שפתו הרוחנית של המחול

המחול כשפה עזת ביטוי המשקפת רגשות ערכים ואמונות, היכולה להתעלות לכדי חוויה אקסטטית- נבואית

שפתו הרוחנית של המחול

ד"ר משה קדם

מתוך: "טללי אורות" י', תשס"ב
מכללת אורות ישראל, אלקנה

א. רקדנים הם אקרובטים של א-להים

מרתה גרהם הגדירה את רקדניה כאקרובטים של א-להים. אמרה זו כאחרות העוסקת בא-לוהות או בכוח יצירה מופיעה במיתוסים שונים, ומקורה במיסטיקה או בתת-תודעתו של כל המבטא אותה.

כאשר מדובר ביצירה אומנותית, יש לאומן מטבע ברייתו כלים ליצור ממעיין נפשו ולתת לרגשותיו ביטוי חזותי ואסתטי. האומן משתמש בתת-ההכרה שלו כברכב. התפילה האקסטטית המתהווה תוך מחול שובה את החושים יותר מכל התנסות אחרת. דרך זו של תפילה מעודדת את נטישת-הגוף ואת התעלות הרוח על החומר ונותנת ביטוי לנשמה היתרה.

אקסטזה היא מלה יוונית, שמשמעותה אבדן-גשמיות, "TRANCE". הנשמה עוברת שינוי מהותי. נכנסת ליחסים עם ישות אחרת והופכת לחלק ממנה, או לעושת-דבריה. אדם במצב אקסטטי אטום למסרים הגיוניים ופתוח למודעות פנימית שמוליכה אותו למחוזות נפשיים אליהם לא היה מגיע בהכרה מלאה. הגוף האקסטטי הופך לכלי מקבל, לעושה דברו של כוח-על המפעיל אותו. מצב נפשי זה מתאפשר עקב השתחררות מכבלי היומיום.

בתנ"ך (שמואל ב ו,טז) מתואר דוד המלך כשהוא מבטא תוך כדי מחול רגשות שאינם באים לידי ביטוי במילים. הוא פיזז וכרכר לפני ארון אלקים שחזר משבי הפלשתים. תחושת ההתמזגות עם האני העליון, תחושת הזרימה עם התת-מודע, האפשרות להגיב למסרים פנימיים, האפשרות להגיע למחוזות נפשיים המותווים על ידי התת-מודע ידועה בשם השראה ו/או רוח אלוקית הצולחת על האדם. אותה השראה מכתיבה לאמן את הדרך ליצירה, מעלה בפניו צורות, משמיעה לו ניגונים, מכוונת את תנועותיו במחול.

כמו כן מתוארים בתנ"ך (שמואל א י,ה-יא) נביאים המתנבאים תוך כדי ריקוד, שהוא למעשה מחול תפילה אקסטטי (כשצולחת עליהם הרוח). פולחני התנבאות קדומים כפי שמתואר גם בתנ"ך היו מלווים בכלי נגינה ומוסיקה לעורר את רוח הנבואה. האמנות בכל צורותיה מהווה כלי מחלץ מכותונת הכפייה של המציאות - דלת אל הרוחני הנתון בשליטת הרגש.

בתחילת ספר בראשית מתואר תהליך של יצירה תוך כדי השראה, ותהליך יצירה קוגניטיבית. הקב"ה יוצר אור, נהנה מהיצירה, ומבדילו מהחושך. מתוארת כאן השראה, יצירה ועריכה.

ארגון היצירה, עריכת החומר, מיקוד "באינטונציה" החזותית של צורת המטרה, הם עבודה יוצרת בשלב שני, הפיכת החומר למסר אומנותי. העימוד על הבמה, פיתוח הואריאציות על הנושא התנועתי, שילוב המוסיקה, התאורה, התפאורה, יצירת הדינמיקה שבמחול, השימוש בשטח ובחלל, צורתם הסופית של המבנים הקומפוזיציונים, המאוישים בגופותיהם ובתנועותיהם של הרקדנים, כל אלו תורמים למסר הרגשי והאסתיטי של החומר והופך חוויה רגשית לביטוי אומנותי.

