להקשיב למוזיקה שבתוכנו

ההקשבה למוזיקה כדרך לפיתוח תפיסת פנאי, מיומנויות הקשבה, יכולת הכלה ועוד

להקשיב למוסיקה שבתוכנו

דר' אורית וולף, פסנתרנית בינלאומית ויועצת חדשנות ומיתוג בארגונים.

מתוך פנים- הקרן לקידום מקצועי, הסתדרות המורים. גליון 27 חורף 2004

www.oritwolf.com לתגובות: Oritwolf@oritwolf.com.

מדוע יש צורך בכל כך הרבה ביצועים של יצירה מוסיקלית שנכתבה לפני 200 שנה? השאלה הזאת היא הבסיס לכל תפיסת הפנאי בשבילי. החופש לבחור. החופש ליצור אחרת. החופש להנאה אחרת.

משרדי היי-טק רבים מתאימים את סוג מוסיקת הרקע המושמעת במשרד לערנות הטבעית הפוקדת את העובד בשעות שהוא מבלה במשרד

את המאמר הזה, על הקשר בין מוסיקה לפנאי, אני בוחרת לכתוב הפעם בגוף ראשון, כפסנתרנית. המוסיקה, כשפה בינלאומית ונחלתם של מוסיקאים ושאינם מוסיקאים, היא כלי עצום לפיתוח תובנת פנאי. אנסה להדגים כיצד חוויית העשייה והאזנה המוסיקלית יכולה ללמד אותנו דבר מה על תפיסת הפנאי האישי והחברתי שלנו.

*

כשחשבתי על המושג "פנאי" עלו בראשי שתי אסוציאציות ראשונות בולטות במיוחד: הזמן והחופש. מוסיקה היא אמנות בממד של זמן. היא זקוקה לזמן על מנת להתקיים, בשונה מצפייה במצג אמנותי. לא זו בלבד שאנו מאזינים למוסיקה בממד רוחבי של זמן, כולנו גם משתמשים במוסיקה כדי לארגן זמן: במצעדים, חתונות, טקסים, תהלוכות, ואפילו לוויות. המוסיקה מאחדת את הסביבה האנושית בסדר הזמן והשתלשלות האירועים. היא גם עשויה לגרום לכך שנחווה ריגוש במאורע מסוים בזמן דומה.

פנאי כתפיסה של חופש מתבטא במוסיקה גם במובן האינטרפרטטיבי של המלה. מוסיקה היא אמנות של אפשרויות, של בחירה, של ביצועים שונים ואינטרפרטציות מגוונות. די להיכנס לאינטרנט ולהיווכח כי לסימפוניה החמישית של בטהובן יש יותר ממאה ביצועים. מדוע? מדוע יש צורך בכל כך הרבה הקלטות של יצירה אחת שנכתבה לפני 200 שנה? השאלה המתבקשת הזאת היא הבסיס לכל תפיסת הפנאי בשבילי. החופש לבחור. החופש ליצור אחרת. החופש להנאה אחרת.

משפטים אלו של חוויית הבחירה וחופש ההנאה הם משפטים חדשים, אופנתיים במידה לא מבוטלת, שהתפתחו עם עליית נושא תרבות הפנאי בישראל ובעולם כולו. אך למעשה, תרבות הבחירה נטועה באמנות העתיקה ביותר, במוסיקה. אחד הדברים החשובים שלמדתי בראשית דרכי האמנותית היה שהמושגים טוב-רע, נכון-לא נכון, אינם מוצאים את מקומם בשיח היצירתי. אלה מושגים המרמזים על קיומה של אפשרות אחת בלבד הקבועה מראש. הייחודיות של היצירה האמנותית היא בכך שאינה שוללת את קיומו הלגיטימי של השונה והאחר. היא ניזונה מיכולת הפרשנות האישית, ומהידיעה כי איננו יכולים לשים פעמינו בידוע, בנכון או ברצוי.

כפסנתרנית, ראיתי שאין דרך אחת נכונה באמנות. הניסיון לשחזר את ההופעה המעולה מיום אתמול לא "עובד" ברוב המקרים. אמנות יצירתית לעולם אינה מגלמת בחובה שחזור. השחזור הוא מות היצירה. הוא שייך למלאכת האומנות, בעוד שהגדולה שבאמנות ובפנאי היא ההתנסות והעשייה המתחדשת, מתוך סבלנות וסובלנות לטעויות ותעיות. כאן אני מחויבת להזכיר את דמיון התפיסה האמנותית לדרך החשיבה הלאטרלית, החשיבה הרוחבית שהגה אדוארד דה בונו בשנות השישים.

