הרשמה לרשימת תפוצה
הרשמה לרשימת תפוצהסיפור אמיתי על ניסוי קטן שערכה ענת שפירא לפני כמה שנים, כשלימדה באחד מהסמינרים להכשרת מורים: "נתתי לכל התלמידים בכיתה את הציון 100..." מתוך הבלוג "די לחינוך" באתר סלונה
קראתי אתמול פוסט של מורה, המתארת את התלבטויותיה בעת קביעת הציונים לתעודות סוף השנה. היא שואלת את עצמה שאלות חשובות – האם היא עושה צדק עם תלמיד זה או אחר, האם לא שפטה לחומרה מדי או להיפך. אבל שאלה אחת עקרונית לא נשאלה על ידה בכלל: מדוע בכלל צריך לתת ציונים? מה הטעם?
כשאדם רוצה לקבל רישיון נהיגה, הגיוני ומוצדק לדרוש ממנו לעבור מבחן, שיוכיח שהוא ראוי לנהוג בכביש מבלי לסכן את עצמו ואת הנהגים האחרים. כשאדם רוצה להיות פסיכולוג, ראוי לדרוש ממנו לעבור מבחן, שבו יוכיח שיש לו את הידע הנדרש כדי לטפל באנשים. כך גם לגבי מבחני קבלה למקצועות אחרים. אבל מה הטעם בציון השופט אותך על מה שלמדת בביה”ס מתוקף חוק חינוך חובה?
לפני כמה שנים לימדתי בסמינר להכשרת מורים. הקורסים שלימדתי לא היו בליבת המקצוע של הסטודנטים, אלא בתחום הרחבת הדעת המצופה מהם. ליתר דיוק: העברתי קורסים ביהדות (ספרות חז”ל) לאנשים שרצו לקבל הכשרה כמורים ליסודי או כגננות לגיל הרך. אף אחד מהם לא התעתד להיות מורה לספרות חז”ל, תרבות ישראל או משהו דומה. אני מדגישה את הפרט הזה, כדי להבהיר שתחום הידע שהם למדו אצלי לא היה חלק מתנאי הקבלה הנדרשים למקצוע שאותו הם ביקשו לרכוש. הייתי רוצה לספר לכם על ניסוי מעניין שעשיתי שם, שדרכו רציתי לבחון את מקומם של הציונים בתהליך הלמידה. כמובן שלא מדובר בניסוי מדעי, אלא בשעשוע פרטי שלי, שמקורו בסקרנות בסיסית ותו לא.
היו לי כמה קבוצות לימוד של כ- 25 סטודנטים, שעם כל אחת מהן נפגשתי פעם בשבוע למשך סמסטר אחד. בשתיים מהן הודעתי כבר בתחילת הסמסטר שבקורס שלי כל התלמידים יקבלו ציון 100. הם נדרשים להגיש שלוש עבודות-תרגיל קצרות (התייחסות אישית לסיפור תלמודי, תגובה למאמר מחקרי, הצגת נושא בפני הכיתה), ולהשתתף באופן פעיל בשיעורים, ואם יעמדו בכל אלו הציון מובטח להם. בשתי קבוצות אחרות לא חשפתי את עניין הציונים מראש. גם להם הצבתי את אותן הדרישות, ורק בשיעור האחרון של הסמסטר הודעתי כי כולם יקבלו את הציון 100. בשתי קבוצות נוספות ביקשתי מכל סטודנט למלא משוב עצמי בסוף הסמסטר, ולתת לעצמו הערכה – גם מילולית וגם מספרית.
התוצאות היו מעניינות מאוד:
בקבוצות שהתבשרו על הציון 100 רק בסוף הקורס התגובות היו מעורבות. באופן כללי, הרוב היו שמחים בחלקם והרגישו ששיחקו אותה… (זה מעלה את הממוצע). אבל היו גם כעסים: היו תלמידים שפנו אלי וטענו שהמעשה שלי לא הוגן. הרי הם התאמצו כל-כך, השתתפו, עבדו קשה, והם יודעים שחלק מחבריהם התאמצו הרבה פחות, אז למה מגיע לכולם אותו ציון? אם היו יודעים שבמילא כולם יקבלו את אותו הדבר, לא היו מתאמצים כל-כך… הכעס שלהם חשף את העובדה המביכה, שתלמידים רבים לומדים למען הציון ולא בשביל הלמידה עצמה, הרחבת הדעת או רכישת השכלה. חשוב להם גם להיות טובים יותר מ-. לא מספיק להיות טובים. הטוב נמדד בעיניהם באופן יחסי.
