חלופות בהערכה - חלופות בהוראה

כל 45 דקות של שיעור יש בהם פוטנציאל להיות משני חיים ובוודאי מוסיפי חיים. מורה צריך לדעת: למה אני מלמד את זה עכשיו? במה זה ערכי? במה זה תורם לחיי התלמיד ובניין אישיותו? על תהליך ההערכה החלופית כשינוי כל מערכת הלמידה כולה למערכת של למידה משמעותית.

בס"ד

חלופות בהערכה- חלופות בהוראה

ענת בזק

בתהליך הלמידה הקלאסי כפי שהוא נחווה על ידי מורים ותלמידים יש בסוף הדרך ציון. מה מבטא הציון הזה? מה גלום במספר 85, 92 או 100? השקעה? שינון? הבנה? ידיעה? אהבה למקצוע? חיבור לתכניו?

פעמים רבות אנו שומעים וחווים שתהליך הלמידה הוא מאד תועלתני. צריך ציון גבוה כדי לקבל תעודת בגרות עם ממוצע גבוה כדי להתקבל ללימודים במקצועות מסוימים. חלק מהמקצועות אליהם שואפים מאד ערכיים ויש דרישות סף גבוהות לכניסה אליהם. חלק מהמקצועות מבטיחים בעתיד חיים נוחים מאד מבחינה כלכלית. בין כך ובין כך הלימוד בתיכון אינו "לשמה". אין כוונה לחוות, להבין, לחשוב, להשתנות, להפנים את הנלמד ולהפוך אותו לחלק מבניין אישיותך. הכוונה היא לקבל ציונים גבוהים. גם ידע הופך למוצר צריכה סחיר בשוק שיש לו מדידה כלכלית.

אופן ההיבחנות הנמדד במספרים ובשאלות של נכון ולא נכון מציב את כל התלמידים למבחן על פי אותם פרמטרים בלי שום התחשבות לכתחילה בכך שכל אדם שונה מחברו, מתחיל מנקודת מוצא אחרת, בעל כישורים שונים ונטיות אחרות. צורת מחשבה זו הובילה לכתיבת "בית הספר בעידן שלפני המבול", לפני שנים רבות. חוסר היכולת לשאול או להעריך שאלות ודיונים שאין בהם תשובה אחת ברורה וחד משמעית משטיח הן את ההוראה והן את תפישת עולמם של התלמידים. במקום להיות עסוקים בשאלה מה הם חושבים על סוגיא מסוימת או איך הם הבינו אותה הם חושבים על התשובה הנכונה או הראויה בעיני המורה. (פעמים רבות הם גם מעבירים בעל פה מדור לדור איזה סוג תשובות מתקבל נכון אצל מורה זה או אחר). במקום ללמוד ללמוד לומדים להסתדר עם המערכת.

סוג המבחנים המקובל יוצר 30-40 טפסים של מבחן שבו כולם צריכים לענות את אותה תשובה. התשובה הנכונה היא זו שנאמרה על ידי המורה בכיתה וסוכמה במחברות. (פעמים רבות יש מחברת אחת או שתיים של המסכמים הרציניים בכיתה שכולם מצלמים ממנה, לומדים אותה בעל פה, ומצליחים במבחן). מבחן זה משעמם מאד לבדיקה והוא בוחן (בעיקר את המורה) עד כמה הובנו דברי המורה ומי מצטט אותם (או את הכתוב בספר או במיקודית) כהלכה. שיטה זו של שינון יש בה "קלוט"/ "פלוט", "העתק"/ "הדבק" בלי שום מחשבה או עיבוד אישיים תוך כדי הזמן שבו נושאי הלימוד (המכונים "החומר") עברו בתוך המערכת (המח, הלב, הנשמה) של התלמיד.