פסיכולוגים רבים במאה העשרים דיברו על החלק ה"עושה" שבנו, לעומת החלק "המתהווה". דהיינו, טיב האיזון בין ה- doing side לבין ה-being side שלנו. דומני כי פנאי הוא המקום שבו כל אדם ואדם מחויב להשקיע ב- being side שלו. המוסיקה היא בשבילי כלי גדול לפיתוח ה-being. אינני מדברת כאן רק על האזנה למוסיקה חיצונית, אלא האזנה למוסיקה הפנימית.

אדם אינו צריך ללמוד לנגן ואפילו לא ללמוד תווים כדי לעשות מוסיקה ולדעת כיצד להאזין לה. כל אחד יוצר מוסיקה בכל שעה ביום. אנחנו מדברים באינטונציות מסוימות, שרים, צועקים, בוכים, מפתים וכועסים. היכולת האישית שלנו לקלוט את "המוסיקה" של הזולת, גם היא מפותחת וקובעת לא פעם את מערכות הדפוסים שלנו כלפי אותם אנשים. ג'ון גרינדלר ואלן בנדלר מאוניברסיטת קליפורניה גילו, במחקרים שעשו בשנות השבעים, כי במהלך 90 השניות הראשונות שאנו משוחחים לראשונה בטלפון עם אדם שטרם ראינו, אנחנו קובעים למעשה כ-80% מהרושם הראשוני שלנו מאותו אדם. המוסיקה שהוא יוצר מייחסת לו אמינות או חוסר אמינות, יותר מהמלים שהוא מוציא מפיו. בלי משים אנחנו שופטים את הקול לפי גובהו, עוצמתו, מהירותו וגווניו האישיים. יש לנו כלים אינטואיטיביים ואודיטוריים לשפוט את מהימנות הקול, אבל לא פעם אנחנו דוחים את התחושות החזקות הללו בנימוקים רציונליים של מהימנות התוכן.

העיסוק במוסיקה, אם דרך עשייה אקטיבית ואם דרך האזנה, הוא כלי חיוני לפיתוח מיומנויות הקשבה פעילות. ומהו בסיס הפנאי אם לא יכולת ההקשבה הפנימית למוסיקה המצויה בעצמך ובסובבים אותך? במערכות החינוך השונות מחנכים אותנו בשיטות רבות לכתוב, לקרוא ולדבר. אבל האם לימדו אותנו אי פעם להקשיב? הקשבה והאזנה לעולם אינם פסיביים. הם דורשים פעולה, בדיוק כפי שהפנאי דורש הקשבה פנימית ולאחריה פעולה לשינוי. תהליך ההקשבה המוחי הוא תהליך של הכלת גירוי ועיבודו. איננו יכולים להישאר פסיביים בעת האזנה למוסיקה, לא של אנשים ולא של כלים. אנחנו מגיבים כל הזמן, גם אם הדבר אינו מתבטא במלים.

האזנה נכונה ומודרכת למוסיקה מאפשרת הכלה גדולה יותר של אפשרויות. כפי שהזכרתי קודם, קשה לנו להקשיב לאותה מוסיקה המתנגנת בביצועים שונים בלי להיהפך לשיפוטיים. הצורך המודרני בתגובה דיכוטומית ובקביעה מה טוב יותר, מה נכון יותר ומה ראוי יותר, איננו מאפשר עיסוק בריא באמנויות בכלל ובמוסיקה בפרט. הבסיס למוסיקה ולפנאי כאחד הוא הבחירה. היכולת להכיל ולהיחשף לתובנות, צלילים ודרכים מגוונות ככל האפשר, בלי להחדיר מיד את רוח הדעתנות האופפת את חלקי העשייה שלנו בחברה הפוסט-מודרנית. היכולת לעמוד מול השונות ולבחור מתוך הרצון להתנסות, ולא מתוך דעתנות נחרצת.

