשה של התרגיל הסדנאי הוא הפותח את הלב, והוא המנביע את מה שבתנאי חופש מוחלט ("תכתוב מתי שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה ועל מה שאתה רוצה") לא היה נובע...

כל אחד יכול ליצור
כל אחד יכול ליצור. זה בדוק. וכדאי לנסות להתאים אתגר אישי למתקשים.
כמו כן, כל מנחה יכול להמציא תרגילים, וראוי שישאף לכך. הצלחתו תדביק את חניכיו בלהט יצירתי, ותעשיר את המפגשים עשרת מונים.

תכונותיו ותפקידיו של המנחה
כאן עולה שאלה קשה: האם לסיטואציה כל-כך רגישה והרת-תוצאות רגשיות ורוחניות לא דרוש מנחה מקצועי, או לפחות בוגר בעל ניסיון וותק בתחום החינוך?

דומני שבדיוק על הפער הזה בין המצוי לרצוי – במיוחד על רקע הצורך הרחב כל-כך בפיתוח מסגרות עבודה חדשניות אלה – אמרו חכמינו, "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". אמנם מדובר באחד המקצועות, שתחושת הביטחון וההצלחה בהם תלויה מאוד בניסיון ובוותק – אך כיצד יווצרו אלה, אם לא נקפוץ למים?

ובכל זאת: מה הן תכונותיו של המנחה הראוי, ומה הם תפקידיו?

קודם כל עליו להיות יצירתי בעצמו. עליו לחוש חופשי ויצירתי הן בשלב בניית התרגיל (או בשלב הצגת התרגיל שבו בחר), והן בשלב שבו הוא מאזין לתוצאות המטלה שהטיל על חניכיו. בשלב זה ראשו אמור להיות עסוק בשאלה: "איך אני מנצל את מה שיצא על-מנת לקדם את הכותב במסלול ההתבגרות שלו?"

עליו להיות מסוגל לוותר על השמעת אמונותיו ודעותיו. שעת המפגש איננה השעה הכשרה לכך, שהרי זוהי שעתם של כל המבקשים לעמוד – בסיועו של המנחה – על אמונותיהם ודעותיהם שלהם.

עליו להיזהר תכלית הזהירות מלבטא את חיבתו היתרה – או את העדר חיבתו – למי מן המשתתפים!

עליו לוודא שאיש לא יצא מן המפגש פגוע בעקבות הערה בלתי מאוזנת שלו, או של אחד המשתתפים!

עליו להאמין במעיין היצירה המפכה במסתריה של כל אישיות, וללמוד לגלות – לעצמו ולאחרים – את המשפט, או אף המלה האחת, שבהם גם הכותב הצחיח והמנותק ביותר הצליח בכל זאת להפתיע, גם את עצמו...

ועליו לדעת לסלוח ו"לפרגן" לעצמו על כל מעידה או החמצה של הדרישות הקשות המתוארות כאן.

יזכור המנחה: יכולתו לקבל את עצמו – על חולשתו ועל תורפותיו – אף ממנה עולה מסר חינוכי חשוב; ומסר זה מועבר אל הסביבה כולה בדרכים הסמויות מן העין.

על המנחה לשחרר – אך גם להגביל; "לשקף" בלבד – אך גם להגיב מהבטן; "להביא את עצמו" – אך תוך הימנעות מכפיית טעמו האישי; לשמור על אי-מעורבות רגשית, ובמקביל – לתת ביטוי כן לרגשותיו...

עבור כל מי שרשימת הפרדוקסים הזו גורמת לו למשוך בכתפיו ולחשוב, שאולי העסק הזה לא כל-כך רציני כמו שהוא נראה בתחילה, אני מביא כאן קטע קצר שכתב לפני שנים, שי גיליס, חניך בסדנא שלי:

"שיעור בשירה"

מחול השדים הזה.
זאוס פוסק למצוא את המילה הרופפת
והנה הנה מתיצבים העבדים הנרצעים
מנסים את כוחם ומייחלים לכוון לדעת גדולים
כשעל פניו של המנחש נכונה מתפשט חיוך זחוח (כשפניהם של השאר נכלמות
                                                                                והם מקללים את מר גורלם
                                                                              על שבחרו בביטוי הלא נכון)

ספרות או פסיכותרפיה
סדנת הכתיבה איננה מסגרת טיפולית, על אף שקשה להפריז בערכה כמקדמת תהליכים של טיפול, התבגרות והתאזנות נפשית.
התרגילים הללו "מדגדגים" גם במקומות שאיננו רגילים לחשוף, בוודאי שלא ברבים. וכל מי שהיה יותר מפעם אחת בסדנא מן הסוג המתואר בספר הזה – אם כמנחה או כמשתתף – בוודאי חווה את המבוכה, המשתקת את כולם, בשעה שקולו של מישהו נשנק פתאום, מבכי או מהתרגשות, באמצע הקריאה.
עם זאת, הפיסקה הזו אינה באה ללמד את מנחה הסדנא כיצד להפוך לפסיכולוג-מטפל. אדרבה, עליו להיזהר מכך. לכל היותר הוא יכול לחוש עצמו כרופא-ממיין, ואם יחשוב שיש צורך בדבר – יידע למי להפנות כותבים שמבין שורותיהם מבצבצת מצוקה מעוררת חשש.