אחד החלומות של המורה בפרט והמערכת בכלל היא שהתלמיד ירגיש שמה שנלמד רלוונטי ומשמעותי לו וגם שתלמיד יחשוב, יעבד ידע בעצמו וייצור על סמך הידע שהוא מעבד (לא רק יפלוט ידע מסדר נמוך). ברצוננו לחוש ששיעורי תנ"ך, ספרות, היסטוריה, מחשבת ישראל וכד' מספקים לו מידע שעונה על צרכים קיומיים רוחניים. [ראה זה פלא שהשיעורים שתלמידינו משקיעים בהם הכי הרבה זמן, מאמץ, נשמה וכסף הם האנגלית ובעיקר המתמטיקה. השקעה זו מוכיחה יותר מכל שמה שרלוונטי וחשוב לחיים- עובד. אילו חיינו בחברה שבה ההצלחה בחיים כמבוגר עצמאי נמדדת בעומק האינטלקטואלי ו/או במשמעות שאתה מעניק לחייך הרי שגם בתיכון היה כבוד וייקר למקצועות הנ"ל.

הגרוע מכל בעיניי הוא שמתן הציון הופך למבחן רמת ההערכה של המורה את התלמיד. "כמה קיבלתי" "כמה הוא נתן לי" "על מה הוא הוריד לי". לכאורה יש מחוון ברור ואובייקטיבי שעל פיו כל תלמיד יכול לציין את המבחן או הבוחן של עצמו. אם התשובה נכונה היא נכונה, אם היא חלקית היא חלקית. הדברים ברורים וידועים והילד הוא היוצר את הציון של עצמו. אם ידע את התשובות קיבל את הנקודות, אם לא ידע, לא קיבל.הציון אימננטי ולא ניתן מגורם חיצוני.  מדוע כל האמוציות והתחושה כאילו יש כח בידי המורה לחרוץ גורלות, לצ'פר, "לדפוק" וכד', ובמיוחד במגנים?

דבר נוסף שנוצר בעקבות המבחן, שנערך לזמן קצוב וקצר בסוף הלמידה, מתקבעת בלב הלומדים והמלמדים התפיסה שהלמידה היא מה שזוכרים בסוף- ברגע נתון, ולא תהליך של עיבוד ידע, רפלקציה עליו, חניכה חוזרת ונשנית של התלמיד על ידי המורה,  עיבוד תכנים ויצירה של תכנים חדשים מתוכם. במובן הזה כאשר ההערכה היא במבחן- ילד שלמד שעה למבחן וניחש היטב על מה ישאלו שווה לילד שלמד כל השנה.

נראה שלאור כל זאת ועוד התחילה בעולם מגמת ההערכה החלופית.

ברצוני לטעון שהערכה חלופית היא שם קוד לניעור המערכת כולה.

הדרך שבה אתה בודק אם התהליך הצליח מסמנת את האופן שבו אתה מבין את הלמידה. תהליך הערכה חלופית אינו דרך אחרת לבדוק את אותם דברים אלא אמירה אחרת על כל תהליך הלמידה והמבוקש ממנה. בהגדרתך מה אתה בודק יש רענון למטרות ההוראה ואופי הלמידה שמוגדרות מתוך אופן ההערכה. אנו מבקשים חשיבה, ניתוח, עיבוד והפנמה. בהערכה חלופית, על פי הבנתי, אינך בודק את אותם דברים בצורה אחרת בשביל שיהיה מעניין, מקורי או "מגניב" יותר- אתה בודק באופן אחר כי אתה מלמד באופן אחר ואתה משדר תשדורת שונה לחלוטין לגבי מה שאמור להתרחש בין כתלי הכיתה בפרט ובית הספר בכלל.

ראשית, אנו אומרים "הערכה" ולא "ציון". אנו באים להביע מסר חיובי כלפי התלמידים. לומר במה הם טובים, במה הם שונים, במה הם מיוחדים וייחודיים. כאשר כיף ללמוד וכיף ללמד גם כיף להיבחן מכיוון שהמבחן או המטלה נותנים הזדמנות לסדר את הנלמד, להסיק מתוכו מסקנות, לחשוב עליו.