שני השלבים חשובים מאד באותה מידה. האמן מחפש את ההשראה, נישבה בה, אוחז בה כמו בקרנות המזבח, בעזרתה נמלט מכהות חושים, אפסות קיום ושפלות רוח. ההשראה נותנת לו התעלות מטאפיזית הרחק מהעולם המותחם של ההגיון. תרגום של ו/או פתרון החלום האנושי המועלה בתת ההכרה משקף את תחושותיו ואת פנימיותה של נפש החולם, כמוהו ככוריאוגרף המתרגם תחושות תת-מודעיות לשפת תנועה סמלית-חזותית. הניתוח ההגיוני של ההשראה האינטואיטיבית - בינת הלב - המתורגם על ידי הבזיקי המחשבה המבוססות על ידע קודם - האסוציאציות - הוא האזמל הדק של העריכה.

מרתה גרהם כינתה את רקדניה אקרובטים של אלהים, שליחיו של היוצר - דעה שרווחה בתקופת הרנסנס. האמן נחשב לשליח שההשראה באה אליו מהחוץ, לא מתוכו פנימה. מיכאל אנג'לו וליאונרדו דה וינצ'י ראו עצמם ככוהני דת, שנותנים ביטוי להשראה שנשלחת אליהם מגורם על, והם עצמם בבחינת כלי קיבול שמעביר את המסר. כל פירוש הוא מבחינת אמת מרובת-פנים. פסיפס רב-גוני. התת-מודע האנושי הוא רב מימדי.

ב. הריקוד כמוהו כחוויית הנבואה

מראות וחזיונות הם ביטוייה של הנבואה בתנ"ך. הנביא עצמו מכונה "הרואה". לאומן ולנביא יש הרבה מהמשותף, תחושות, חזיונות ומראות מתורגמות לשפה מטאפורית. במחול, גוף האדם הוא החומר אותו "לש" הכוריאוגרף הצר צורות, מתרגם תחושות לתנועות לריגושים והבעות, היוצרים תכנים אומנותיים שהחידוש בהם חשוב. נוצר יש מאין, נוצרת שפה נוספת בעלת היסטוריה עתיקה - מאז האדם הקדמון - בה האדם המחדש מביע את עצמו מחדש.

על ידי הפיכת תחושות לתנועות ויזואליות תוך ריקוד, נוצר בין האומן לצופה דו-שיח. האומן יוצר תוך כדי השראה. השראת האומן באה לידי ביטוי ויזואלי, הצופה מגלה במסר האומנותי את שהוא חש ואת שאין ביכולתו (של הצופה עצמו) לבטא ובא לידי ביטוי על ידי היצירה של אדם אחר, בה גם הוא משתלב ומתעלה נפשית-רוחנית.

האומן משיל את "קליפתו" הפיזית ומתקשר רוחנית עם עולם הרגש ערום וערייה. עצם היצירה גורם לפורקן ולסיפוק - לאיבוד "האני" בעצם מציאתו. לעתים, איבוד האני מביא למצב של הקצנת חושים עד כדי גרימת נזק גופני ובלבול יוצרות בין כאב להנאה ו/או מאידך להתעלות רוחנית שכמותה כהתנסות נבואית.

הריקוד האקסטטי זהה עקרונית עם חוויית הנבואה אליה אפשר להגיע דרך הריקוד, להשראה עיניים מטאפוריות. תרגום מציאויות ממהות אחת לשניה, תוך הזרקת סממנים מיסטיים וסמליים אל תוך תכנים בעלי מהות פשוטה והפיכתם תוך כדי כך, לכלים שערכם מוערך בתכולה שהם מחזיקים. הנבואה משתמשת באותם סממנים, ועונה להרבה פירושים. הפירושים עונים על הצרכים של המפרש היוצר משמעויות ושופך אור חדש על מהות התכנים. הכוריאוגרפיה היא מודעות המתרגמת את ההבעות הרגשיות של שפה הכוללת את שפת התנועה וההבעה האנושית לשפה אסתטית חדשה.

ארגון, ליטוש ועריכה הם הסכין הקוצצת והמכחול המוחק. הכוריאוגרף מתרגם במחול את החזון (ההשראה) המועבר אל הגוף (גוף הרקדן, החומר). אותו חוק שולט בכל ההתבטאויות של היצירה. תנועות הרקדנים הן "האותיות", והחלל שעל הבמה מתמלא בצורות ריקוד שונות של גופות שהם "התווים" של היצירה. הכוריאוגרפיה כמוה כפיסול חלל תלת-ממדי הנע, משנה מקום ומצב ויוצר "טופוגרפיה" חדשה (של קווים גיאומטריים) על הבמה תוך ארגון ויזואלי של מעמדים ומצבים ותוך שימוש בגורם הזמן המהווה את הממד הרביעי.

