להקשיב היטב, ברוח שקט
משה וינשטוק, 6/2/2013
על היכולת ללמוד מביקורת ומכשלונות, דווקא הכוחות המתנגדים לנו ומערערים אותנו הם שיכולים לגעת בנו בנקודות חדשות מהן נלמד ונתפתח.
לפני מספר שבועות התבקשתי להעביר הרצאה וסדנת מורים באחת הערים במרכז הארץ. הסדנא, בת כמה שעות, דמתה לסדנאות רבות שהעברתי בעבר בנושא למידה משמעותית. לרוב אני יוצא מן הסדנאות בתחושה טובה וגם הפידבק לא מאחר לבוא. הפעם, יצאתי בתחושת ביניים, חשתי שהיה "בסדר, סביר"- כך גם סיפרתי לאשתי שהתעניינה במה שעבר עלי במהלך היום. שלושה ימים אחרי הסדנא התקשרה מיכל, שהזמינה אותי להעברה ושאלה: "אנחנו לבד? מישהו נוסף שומע?", כשעניתי לה שאנו משוחחים לבד, היא אמרה שכבר כמה ימים שאינה מצליחה להוציא את ביקורות השומעים מראשה וחשוב לה לשתף אותי. מסתבר שלאחר יציאתי, היא שאלה את המשתתפים איך היה ומה הם לוקחים. היו כמה שנהנו, אבל היו כמה שהביעו ביקורת קשה על מה שהיה. לדבריהם המרצה היה "לא קשוב", ו"מדבר כאילו הם יודעים הכל". שאלתי את מיכל, "מי זה הם?" והיא אמרה שזה מה שמטריד אותה יותר מכל. הם דיברו על כך שאני חובש כיפה, והדתיים חושבים שהם יודעים הכל. היא אמרה שבעצם במהלך כל המפגש היה פיל לבן ענק בחדר, שלא דיברו עליו- העובדה שאני אדם דתי. והשיח לא הצליח לשבור את הסטיגמות שעימן הגיעו אל המפגש. דברי מיכל הפתיעו והעציבו אותי, יש לי חולשות רבות, אך עדיין לא טענו כלפי שאני "כל יודע" או לא קשוב.
באופן פשוט ביותר, יכולתי לפתור את הביקורת בכך שבאמת הם לא היו קשובים, ושהפיל הלבן בחדר היה גדול מידי. אבל חשבתי שזו תהיה האופציה הקלה. חשבתי שאולי יש פה הזדמנות אמיתית להתבוננות, ביקשתי ממיכל לכתוב עבורי את כל הביקורות, הן הטובות (ולשמחתי היו כמה מאד טובות) ובעיקר את השליליות והקשות ביותר. עברתי עליהן לעומק מתוך מחשבתי שאפילו אם אדם או שניים מביעים ביקורת על משהו שעשיתי- כנראה שהדבר היה נוכח בחדר, וכדאי להתבונן בו, לטפל בו ולהבין כיצד אני יכול להשתפר. שאלתי את עצמי כיצד יתכן שבמהלך ארבע שעות המפגש הם לא ראו אותי- כאדם, כיצד קרה שחלק מהנוכחים חשו שלא הייתי קשוב, שאני חושב שאני יודע הכל.
פתאום עלה בדעתי, שיתכן והם צודקים, שייתכן ואת הסדנא וההרצאה הזו, שהעברתי כבר פעמים רבות, באתי כלאחר יד להעביר גם פה. ולכן באתי "יודע מידי" בטוח מידי בעצמי, לא פתוח לכך שאולי מישהו יפריך את כל מה שאמרתי, שאולי באמת אני טועה וצריך לחשוב על כל הנושא מחדש, שאולי יש זווית הפוכה לדברים.
יתרה מכך, חשבתי לעצמי שגם אם זכוכית המגדלת של ההתנגדות הועצמה מכך שאני אדם שמשויך לחברה הדתית – יתכן וזה התלבש על נקודה שבה אני לא הייתי מדויק, נקודה שבה אני זייפתי מעט ולא באתי בידיים נקיות.