*

כדי להמחיש את דברי האחרונים, הייתי רוצה לצטט משל מפורסם של ח'ליל ג'ובראן, העוסק בפחד הטבעי שלנו להכיל את השונות והמוסיקה של ה"אחר":
"ארבע קרפדות ישבו על בול עץ שנח על מי גדות הנהר. לפתע נקלע בול העץ לזרם ונסחף במורד הנהר. הקרפדות נמלאו שמחה והתרגשות, לפי שמעולם לא זכו קודם לכן לשוט על פני המים.
לאחר זמן פתחה הקרפדה הראשונה ואמרה: 'אכן בול עץ זה נפלא מאין כמוהו. הוא נע כאילו היו בו חיים. מעולם לא נודע על בול עץ כזה לפני כן'. והקרפדה השנייה הוסיפה ואמרה: 'לא ידידותי, בול זה הוא כבולי העץ האחרים, ואינו נע. זהו הנהר, הזורם אל הים, אשר נושא את בול העץ ואותנו היושבות עליו'. והקרפדה השלישית אמרה: 'אין זה בול העץ ואף לא הנהר, הנעים. התנועה היא במחשבתנו, לפי שללא מחשבה לא ינוע דבר'. ושלוש הקרפדות החלו להתווכח מהי תנועה אמיתית. הוויכוח התלהט והקולות גברו, אולם הן לא הצליחו להגיע לכלל הסכמה. אז פנו השלוש לקרפדה הרביעית, שעד לרגע זה האזינה בתשומת לב והחרישה, ושאלו לדעתה. והקרפדה הרביעים אמרה: 'כל אחת מכן צודקת, ואף אחת מכן אינה טועה. התנועה היא בבול העץ, ובנהר ובמחשבתנו'. ושלוש הקרפדות נמלאו זעם, לפי שאף אחת מהן לא היתה מוכנה להודות שהאמת המוחלטת אינה עמה, וששתי האחרות לא טעו מכל וכל. ואז אירע דבר מוזר. שלוש הקרפדות קמו כאחת ודחפו את הקרפדה הרביעית מעל בול העץ אל תוך מי הנהר." (ג'ובראן, 1999).

משל הקרפדות, כמו גם עיסוקי במוסיקה, לימדו אותי לא מעט כי פנאי אמיתי מצוי בתוכנו. לא ניתן לחנך לפנאי דרך סובלנות לאחר, אלא קודם כל דרך חינוך לסובלנות כלפי מכלול דעותינו שלנו, כלפי מכלול הצלילים הזורמים בעורקינו - יהיו אלה צלילים הרמוניים ודיסוננטיים כאשר יהיו.

רבים טוענים כי החברה המערבית השכילה לפתח בנו היטב את האונה השמאלית של המוח, זו האחראית לקבלת החלטות, תהליכי היגיון, לוגיקה, חשיבה, מתמטיקה ושפות. הפנאי, לעומת זאת, בא לחזק לא במעט את האונה הימנית במוח. אונה זו אחראית בין השאר לרגש, האינטואיציה, תפקוד החלקים המוטורים, השירה והמוסיקה. אם נעשה ניסיון פשוט שבו נדבר אל אדם במרוצת נגינתו, נשים לב כי הוא יחווה קושי רב לענות לנו בעת הנגינה. שירה המתלווה לנגינה תהיה דבר טבעי בשבילו, בעוד שמלים ומוסיקה יחדיו יחייבו אותו לפעולות הפוכות מבחינת תפקודי האונות המוח. יתרה מכך, הוכח שאנשים שעברו הרדמה בחלק השמאלי של המוח אינם יכולים לדבר, אך עדיין יכולים לשיר.

אז מדוע מוסיקה היא חלק כה חשוב בתרבות פנאי? עד כמה ניתן ליהנות ממנה ומהו סוג ההנאה הזה? עד כמה המוסיקה מפעילה את החושים השונים? ועד כמה היא יכולה להשפיע על הרגשות שלנו?

כדי לענות על השאלות הללו יש לזכור כי האזנה למוסיקה אינה מערבת רק את חוש השמיעה (החלק האודיטורי). מוסיקה במהותה האבולוציוני היא קודם כל אקט גופני. אנחנו יוצרים אותה, מבצעים אותה וחווים אותה דרך הגוף, דרך הפולס הקצבי המושרש בנו. ידוע שילדים מתחת לגיל ארבע אינם יכולים לשיר או לשמוע מוסיקה בלי להזיז את הגוף. ריסון החוויה הגופנית הטבעית בעת האזנה לקונצרט מושרש בנו כדפוס חברתי מילדות, אך הוא לא טבעי. ההשפעה שיש למוסיקה על הגוף היא קודם כל קצבית, ורק אחר כך מלודית. אוליבר סאקס, רופא העצבים, נודע בשימוש שעשה במוסיקה ככלי לפתרון בעיות עצבים ושליטה בבעיות מוטוריות. בשנים האחרונות גם מתגבשת מגמה ברורה בתרפיה במוסיקה, להגברת השימוש בקואורדינציה אודיו-מוטורית במקום קואורדינציה ויזואלית. זאת, מתוך ניסוי מאלף עם ילדים אוטיסטיים שהצליחו לקשור את שרוכי הנעל רק באמצעות קואורדינציה אודיו-מוטורית, דהיינו, השמעת מוסיקה המארגנת את שלבי הקשירה בזמן נתון.