החסידים ראו בריקוד חלק מתפילה, והפכו את הגוף לכלי, שמטרתו היא התעלות רוחנית - רכב המוביל את רוכבו ובוקע את שערי השמים. הריקוד עבור החסיד הוא חלק מעבודת-השם. הוא משלים את הפער שנוצר בין רגשות-אנוש לשפתו המילולית שהיא מוגבלת.

הריקוד - תבניות חזותיות של תנועות והבעות היוצרות תכנים ומהויות שאינם קיימים בשפה אומנותית אחרת. מותר האדם מן הבהמה הוא היכולת ליצור. יש לו כלים שכליים לחשיבה מופשטת ולראייה מטאפורית. דרך הצוהר הזה שבנפשו, מתקרב האדם לגבהים אליהם הוא שואף להגיע.

בתנ"ך מתואר מאבק שהיה ליעקב עם המלאך שהתחולל עד לעלות השחר, וממנו יצא יעקב ניזוק בגפו, צולע. אין אדם נאבק ברוחניות ויוצא מנצח. אבל המאבק לרוחניות, עצמו, שווה את המאמץ. בלעדיו, השחר לא יעלה על הלילה...

המצרים יצרו את ריקודיהם כ"הירוגליפים בפעולה" (קלוד מנסטרייר, היסטוריה של הריקוד 1682) טוען שיצרו צורות שביטאו מיסטיות הקשורה בדתם. אבולעפיה מייחס לאותיות העבריות ערך מיסטי. בצירופיהן הן יוצרות אלגוריה מופשטת של מושגים. הדת ופילוסופיית החיים של עמי המזרח הרחוק, מייחסת אותה חשיבות לצומח ולחי, לחיה ולאדם, לקיים ולמת. תרבות המערב, מעניקה לאדם יחס מועדף ומתייחסת לטבע כאל כלי שנוצר לשרתו. לתרבות המזרח גישה הרמונית בה האדם הוא פרט שווה לשאר הפרטים האחרים החיים בעולמנו.

ג. הריקוד משתמש בסמלים כמו כתיבה ושפת דיבור

השפה הסינית מורכבת מצירופי קווים, שהם ציורים מופשטים. כל שינוי במערכת הקווית, גורם לשינוי מהותי של משמעות הצירופים. כלומר, השפה הסינית היא סמל צורתי. אידיאוגרף - תמונה המסמלת רעיון, הפשטה של מה שהיה ציור לשעבר. צירופים של סמלים יוצרים מושגים חדשים. "שמש" ו"עץ" משולבים יביעו את המושג "מזרח". השילובים מאיירים תכנים חדשים.

הכוריאוגרפיה שנבנית מגופות, תנועות והבעות היא רוויית תחושות, יוצרת על חלל הבמה צורות גיאומטריות, שמאידך גיסא יוצרות אסתטיקה תחושתית נוספת, חדשה, המשלימה את רעיונותיו האסתטיים של הכוריאוגרף. היא נבנית מצירופים, חזרות ושילובים של גופים ואיברים, העונים ומגיבים על מקצב מוסיקלי. כמוהם האותיות במשפט ספרותי.

התיאטרון המזרחי משלב אינטגרטיבית את כל המרכיבים שבונים אותו - ריקוד, מימיקה, מוסיקה, תלבושות, תפאורה ותאורה, ליחידה אחת טוטאלית. אין לשום מרכיב זכות קדימה. כל מרכיב, הוא מרכיב מכלל המרכיבים, התורם לאיכות הכללית של המופע (כמוהו גם התיאטרון היווני העתיק). למרות זאת, האיכות של כל חלק בנפרד יכולה לעמוד בפני עצמה. התיאטרון המזרחי הוא נארטיבי. סמליו המוכרים, משמשים לצופה ציוני דרך, שבעזרתם הוא מפענח את הצופן האסתטי. הבנת הפילוסופיה והתרבות המזרחית היא הכרחית לפענוח הצופן.