להלן עצות אחדות לנתקלים בתופעות כמו בכי, פחד, כעס ועוד.
א. לא להיבהל. מה שקורה כרגע הוא טבעי ולא מסוכן, ואתה – המנחה – "בסדר". אם תיכנס למצוקה מקבילה, רק תחמיר פי-שניים את מצבו של הנסער. השקט שלך, יכולתך להכיל את האדם ואת חוויותיו, הם ורק הם ירגיעו אותו וילמדוהו להכיל את עצמו.

ב. אם לא ברור לך מה לומר, אל תאמר: רק תהיה שם, נוכח ושקט. אם ברור לך מה ראוי לומר – אמור משפטים בודדים היוצאים מן הלב, מתוך ידיעה שהם אינם אמורים לפתור שום בעיה, אלא רק לסייע לכותב ולחבריו להתגבר על המבוכה שנוצרה – ולהתקדם הלאה. אך מצד שני, חשוב שלא לחלוף על פני הארוע כאילו לא אירע מאומה.

ג. לפעמים כדאי לזכור, וגם להזכיר, את ההקשר הספרותי הרשמי של הסדנא. שהרי תמיד תימצא התייחסות "נייטרלית" – ספרותית-נטו – שניתן להשמיעה, ובכך להקל על המצוקה. "זהו אכן טקסט חזק וטעון מאוד", או "אני רואה שקשה לך", או "נראה שנגעת בנקודה רגישה מאוד", או "האם אתה מעוניין לדבר קצת על מה שקרה לך בתרגיל, הזה או רצונך שנעבור הלאה?" – אלה וכאלה הם המשפטים אשר תשים לפני משתתפי סדנתך, אם למי מהם אירעה התפרצות רגשית מעיקה ובלתי-נשלטת.

ד. לעיתים קורה שאחד המשתתפים מעוניין מאוד לקרוא מה שכתב, אך איננו מסוגל לכך מחמת ההתרגשות. במקרה כזה אפשר להציע שמישהו אחר יקרא עבורו, או לשאול אותו האם כדאי לדלג עליו כרגע ולחזור אליו בשלב מאוחר יותר (אם הסכים להצעה זו, אין לשכוח לחזור אליו!).

ה. כל זה משתנה בקבוצה מגובשת של בוגרים (כגון צוות מורים או מדריכים). תרגיל שמתגלה כרלבנטי במיוחד, או שהיה סוער למדי, פותח הזדמנות יקרה – אולי גם נדירה בעבודתו של אותו צוות – לנהל שיחה גלויה סביב נושא ספציפי חשוב. בקבוצה כזו, דווקא התפרצות רגשית עזה של אחד המשתתפים עשויה לשמש מנוף לדיון אמיץ ומעמיק, שעד כה לא נתאפשר, משום שאולי עוד לא נשברו מספיק מן המחיצות וה"חומות" הרגילות, המונעות בדרך-כלל קיומו של דיון מסוג זה.

למהות ה"תרגילים"
לבסוף יש לשאול: מהו טיבם האמיתי של התרגילים הללו, ושל הטקסטים הנכתבים בהשראתם?
ברצוני להציע: אלה הם פיגומים: מבנים גסים, בלתי-מושלמים, בני-חלוף ואולי אף מסוכנים באי-יציבותם... אך כולנו יודעים מדוע הם כאן: מאחוריהם הולך ונבנה בניין גדול ויקר!
אני תמיד משתדל לזכור את הדימוי הזה, ולזכור אותו זכירה כפולה: גם כאשר מאן-דהוא חורג מן התרגיל שהוצג, וקורא טקסט שכל קשר בינו לבין נושא המפגש מקרי בהחלט; וגם כשנדמה שטקסטים שונים מכילים לא יותר מאשר צרימות, מוזרויות מביכות ומומים מכל הסוגים והמינים...
אלה פיגומים, הזכרתי לעצמי, סולמות לטפס באמצעותם אל-על, או חבלים שבעזרתם אפשר להשתלשל למטה, כלפי פנים... אין הם חשובים בפני עצמם, ובוודאי שאין להם שום תכלית אחרת (למעט, אולי, היעד של שכלול סגנוני ולשוני, אשר לכל הדעות הוא משני בחשיבותו).