*

טעות היא לחשוב כי תפקידה היחיד של המוסיקה הוא להרגיע את הגוף והחושים. ההיפך הוא הנכון. אנשים מאזינים למוסיקה ממניעים מגוונים. מתוך רצון "לנקות את הראש", להתרגש, להפיג לחצים, לחוות אהבה, להתעורר, לרקוד, לחבור חברתית. מכשיר האלקטו-מיוגרף, הרושם את פוטנציאל השרירים בעת האזנה למוסיקה, מגלה עלייה בפעילות החשמלית של השרירים ברגליים גם כשהנבדק מתבקש לא לזוז. מכשיר אחר, אלקטרו-אנצלוגרם, מודד שינויים בגלי המוח בעת האזנה למוסיקה, ומגלה שלא רק מתח השרירים משתנה, ניכרים גם שינויים מוגדלים במדד לחץ הדם, קצב הנשימה, הדופק, והתרחבות האישונים.

החוויה של התעוררות רגשית דרך השמיעה (האודיו) חזקה מהתעוררות רגשית המונעת באלמנטים ויזואליים. עדיין אין הסבר מדעי להבדל, אבל ידוע כי אנחנו נחרדים יותר מצעקות מאשר ממראות קשים. קשה לנו הרבה יותר לשמוע מוסיקה מודרנית, א-טונאלית, של שנברג, מאשר לצפות בציורים אוונגרדיים במוזיאון לאמנות מודרנית. עיניים אפשר תמיד לעצום. אוזניים לא תמיד אפשר לאטום. אולי קשור הדבר בכך, שכעוברים ברחם אנחנו שומעים עוד לפני שאנחנו רואים.

חברי מילדות, גד, סיפר לי לא מזמן כי נסיעתו החלומית לגראנד קניון בארה"ב, נסיעה שחיכה זמן רב, איכזבה אותו נואשות. פלא הטבע הגדול שראה במספר לא מבוטל של סרטי טלוויזיה לא היה מרשים באותה מידה במציאות. רק שבועות ארוכים לאחר חזרתו הבין לפתע כי בכל פעם שראה את הגראנד קניון בטלוויזיה, הראייה לוותה במוסיקה רומנטית וסוחפת, שהעצימה את החוויה הוויזואלית.

את כוחה של המוסיקה לפעול על המוח והלב הבינו כבר ביוון עתיקה, שם הטיפו סוקרטס ואריסטו להימנעות מנגינה במודוס הפריגי והמיקסולידי (סולמות המיוחסים למוסיקה היהודית, הספרדית והמזרחית של ימינו). הם טענו כי נגינה בסולמות "רגשניים" אלו משחיתה את לב האדם, וגורמת לו לעצבות ודיכאון. ממחקרים שנעשו במאה העשרים אנחנו יודעים, שמוסיקה עצובה לא בהכרח מעציבה אותנו, בדיוק כפי שההתרגשות מסצינת ההתאבדות של אותלו לא גורמת לנו לרצות להתאבד.

לעומת זאת, צדקו היוונים בטענתם שמוסיקה שמחה מעוררת את לב האדם. החוקר פילד (1998) קבע במחקריו שיש שינויים בולטים בפעילות החלק הקדמי-שמאלי של המוח, אותו חלק האחראי לרגשות חיוביים בהאזנה למוסיקה שמחה. אי לכך, משתמשים במוסיקה מעוררת בטיפול באנשים הסובלים מדיכאון קליני ובמחלקות אחרות בבתי חולים, במיוחד פגיות ומחלקות טיפול נמרץ.

השימוש במוסיקה ככלי להשפעה חווייתית ומוחית מפותח היום בארה"ב יותר מאשר בישראל. המודעות לשילובה של המוסיקה בתרבות הפנאי מצויה בענפים חדשניים כענף הקמעונות והעבודה. ברבות מהמדינות בארה"ב הבינו כי קניית מזון בסופרמרקטים איננה חוויה פונקציונלית של צריכה, אלא חוויה של פנאי הדורשת שילוב מוסיקה מותאמת. כך קורה שאגפים שונים של מזון מלווים במוסיקה תואמת. באזורי המדף של הקוסמטיקה מושמעת מוסיקה אימפרסיוניסטית המחקה רחשי מים וטבע. ההנחה היא שמוסיקה רגועה מסוג זה תגרום לצרכן לצרוך באופן טבעי יותר מאשר תיכנן.