בספרו "התיאטרון וכפילו" כתב ארסו אנטונין (Antonin Artaud) על התיאטרון של באלי, שהוא עושה שימוש בכל המרכיבים התיאטרליים מתוך מגמה, לתעתע בחושי הצופה. התיאטראות של המזרח הרחוק, הסיני, היפני, הבאליניזי וההודי, מעמידים מצבים נפשיים המשתקפים בתנועות ובהבעות של הרקדנים או השחקנים. תיאטראות אלו, משתמשים ב"אוצר מילים" מוגדר לצורכי הנושא המוצג. התנועות הריקודיות משמשות תחליף לשפה מילולית. אוצר המילים בנוי מסמלים תרבותיים, מסיכות, איפור מסוים ושפת-גוף.

אירל ארנסט כותב על השילוב התיאטרלי בתיאטרון הקאבוקי היפני (בתרגום חופשי של המחבר):

קיים מרחב בין תנועות הריקוד, קולות השירה, הקריינות, והמוסיקה של הסמיסן. הקריין כמו כן גם הסמיסן (המוסיקה) יכולים להמשיך את הבכי או הצחוק (התחושה המוצגת על הבמה) ללא אתנחתא, לעומת השחקן העוסק במונולוג אישי באופן מקביל. למשולש היצירתי הזה יש את היכולת להתבטא באותה הדגשה ובכך נוצרת המשכיות המשלבת כל מרכיב לכשלעצמו.

סרגיי אייזנשטיין משווה טכניקה זו של זרימה המשכית מקבילה בין התנועה, למלה הדוברת, לשירה ולמוסיקה האינסטרומנטאלית לסינטזיה ו/או להעברת כדור במשחק כדורגל.

בספרו הנ"ל, "התיאטרון וכפילו", כותב אנטונין ארטו על התיאטרון הבאליניזי, שהוא יצירה הירוגליפית של תנועות סימבוליות, היכולות דרך זעקות כלי מוסיקה, להעלות אפילו צמח באוב. זהו מופע שמסתער על כל חושי הצופה, מציג אוצר מילים עשיר ששפתו הויזואלית מובנית ייחודית, במשפטי מחול ותנועה המעוצבים על ידי המשמעות המיוחדת המוכתבת להם על ידי התרבות ממנה עוצבו.

ד. שפת המחול

המחול רוקד את המשפטים התנועתיים תוך יצירת אתנחתות (חללים) בין "מילה למילה ומשפט למשפט". לחללים במחול יש אותה הפונקציה שיש למשפט הכתוב. שפת המחול יוצרת חללים סביב תבניות ויזואליות בהם, גם לחלל יש תפקיד מוגדר. הוא מאפשר התמקדות במשפט ובקטע המוצג. החלל יכול להיות מרכיב דינמי, מלא במתח, רגע של שקט שלפני הסערה, רוגע שלאחר הסערה, רגע של מועקה שלפני הפתרון. החלל הוא המבדיל והמסווג בין מצבים ותחושות. התנועה של הגוף בשטח ובחלל, כמותה כאות המוקפת בחלל ומכילה חלל. הכוריאוגרפיה מביאה את החלל בחשבון ובונה עליו, כפי שנואם מקצועי בונה על ההפסקות שבין קטע לקטע, שהן הכרחיות להדגשת המסר.

הריקוד המודרני שיחרר את התנועה מכותונת הכפייה של אוצר תנועה מוגבל, שהיה אמור להכיל ולהביע את אוצר הרגש האנושי בכללותו. בריקוד המודרני צירופי התנועה, החללים וההבעות, מקנים תכנים חדשים העונים על הצרכים של הזמן החדש והאדם "המודרני" כאשר בו-זמנית, רקוד מודרני זה יוצר הד לריקודיו של האדם הקדמון, תוך כך מגשר על מרחב הזמן ומתקשר עם עמי הטבע. זאת, למרות הסגנון והחשיבה "החדישה".

ההיסטוריה עוסקת בסגנונות ריקוד שונים המשקפים ערכים שהם בני-תקופתם. המאה העשרים שילבה את המידע הפסיכולוגי הקשור בנפש האדם ותהפוכותיה כחלק מהתכנים שהציגה הכוריאוגרפיה במחול. כל תרבות מדברת אל הצופה שלה בשפתו. שפת המחול (בכל תרבות) מטבעה נארטיבית, הופכת מטאפורית כאשר היא משקפת את "הָפְרָטָתָם" של סמלים ותכנים היונקים משורשי אותה תרבות שנתנה לה חיים והופכת מהות חומרית למעוף רוחני. מבחינה זו אין הבדל בין תרבות המערב למזרח. האומן היוצר, בחלקו, הוא תוצר תרבותו וסביבתו, גם כשהוא נאבק בערכים המקובלים בחברה בת זמנו. בחלקו האחר, תרבות יצירתו, הוא תוצר של מהותו, "הגנים" של אישיותו. התבטאותו היא חלק ממהות ה"אני" הפנימי של ישותו.