כדי להכשיר את התלמידים לבצע מטלות שנכללות בקטגוריה של "הערכה חלופית" יש לבנות את השיעורים ואת ההוראה באופן שמכשיר אותם לבצע מטלות אלו. אם מדובר במטלות ניתוח טקסטים ו/או הבעת דעה מלומדת ומנומקת, הרי שהשיעורים צריכים להיות בנויים במתכונת של דיון, ניתוח, העמדת טיעונים וכד'. יש להגדיר את המטרות והיעדים החדשים ועל פיהם לבנות גם את השיעורים וגם את המטלות המבררות עד כמה הופנמה הלמידה.

מערכת  זו פותחת צורת הסתכלות, הבנה ויחסים חדשים הן בין המורה ותלמידיו, הן בין תלמידי הכיתה (שאינם בתחרות זה עם זה גם במוסדות הישגיים) ובעיקר בין התלמיד לבין חוויית הלמידה שלו והתשובה שלו הפנימית לשאלה לשם מה הוא מגיע לבית הספר. ההערכה נעשית תוך חניכה צמודה של התלמיד. המורה רואה את התקדמותו בכל שלב ומקדם אותו לשלב הבא, יש ניתוח של הלמידה עד כה בכל שלב ומחשבה כיצד הלומד מתקדם, מבין יותר טוב, זוכר יותר טוב ומעבד יותר טוב את התכנים בשלב הבא.

כאשר המטרה היא בחינת הבגרות בלבד יש אתגר לימודי גדול במקומות תובעניים אבל אין חדוות לימוד והנאה מתובנות חדשות ערכיות ומשמעותיות לחיים. בית הספר האידיאלי עשוי לספק גם לילדים גדולים ולבני נוער את אותה שמחה שיש בהליכה ובחזרה מגן הילדים. פינת הבובות, פינת הרופא, פינת הקוביות ופינת היצירה מאפשרים לילדים להביע את עצמם בדרכים מגוונות ומתוך מפגש עם רבדים שונים (שכליים ורגשיים של עצמם). הלימודים התיכוניים מנטרלים במידה רבה את ההתייחסות ההוליסטית לתלמיד ומתמקדים לרוב בזיכרוןבלבד ולעיתים גם בהבנה השכלית. ההערכה החלופית נותנת מקום לפרט ומאפשרת יצירתיות, מחשבה, מקוריות, עיבוד, עצמאות ועצמיות. הערכה זו רב תחומית, רב ממדית ובין תחומית. חשוב לשים לב שההערכה החלופית מאפשרת גם ליכולות התבוניות לבוא לידי ביטוי ברמה גבוהה יותר- כך למשל עבודת חקר, כתיבת חיבור עם טיעון וכו', דורשות הרבה יותר מן היכולת התבונית מאשר שינון של ידע מסדר נמוך.

ההערכה החלופית ואופי ההוראה הנגזר ממנה הם גם תגובה הולמת (גם אם מאוחרת) למהפכת הידע הנגיש, הטכנולוגיה, חכמת ההמונים ושאר הנפקויות של עידן האינטרנט ונגזרותיו. מזה שנים רבות הולך ומשתנה מעמד ותפקיד המורה כסוכן ידע. המחשבה שהדור זקוק עדיין למי שיעמוד מולו וירצה את הדברים כפי שניתן לקראם או לצפות בסרטונים עליהם בלחיצת כפתורים הנמצאים בכף היד, אבד עליה הכלח. תפקידו של המורה היום הוא להנחות, לחנוך, להלהיב, ליצור עניין, להפנות למקורות מידע, ללמד להצליב מידע, לבקר אותו, לבנות מתוכו תפישות קוהרנטיות, לבחון מהימנות ולשלב לימוד מיומנויות הנדרשות לבן תרבות בן המאה העשרים ואחת. ההתעלמות מטכנולוגיה ו/או השימוש בה באופן שהיא מתפקדת כמו שיטות הוראה וחשיבה של העבר (לדוגמא מצגת במקום לכתוב על הלוח) אינה משרתת את מערכת החינוך אלא משאירה אותה מפגרת מאחור ולא רלוונטית. מטלות לימודיות הנעזרות למשל ברשתות חברתיות מאפשרות לבית הספר ולמורים להיות כל הזמן חלק מחיי התלמידים ולהוציא את הלמידה ממקום מסוים וזמן מסוים מוגבלים. כמו כל דבר משמעותי בחייהם הלמידה תוכל להתרחש בכל מקום ובכל זמן והמורים לא יוגדרו במשבצת קטנה ולא רלוונטית.