תוך כדי חשבון הנפש הזה נזכרתי בפסקה שפגשתי בעבודת הדוקטורט שלי והותירה עלי רושם רב. את הדברים כתב הרב ישראל ליפשיץ, רב קהילה שהתמודד עם תנועת הרפורמה בגרמניה של המאה התשע עשרה. בניגוד לרבנים שבאופן קל ופשוט פסלו לחלוטין את דברי הרפורמה, הרב ליפשיץ (שהתנגד לרפורמה), האזין רוב קשב לדבריה ואף תבע תביעה מוסרית מכל אדם להאזין רוב קשב לחולקים – גם מסיבות שאינן ענייניות:
"ראוי לשמוע ולבחון דברי החולק עליו כי בכל אדם שיפגוש ילמד ממנו... אבל ביותר יש לו למשכיל להשגיח על דברי שונאו שמחרפו ומגדפו וירים בקולו. אז יעשה אזנו כאפרכסת להקשיב היטב, ברוח שקט, על כל גידוף קטן וגדול שיאמרו אלו המוכיחים הנאמנים...
כי בזה ייטיבו שונאינו יותר מאוהבינו, כי האוהבים שלנו על כל פשעינו תכסה אהבתם ולפיכך חסרונותינו הגדולים יראו כקטנים... כי עינם כהתה מאור האהבה... אולם אלו שונאינו- הם המלמדים הנאמנים...
לכן כי יפגשך אחי, אויב מר היורה זיקים חצים ומות סביבך. החרש. לא תתקוטט עימו... שמע והקשב יפה על כל דבריו. הן אמת, יאמר לך כמה דברים שאינם בך, אבל מבינות לדבריו תשמע גם כן עניינים אשר אתה, אם בעל נפש אתה, תאמר בפנימיותך בזה צדקו דבריו, זה החיסרון ישנו בי... [מתוך רבי ישראל ליפשיץ, פרוש למסכת אבות ד א].
למדתי המון מן הסדנא הזו, אולי יותר מרוב הסדנאות שהעברתי בחיי. קיבלתי על עצמי להשתדל להתכוונן יותר לקראת ההוראה והלמידה, להזכיר לעצמי ששום דבר לא ברור ומוחלט, לבוא יותר פתוח, פחות יודע, יותר עניו. אמרתי לעצמי, שאם אבוא כך גם יוכלו להיפגש עם מי שאני באמת ולא רק עם התדמית, או הידע שאני מתיימר להביא עמי. הודיתי למיכל מאד על הביקורת הנוקבת וההזדמנות המבורכת, היא באמת סייעה לי מאד (היא, אם לומר את האמת, מעט הופתעה על תודתי).
בניתוח הדברים שאלתי את עצמי מי היו אלו שחשו כך ומדוע הדברים לא עלו, הרי רוב המשתתפים הביעו את דעתם, השתתפו, חלקו ודיברו. נראה היה לי שדווקא אלו ששתקו, הם אלו שהביקורת פעפעה בהם. לעומתם אחרים שהשתתפו היו יותר עמי. חשבתי לעצמי שאולי, לאור דברי הרב ישראל, ההזדמנות שלי ללמוד הייתה דווקא מאלו ששתקו, דווקא אותם הייתי צריך לנסות לעודד להביע את ביקורתם החריפה- וכך גם הלמידה הייתה יותר מעניינת ומשמעותית וגם אני הייתי לומד יותר.