גם הערכים הסותרים את הערכים המקובלים מקורם בערכים המקובלים שאותם הם יצאו לסתור. אין דבר בלא שורשים. אמן אינו יוצר בחלל. למשל, בחלקם במאמר זה, רעיונותיו של אבולעפיה מתורגמים לשפת-מחול. אבולעפיה עוסק בחוויה המיסטית המכונה "נבואה". לדבריו, אחת הדרכים להשגת החוויה האקסטטית הזאת היא הזכרת שמות האל בצירופי האותיות העבריות.

נקודת המוצא של אבולעפיה היא האגדה. השם יצר את העולם על ידי צירופי אותיות עבריות למילים, למושגים ולערכים עליהם מבוססת היהדות. לפיה יש בכוחן של מילים לבנות או להרוס. יש בכוח הצירופים ליצור נוסחאות מתמטיות (לכל אות יש משקל מספרי), לשנות את סדרי העולם ואת חוקי האל. להביא מלאכים או שדים ממציאות אחרת אל מציאות האדם. ככל שהנוסחה (הצירופים) חזקה יותר, כוחה רב יותר ביצירת תכנים אחרים למהויות מקובלות. במאמר זה מופיעה ההקבלה בין אותיות היוצרות מילים ומשפטים המביעים רעיונות לבין תנועות היוצרות משפטי מחול, כמו כן קיימת הקבלה רעיונית בין האל היוצר עולם ומלואו לבין האומן הנותן ביטוי לעולמו האישי ביצירתו.

האמן בונה ומשנה, מוחק ומחדש ומבחינה זו נאצל עליו כוח רגעי של יצירה אליו הוא כמה ברגעים של יובש (אבדן השראה). זה מסביר את הערך התיארפי שיש ליצירה על האדם היוצר.

ההבדל בין המחול לבין שטחים אחרים של יצירה הוא שהכוריאוגרפיה צרה צורות בגופו ומגופו של הרקדן המשמש גם ככלי של היוצר - כחומר - אותו לשה היצירה. גוף זה, מהווה גם את היצירה האומנותית עצמה. לרקדן תחושות משל עצמו שהוא מקרין, המפרשות את הכוריאוגרפיה מבחינת הכלי שמפרש את היוצר. המחולל הוא נקודת המפגש בין יוצר למפרש, מפרש ומבצע, ויוצר. הוא החומר הגולמי והוא היוצר והוא מגלם את שניהם בעת ובעונה אחת.

הרקדן - כשרוקד - חזותית ומטאפורית הופך להיות היצירה האומנותית עצמה.

אבולעפיה רואה באותיות העבריות גשמיות המכילה את הרוחני - המסר - והמכסה מהויות נאצלות נסתרות - הסוד - שיכולות להתגלות על ידי צירופים. לפי אבולעפיה הכתוב הנראה לעין - כפי בריקוד - הוא רק חלק מהמסר, רובד ראשון, חלק קטן של האמת. לכל אות - כמו לכל תנועה - תפקיד לכשעצמו ותפקיד להשתלב עם המסר הכללי, במידה רבה גם כדי להאיר עליו. גישתו האלגורית השפיעה על פירושיו לנוסח הכתוב והבנת המסרים היוצאים מכך.

ניתן פה להשוות בין תפיסה זו של הגשמי המכיל את הרוחני לשפת הריקוד. היינו: פירושים כוריאוגרפים לשפת-הגוף הגשמית, שביסודה, מהווה תנועות שהן בסיס ומקור לרעיונותיו (של הריקוד) ולסימבוליות אלגורית ומטאפורית של צירופי התנועות הם בעלי משמעות אסתטית ואסוציאטיבית.

המחול היה מאז ומתמיד כלי ביטוי חושני למאוויים רוחניים. גם האדם הקדמון האמין בכוחו המגי של הריקוד לשנות סדרי טבע קיימים.

הדפסה

שיתוף