יש שיאמרו שיש קורפוס של ידע שאותו צריך "לדעת"- ברמת השינון. זה אכן נכון וחשוב לזכור זאת. ודאי שיש לבחון ולשאול שאלות באופן אינטליגנטי המניח קיומו של ידע שבלעדיו אי אפשר לענות על השאלות או לפתור קושיות. לכן חשוב לצד החלופות להותיר גם חלק ממבחני הידע המקיף. צריך גם לזכור שהחלופות בהערכה משרתות גם את נושא הידע.  מחקרים מראים שרוב מכריע של הלומדים שוכח מיד אחרי הבחינה את תכני הלמידה, ומאחר וחשוב שהידע לא יעלם לאחר זמן קצר ויוותר לאורך זמן כדאי לערב כתיבה, עבודות, והערכה שדורשת ניתוח ידע מעמיק ועבודה עצמאית של הלומד. ודאי שאין עניין להוריד את רמת הלימודים אבל לצד הידע הטריוואילי חייבים להגדיר מחדש מה נקרא "ללמוד" ומה נקרא "ללמד". על פי ספר בראשית ידיעה היא חיבור במובן העמוק ביותר, הבלתי ניתן להפרדה. הלוואי שכאשר תלמיד שלנו יאמר שהוא "יודע" משהו הוא ירגיש מחובר לחלוטין למה שהוא למד כאילו ה"חומר" הפך לחלק בלתי נפרד ממנו. שיהיה גם ידע מקיף, אבל שמה שהתלמיד יודע הוא ידע באמת, ויזכור זאת לאורך זמן.

מכיוון שהמדיה היא המסר גם הצורה הקלאסית של ישיבה בכיתה מול שולחנות ולוח במשך שמונה שעות ביום ויותר כשאדם אחד (מעניין או משעמם) עומד בפניך ומרצה כבר לא מדמה את תפישת מערכת היחסים חומר- מורה- תלמיד. קבוצות למידה ודיון הן האופן שבו מתרחשים כיום תהליכים בעולם "האמיתי". קצב ההתרחשויות המסחרר והגירויים הבלתי פוסקים בכל מקום אחר מלבד בית הספר לא מתאימים לקצב הנוכחי בתוך הכיתות. בעולם של תלמידינו פותחים חלונות רבים כל הזמן ועוסקים בו זמנית במספר מטלות.

אחת המטרות של בית הספר היא ליצור מיקרו קוסמוס המדמה עולם אידיאלי שאותו יוכלו התלמידים לחקות מחוץ לכתליו הן בחייהם הנוכחיים והן כמבוגרים. יש הטוענים שלמול העולם המאבד משפיותו או מקצבו המסורתי יישאר בית הספר אי של שלווה בתוך הים הסוער. מנגד, אי אפשר יהיה להמשיך להתעלם מהפער ההולך וגדל בין ערכי העולם החדש ומושגיו לבין שמורת הטבע ששמה מערכת החינוך. ההתקדמות לא תימדד בטכנולוגיות או במספר המחשבים שיש למוסד, היא תימדד בתפישות חינוכיות ולימודיות הנותנות מענה לעולם המתחדש. מענה זה נמצא בין היתר במראה בית הספר והכיתות, ביחסים בין מורים לתלמידים ובאופן ההוראה וההערכה.