לכן, כאשר לכולם ברור שלפנינו מין פיגום פגום שכזה, נכון יהיה, אולי, לשאול את הכותב: "מה, לדעתך, מסתתר מאחורי מה שכתבת?" – ואז להתמודד דווקא עם ה"תורה שבעל-פה" שלו. שכן בסופו של דבר, זוהי תכליתה של הסדנא, אשר כשמה כן היא: סדן-הנפח, המקום שבו הברזל מתלהט, מתרכך מעט וסופג כמה מכות נאמנות, עד אשר הוא מקבל צורה...
אין אנו יודעים איזו מין צורה אמור לקבל ה"ברזל" שהפקיד עצמו בנפחייה שלנו, או מתי יקרה הדבר. לכן גם את "מכותינו" עלינו להנחית בעדינות המרבית, ומתוך כבוד לסוד האישיות הנעלם מאיתנו. אשר על כן ראוי שנעצור לפעמים ונבדוק, ביחד עם הכותב: "מתאימה לך השיחה הזו שאנחנו מנהלים כרגע על הטקסט שכתבת?"

כמה עניינים טכניים
המספר האידיאלי של משתתפים בסדנת כתיבה הוא, לגבי דידי, כחמישה-עשר; בעיני זה לא פחות מדי ולא יותר מדי. כמובן שיש מי שמסוגל לעבוד עם יותר, ולחילופין – יש מי שדי לו בחמישה-שישה.

צורת הישיבה – חשוב מאוד שיתאפשר לכולם לראות את כולם.

כלי כתיבה – ודפים – חשוב שיהיו לכולם. כדאי להכין מראש!

משך הזמן:
• למרבית שלבי הכתיבה ראוי להקצות כעשרים דקות, בממוצע. מומלץ לתת לקבוצה התראה של כשתי דקות לפחות לקראת הסיום. לביצוע תרגילי-הדמיה פשוטים די בדקה או שתיים.
• לסבב האסיף וההאזנה יש להקצות זמן בהתאם לכמות המשתתפים. מומלץ להשתדל להישאר במסגרת של ארבע-חמש דקות למשתתף; מעבר לכך עלולה החבורה להתייגע ולהשתעמם.
• לדיון המקדים – אם יש כזה – יש להקצות עשר עד חמש-עשרה דקות לכל היותר. חשוב לא לבזבז את האנרגיה היצירתית של המשתתפים בדיבורים, אלא לשמור אותה ל"תורה שבכתב" – "לעשות בהם משפט כתוב"... על המנחה לעצור כל דיון-מקדים שכזה ברגע שהוא חדל להיות רעיוני וכללי, ומתחיל להיות אישי, רגשי ויצירתי.
• להשלמת משבצת-הזמן המתוכננת – אם פירות התרגיל לבדו אינם מספיקים, בכמותם, או שמספר המשתתפים נמוך מן הצפוי והאירוע מאיים להסתיים מוקדם מדי, יכול המנחה לבצע בסיום ההאזנה תרגיל נוסף: להזמין את הקבוצה כולה להעלות רעיונות – ויזואליים בלבד – לבימוי ולהמחזה של קטע אחד נבחר, ואחרי כן "לדוג" את התמונות הסימבוליות החזקות ביותר, ולנסות לעמוד ביחד על משמעותן.

ההנחיות חייבות להיות קצרות וברורות. אין להמעיט בחשיבות הפרט הזה! מתן הנחיות-לביצוע בשפה פשוטה מאוד, קצרה מאוד וברורה מאוד, "מרגיעה" את המשתתפים באשר ליכולתם לבצע את התרגיל שקיבלו.

שקט, כותבים!
"יוצאים לדרך!" "בבקשה!" "אתם מוזמנים!" "בהצלחה!" – כל אחת מאלה יכולה להיות המלה האחרונה של המנחה, אחרי שסיים את הדיון המקדים (אם היה כזה) והשמיע את דברי הרקע וההנחיות לביצוע התרגיל. מכאן ואילך אין להשמיע קול. הכתיבה היצירתית זקוקה לשקט ממשי ומוחלט. אם המנחה יתבקש על-ידי אחד המשתתפים להסביר שוב או להבהיר דבר-מה, עליו לעשות זאת בצד, מול אותו משתתף לבדו, ובלחש.

תודה
בסיום ההאזנה לכל משתתף יש לומר "תודה" – או, לפחות, להנהן או לקרוץ באהדה... כמו כן, בסוף המפגש יש להודות לקבוצה כקבוצה. על מה בדיוק יש להודות? על השאלה הזו צריך המנחה להשיב לעצמו, בטרם ידקלם את מלות התודה.

הדפסה

שיתוף