התובנה הזו כבר הדהדה בי בעבר. באופן קיצוני הרבה יותר חשתי זאת לפני כמה שנים בביקור בבית ספר תיכון יוקרתי. נכנסתי לשיעור בכיתה י' בבית הספר. מורה תקיף, קשוח ודומיננטי, עמד והרצה בקול חזק, כמעט בצעקה ליד הלוח. כשתלמיד מן השורה השנייה נכנס לתוך דבריו ושאל משהו שהפריך את כל התזה שהעמיד, הוא גער בו בכעס רב. את הנערים הפעלתניים, שהעירו לו הערות הוא הושיב לידו, שלא יפריעו וכל הזמן השגיח שהם מסכמים את הנאמר. נזכרתי בקטע העוסק באילוף אריות מהספר חיי פאי:
"חייב מאלף הקרקס להיכנס תמיד ראשון לזירת האריות כשהוא גלוי לחלוטין לעיניהם. בעשותו כן הוא קובע כי הזירה היא נחלתו שלו, ולא שלהם. עמדה שהוא מחזק בסיוע צעקות, רקיעה ברגליים והצלפות שוט. האריות מתרשמים... על אף היותם טורפים אדירי כח, "מלכי החיות", הם זוחלים פנימה כשזנבם בין רגליהם ומשתדלים להיצמד לשולי הזירה, שהיא תמיד עגולה כדי שלא יהיה להם היכן להסתתר. הם נמצאים במחיצת זכר חזק ודומיננטי, זכר סופר אלפא... וכך הם פוערים את מלתעותיהם, מתיישבים, קופצים מבעד לחישוקים מכוסי נייר, זוחלים דרך צינורות, הולכים אחורנית, מתגלגלים...
כדאי רק שהמאלף יוודא כי הוא תמיד נשאר סופר אלפא... בעל החיים שמולך חייב לדעת מה מקומו, מעליך או מתחתיך... מקור עליונותו של מאלף הקרקס הוא פסיכולוגי. סביבה זרה, זקיפות קומתו של המאלף, שלוות רוחו, מבטו היציב, שאגתו המוזרה (הצלפת השוט או שריקת המשרוקית למשל)- גורמים אלה ממלאים את ראשו של בעל החיים ספקות ופחדים ומבהירים לו בדיוק היכן הוא עומד...
מעניין לציין כי האריה שיושפע יותר מכול מתכסיסיו של מאלף הקרקס הוא זה הנמצא במעמד הנמוך ביותר בלהקה, חיית האומגה... חיה זו... תהיה כוכבת המופע, בזמן שהמאלף יותיר את אריות הביתא והגמא, הפקודים הצייתנים פחות, לשבת על חביותיהם הצבעוניות בשולי הזירה". (קטעים מתוך חיי פאי, עמ' 54-56).
בעת שקראתי את חיי פאי, העמודים הללו הזכירו לי את הסרט "הנחשול" המבוסס על סיפור אמיתי, ומתאר מורה להסטוריה שעושה ניסוי בכיתתו בארה"ב. המורה בודק האם הוא יכול להפוך את תלמידיו לניאו נאצים, בסרט, התלמיד החלש של הכיתה הוא זה שנהיה ראש עושי דברו של המורה.
נראה לי שהסיכוי שלנו כמלמדים, כמעבירי סדנאות, כהורים, הוא לזכור שהזירה אינה שלנו, אנו חולקים אותה עם אנשים נוספים. הסיכוי שלנו טמון בכך שמראש (ובעומק ליבנו, וכל פעם מחדש) נוותר על עמדת הסופר אלפא, לא נתפעל רק ממי שמסכים עמנו, ומן הילדים שעושים את כל מה שאנו אומרים תוך הזדהות מלאה. הסיכוי שלנו הוא דווקא מן המתנגדים הנאמנים לנו, מאריות הביתא והגמא- המערערים עלינו, מעמידים אותנו במבחן. הם אלו עם הכוחות, הם אלו שיום אחד יובילו את המציאות, הם אלו שיגעו בנו בנקודות שיכולות ללמד אותנו. ואולי, כדבריה של ויסלבה שימבורסקה, להם אנו חייבים הרבה תודה, הם הסיכוי שלנו:
אני חייבת הרבה
לאלו שאיני אוהבת
...
שלום לי עמם
וחופש לי עמם-
...
המסעות בחברתם תמיד מוצלחים,
הקונצרטים נשמעים,
הקתדרלות מבוקרות,
הנופים ברורים.
...
הודות להם
אני חיה בשלושה מימדים,
במרחב לא לירי ולא רטורי,
עם אופק אמיתי בשל תנועתו
...
(מתוך השיר אמירת תודה, ויסלבה שימבורסקה)
תגובה
הדפסה
הרשמה לרשימת תפוצה
שיתוף