בצורת ההוראה וההערכה החלופית התלמיד מקבל אחריות רבה שאינה רק מתודית. הוא מבין שהוא באמת חלק מעולם המחקר ו/או הפרשנות והמחשבה שממשיכים להתהוות ולהתחדש בכל עת. תודעת הבחירה החופשית, הבחירה בטוב, האחריות כלפי עולם המוטל על כף המאזניים מוחשית יותר מאשר בתפישה שבה כל דבר חשוב או משמעותי כבר נכתב או נאמר ועליך כתלמיד מוטל רק ללמוד את הדברים על פה ולצטט אותם. דעתו באמת חשובה, נשמעת ומקדמת את הדיון שאינו מתודי.במערכת הוראה ולמידה כזו אין הפרדה בין פעילות "לימודית" לפעילות ערכית/ חווייתית/ חברתית. אדרבא, כל החלטה הנוגעת למידה ו/או להערכה נובעת ממניעים ערכיים ומהאידיאלים שבית הספר בחר להנחיל. המערכת כולה יוצאת מהסחרור של התועלתנות ונכנסת למצב שבו ערכים, אמונות ועומק מובילים את קבלת ההחלטות, הן אלו שנוגעות בצורה והן אלו שנוגעות בתוכן. יש מוטיבציה להקשבה והשתתפות בשיעור שאינה המבחן שיבוא אחר כך. אי אפשר להצליח מצילום סיכומים של מישהו אחר.אם לא היית נוכח לא חווית ולא הפנמת.

אפשר להציע דרכים רבות לגוון הלמידה ולרענון דרכי ההערכה; עבודות חקר, כתיבת דף עמדה מנומק, בגוף ראשון, כאשר הכותב מדמה דמות הסטורית (למשל מנחם בגין בדילמת מלחמת האחים בסזון, נער שחווה את האקציה ומתלבט האם לעזוב את משפחתו או לא), סיורים באתרי מורשת- הגעה והדרכה- למשפחה או חברים, (תשבץ, בינגו, תפזורת, משחק מחשב- זה בעיני נחמד, אבל לא בטוח שזה באמת מעמיק את ההבנה- זה יוצר כיף שזה חשוב, אבל איני בטוח שזו הערכה שתיצור הפנמה בהכרח- אלו דוגמאות לגוונים שרק מרעננים אבל לא מעמיקים], מצגת, דף עבודה שמחובר על ידי התלמידים, סיכום מצב המחקר, השוואה בין שני פרשנים,  כתיבת מכתב לבני העלייה השלישית (דורש ידע על עליה שלישית. ידע על היום. חשיבה), סרטונים מוערים, חיבור הצגה  (על סמך מכתבים ומקורות אחרים), ניתוח סרטי קולנוע, יצירת קולאזים, תרגילי פסיכודרמה, בוק רפורט על רומנים היסטוריים עם עבודת מחקר על התקופה, האזנה, כתיבה, יצירה, צילום, שאלות "מה הייתי עושה אילו הייתי ב...". העיקרון הוא שגם ה"איך" הוא בעצם "מה". בכל מקרה השאלות המהותיות היא "למה" ו"בשביל מה".

ההערכה החלופית היא חלק מהתהליך בלמידה משמעותית. היא מאפשרת את הכרת התלמיד כאדם שלם בין היתר מתוך רצון להבין במה הוא חזק ומה אופן הביטוי הנכון ביותר עבורו.

בלמידה הזו יש דרישות סטנדרטיות והשמיים הם הגבול מעבר לסטנדרט. ניתן לתת תרגילים יצירתיים בסוף שיעור או כשיעורי בית רשות, להפנות לקריאה נוספת, לנסח הבעת דעה, לעצב פינות למידה, להעמיד תערוכות, לארגן הייד פארק, מטלות קריאה, תגובה לקריאה, הכנת הרצאה, כתיבה או בניית בלוגים ואתרים, העלאת תמונות בווטס אפ על הנושאים הנלמדים. הוראה כזו לא מורידה את הרמה אלא מעלה אותה. מחוונים ברורים מלמדים מה אנו מחפשים (יצירתיות, מקוריות, עיצוב, הבנה, איסוף מידע, פרשנות, דיוק, מחקר ושאיפות גבוהות) . יש חשיבות עצומה למחוון ולדיוק בדרישות. אנו משתדלים ליצור אווירה של חדוות מחקר, הבנה, חשיבה, וידיעה. תחושה של מותר האדם. שמחה על הזכות ללמוד במקום הבעסה של החובה או התועלתנות הנמוכה. מטרתנו להאהיב למידה- השכלה- חשיבה- הבעת רעיונות ודעות.המחוונים מעניקים אפשרות לבדוק את ההתקדמות שלך לבד ולראות את האובייקטיביות של ציון אימננטי- לא חיצוני- לא "מה היא נתנה לי"- אלא מה יצרתי לעצמי ובכך יש לקח לחיים. יש המון מסרים באופן ההערכה וההוראה- הבעת אמון, הערכה, עניין באישיות, יצירת עניין אישי והתאמה לתלמידים שונים. אמונה אמיתית בחשיבות של כל אחד מהתלמידים ובכך שכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם (וכישרונותיהם) שונות.