גם במסגרות עבודה רבות החלו להבין כי שילוב ערכים של פנאי בעבודה, ומוסיקה בפרט, נחוץ להתייעלות מקצועית. משרדי היי-טק רבים מתאימים את סוג מוסיקת הרקע המושמעת במשרד לערנות הטבעית הפוקדת את העובד בשעות שהוא מבלה במשרד. כך קורה שבשעות שלאחר ארוחת הצהריים מקפידים על השמעת מוסיקה מעוררת ושמחה, כדי להפיג את העייפות הטבעית המלווה את מרבית האנשים בשעות אלה.

ומה באשר להנאה המופקת ממוסיקה? איזו סוג הנאה זו? האם הנאה מאמנויות הפנאי השונות דומות לה? האם הנאה מסרט והצגה מעולים יכולים להשתוות לסוג ההנאה המופק בעת האזנה למוסיקה נעלית? שאלה זו העסיקה אותי רבות, עד לשיחתי עם פרופ' יונתן ברגר מאוניברסיטת פרינסטון. ברגר, פרופ' למוסיקה ומדעי המוח, טוען שכאשר אנחנו חווים ריגוש עילאי, צמרמורות ורעדות ממוסיקה, רגעים ספורים אך בהחלט זכורים, אנחנו מפעילים את מרכז ההנאה הגולמי, הלא הוא מרכז הגמול ((reward center. נקודה זו אינה מצויה בקליפת המוח אלא במוח הקדום, או כפי שהוא מכונה, "המוח הזוחל". זה המקום הקולט את כל מקורות ההנאה הבסיסיות שלנו, כמו אוכל, מין ופעילות גופנית. זה המקום המופעל גם בעת לקיחת סמים מסוימים. מרתק להיווכח שהמוסיקה היא האמנות היחידה שההנאה שלה נכללת במרכז הגמול של המוח הקדום. מדובר בהנאה הבסיסית, מטבע האנושות, המקבילה בעוצמתה להנאות הגוף השונות. זו הנאה שאינה מצריכה ידע אינטלקטואלי או הכרה תרבותית מוקדמת, הנאה מהסוג היצרי והחייתי ביותר.

המוסיקה, אם כן, איננה רק חוויית פנאי ותרבות. היא הרבה יותר בסיסית מזה. היא מסוגלת לשלוט ולהשפיע על ה-doing וה-being שלנו באופן ניכר. אין לנו חברה אנושית בעולם ללא מוסיקה. למשל, ידוע שאסירים שהיו מבודדים שנים רבות, שרדו מתוך התחברות לשירה ולמוסיקה שיצרו בעצמם. דרווין טען שהמוסיקה נוצרה לפני השפה, והיא ממלא צרכים אבולוציוניים הישרדותיים. האדם הקדמון פיתח קולות מפורטים לכל צורכי החיים: לחיזור, לאזהרה מפני סכנה, להבעת שליטה ומנהיגות, וגם לחולשה.
כשם שהמוסיקה היא צורך אנושי קדום, כך הפנאי בשבילי הוא צורך דרוויניסטי הישרדותי. הוא איננו אפשרות אלא חובה. אין עבודה מבורכת ללא פנאי, כשם שהמוסיקה האמיתית איננה הצלילים, אלא הרווח שביניהם. כולי תקווה כי נשכיל להפוך את הזמן לפנאי, כשם שנשכיל להפוך כל מידע לידע וכל מלה לשירה ומנגינה.


מקורות:
ג'ובראן, ח'ליל, מבחר יצירות. הוצאת אסטרולוג, 1999 (עמ' 233-234)
לביא, פרץ. מחשבות אודות המוח. משרד הביטחון, 1989
לורנד, רות. על טבעה של האמנות. דביר, 1991
סטור, אנטוני. הדינמיקה של היצירה. ספרית פועלים, 1983
De Bono, Edward. Serious Creativity. New York: Harper Collins, 1992
Edware, Betty. Drawing on the Right Side of the Brain. Putnam, 1989
Nachmanovitch, Stephen. Free Play. Putnam, 1990
O'connor, Joseph & Mcdermott, Ian. The Art of Systems Thinking. Thorsons, 1997.

הדפסה

שיתוף