גם בקבוצות שבהן ניתן לתלמידים החופש לקבוע בעצמם את הציון היו תגובות לכאן ולכאן. אמנם לא התחייבתי בפניהם לקבל את הציון שהם נתנו לעצמם, אך בפועל עשיתי זאת. רוב התלמידים נתנו לעצמם ציון שבין 85 ל- 95. בודדים העיזו לתת לעצמם 100. כמעט אף אחד לא נתן לעצמו ציון נמוך מ- 80. רובם, אגב, ציינו במשוב המילולי שהם שופטים את עצמם על פי מידת המאמץ שהשקיעו, ולאו דווקא על סמך התוצאות (טיב העבודה שהגישו או רמת ההרצאה שנתנו בכיתה וכד’). כמה תלמידים לא הסכימו בשום אופן לשתף פעולה. הם מילאו את המשוב המילולי, שבו נתבקשו להתייחס ללמידה בכיתה, לידע שרכשו, למשימות הכתיבה וכו’, אך סרבו בכל תוקף לתת לעצמם ציון ודרשו שאני אעשה זאת. היה להם חשוב מאוד לדעת בדיוק מה אני חושבת עליהם (למרות שכאמור, מדובר בהיכרות קצרה של כ- 14 מפגשים של שעה וחצי בסך הכול). בלי זה הקורס נראה להם כחסר-משמעות. כלומר: התלמידים הללו זקוקים לפידבק תמידי מהמבוגר האחראי. זה מה שלימדו אותם מאז ומתמיד, וקשה להשתחרר מהרגלים שהוטמעו במשך שנים. הצטערתי עליהם ובשבילם, אבל כיבדתי אותם על התעקשותם.
התלמידים שידעו מראש שיקבלו 100 היו המרוצים ביותר. ניכרה אצלם מוטיבציה גבוהה לעמוד בשלוש המשימות, וכמעט ללא יוצא מן הכלל הם נטו להשתתף באופן פעיל יותר בשיעור, להביע את דעתם, ולתרום לגיבושה של קבוצת לימוד רצינית (כמו שצריך להיות בכל מקום, לדעתי, אבל בעיקר כאשר לומדים על בתי המדרש של ימי התלמוד, שפעלו בשיטה שהיום מכנים אותה חינוך דיאלוגי). העובדה שהציון המספרי הוסר מעל סדר היום כבר מן ההתחלה, איפשרה פתיחות גדולה יותר מצידם. הם הרגישו חופשיים להיות הם-עצמם, מבלי לחשוש כל הזמן מה המרצה תחשוב עליהם. ומאחר ולא הצבתי את עצמי במקום של “שופט עליון”, היה להם קל יותר לקבל אותי כשותפה לקבוצת-לימוד, שבה כל אחד תורם מהידע ומהניסיון שלו. במידה רבה, זה גם ניטרל את ההתנגדות והרתיעה שתמיד קיימות אצל סטודנטים חילוניים, כאשר מחייבים אותם לקחת קורסים ביהדות (אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).
אודה על האמת – באוניברסיטה לא עשיתי את זה. מי שלומד ספרות כדי להיות מורה לספרות, ויידרש להעביר הלאה את הידע שקיבל באקדמיה, סביר בעיניי (אם כי לא תמיד) לדרוש ממנו לעבור איזשהו מבחן רישוי מהסוג שאותו הזכרתי בהתחלה. אבל מה לגבי מי שבא ללמוד ספרות סתם כי הוא אוהב ספרים? או כי הוא החליט להרחיב את עולמו? מדוע לשפוט אותו בערכים מספריים? סתם כי אנחנו כבר רגילים לזה?
ואני שואלת: אם הלמידה ללא חֶרֶב-הציון המאיימת תורמת לאווירה טובה יותר בכיתה, מעודדת מקוריות ויצירתיות, מפחיתה תחרותיות, מחזקת שיתופי פעולה ולמידה קבוצתית, ומאפשרת אינטימיות וקרבה גדולה יותר ביחסי מורה-תלמיד, אז למה אנחנו לא משתמשים בה יותר?
ועוד נקודה אחרונה למחשבה: את הניסוי הזה העזתי לעשות, רק כאשר כבר החלטתי שאני עוזבת את הסמינר בסוף אותו סמסטר. בדיעבד הבנתי, שחששתי מפני תגובת ההנהלה או הממסד לקורסים שלמים שבהם כל התלמידים יקבלו 100. אבל הפלא ופלא: לא הייתה שום תגובה. הכול עבר בשלום…
נדמה לי שיש הרבה מאוד מורים שמאסו בשיטת הציונים, והם מבינים בדיוק כמוני את הנזק שהיא גורמת לתהליך הלמידה, אלא שהם עדיין חוששים לתת 100 לכל התלמידים שלהם (גם אם הם בכיתה ב’, למרבה הצער), מחשש שהדבר יגרור תגובה קשה מלמעלה.
וזה בדיוק מה שאמרתי לאותם סטודנטים שלמדו אצלי אז: אני נותנת לכולכם 100, כדי שכשאתם עצמכם תהיו מורים תעיזו לקחת את האחריות – ובעיקר כשאתם מלמדים ילדים בני 8, 9 ו-10, ילדים שלא צריכים שום תעודת-רישוי לשום מקצוע – תשבו בנחת ותתנו לכו-לם 100!
לבלוג של ענת שפירא לחץ כאן
הדפסה
שיתוף