אחת הסיטואציות הקלאסיות בשיעור היא שתלמיד שואל שאלה והמורה לא עונה או עונה בקצרה מכיוון שזו "גלישה" וזה "לא בחומר". אוי לאוזניים שכך שומעות. בשיטה שאנו מציעים ישמח המורה שזכה בשאלה שהיא "גלישה". תלמיד ששאל שאלה כזו הבין את נושא השיעור וחשב עליו. מכיוון שהוא רלוונטי עבורו הוא עשה קישור בין מה שדובר לבין ידיעות קודמות שלו או חוויות שמופנמות בו ושאל שאלה שהיא אוצר מבחינת המורה המעוניין בלמידה משמעותית.

מטרת המורה בכניסתו לכיתה אינה לקחת "קבצים" של ידע הנמצאים במוחו ולהעביר אותם (גם אם באופן מעניין וחווייתי) לתוך המוח של תלמידיו. אפשר להעביר קבצים מהמחשב שלו למחשב שלהם. המטרה בשיעור היא ליצור דינמיקה של חשיבה, ערנות, התעניינות ובעיקר שיח ערכי/ רעיוני/ רוחני המבהיר את מקומנו, תפקידנו, מהותנו- בשביל מה בכלל אנו לומדים ומלמדים ובמה מה שלמדנו מהווה עוד נדבך בבניין אישיותנו והגשמת תפקידנו בעולם. כל זה מבלי לגרוע מהמקצועיות והרצינות של הכנת הנושא על כל גרורותיו ושלוחותיו מבחינה לימודית. הכנת השיעורים האלו דורשת מהמורה זמן ומאמץ לפני השיעורים אבל בשיעורים עצמם יש במה גדולה ורחבה ומקום לתלמידים לבוא לידי ביטוי.

יש לתת את הדעת שעד כמה שמדובר במהפכה בשביל חלק מהמורים, השינוי הזה מאד קשה לתלמידים. הם הורגלו במשך שנים רבות לתפקיד מסוים. מערכת הציפיות שלנו מהם תאמה את המתואר לעיל. יש משהו נח במוכר והידוע. יש משהו נח בקלוט/פלוט או העתק/הדבק. ההערכה החלופית דורשת מהם מיומנויות חדשות והרבה יותר מעורבות. כדאי וצריך לתווך להם את התהליך תוך כדי תנועה שיבינו מה משתנה ואיך זה יקרה לאט לאט, ביחד, מתוך שיתוף פעולה והכוונה הדדית של התלמידים והמורים.

כל 45 דקות של שיעור יש בהם פוטנציאל להיות משני חיים ובוודאי מוסיפי חיים. מורה צריך לדעת למה אני מלמד את זה עכשיו? במה זה ערכי? במה זה תורם לחיי התלמיד ובניין אישיותו? רצוננו העז שתלמיד יבין בשביל מה הוא לומד את זה ואיפה זה פוגש אותו בחיים שלו,כיצד אני דואג שהוא גם יזכור את זה במהלך חייו וזה ילווה אותו. האיך- מבחינה מתודית-זו כבר שאלה משנית.

הדפסה

שיתוף